'"קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר”, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, כְּשֵׁם שֶׁעָשִׂיתִי יַעֲקֹב בְּכוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ד, כב): "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל”, כָּךְ אֲנִי עוֹשֶׂה לְמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ בְּכוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פט, כח): "אַף אָנִי בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ”; כָּךְ "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר”. וְהַזְהֵר לְיִשְׂרָאֵל כְּשֵׁם שֶׁבָּרָאתִי אֶת הָעוֹלָם וְאָמַרְתִּי לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל לִזְכֹּר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת זֵכֶר לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ, ח): "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת”, כָּךְ הֱיוּ זוֹכְרִים הַנִּסִּים שֶׁעָשִׂיתִי לָכֶם בְּמִצְרַיִם וְזִכְרוּ לַיּוֹם שֶׁיְּצָאתֶם מִשָּׁם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג, ג): "זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם”, לָמָּה? "כִּי בְּחֹזֶק יָד הֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם”. (דברים טז, ד) "וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר שִׁבְעַת יָמִים”, כְּנֶגֶד שִׁבְעַת יָמִים שֶׁבֵּין הַגְּאֻלָּה לִקְרִיעַת יַם סוּף, כְּשֵׁם שֶׁבַּתְּחִלָּה הֵם שִׁבְעַת יְמֵי בְרֵאשִׁית, וּכְשֵׁם שֶׁהַשַּׁבָּת מִתְקַיֶּמֶת אֶחָד לְשִׁבְעַת יָמִים, כָּךְ יִהְיוּ אֵלֶּה שִׁבְעַת יָמִים מִתְקַיְּימִים בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג, י): "וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה"' וכו' (שמו"ר יט,ז). המדרש מדמה בין פסח לשבת, זה לא מקרי, אלא כשם שהשבת היא גילוי הקדושה בעולם שנברא, והשבת מכריזה על מלכותו של ה' שברא את העולם; כך גם פסח בו יצאנו ממצרים מתחת יד המצרים הטמאים שדרדרו אותנו עד שער המ"ט בטומאה, ששיעבדו אותנו פיזית וכך השכיחו מאתנו את הצד הרוחני, ולכן יציאת מצרים היא כעין שבת שבאה לגלות את הקדושה שלא ישאר רק גילוי חומרי בלא קדושה, וכך יצאנו ממצרים כדי לקבל את התורה ולגלות קדושה בעולם, ובקריעת ים סוף (ביום השביעי) נעשה קריעת הים שהיא שיא העל טבעי, שמראה שה' הוא שברא את העולם, הוא בורא העולם ומנהיגו, ואף התגלתה קדושה גדולה, שהתנבאו כולם בדרגה עליונה ביותר: "זה א'לי" - בכבודו נגלה עליהם והיו מראין אותו באצבע; ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים' (רש"י; שמות טו,ב) [ולכן התפרץ מהם בטבעיות הרצון לקיים את מצוות ה' בהידור: 'דתניא "זה א'לי ואנוהו" התנאה לפניו במצות, עשה לפניו סוכה נאה' וכו (שבת קלג,ב), כרצון להתחבר לקדושה]. פסח (הגאולה ממצרים) הוא הבסיס לתיקון העולם, כעין שבת שהיא הגילוי הרוחני הבסיסי של תיקון העולם, שהשבת היא חלק מבריאת העולם; ולכן הפסח מגלה על הגאולה ממצרים שכך גם תהא גאולה לכל העולם בעתיד כהמשך מזה, ובשבת מתגלה גאולה בשל מהותה כצד הרוחני במציאות העולמית שלכן זהו גילוי של תיקון העולם שנברא, ולכן בשבת יש כח לגאולה: 'אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים, שנא' (ישעיהו נו, ד) "כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי", וכתיב בתריה "והביאותים אל הר קדשי" וגו'' (שבת קיח,ב). לכן גם מתגלה בשבת כנגד יציאת מצרים: “שמור את יום השבת לקדשו … וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויצאך ה' אלקיך משם ביד חזקה ובזרע נטויה על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת" (דברים ה,יא-יד). שזהו הבסיס שעליו מתגלה כח השבת לתיקון העולם שנברא (שזה נרמז בשבת שנאמרה בשמות [כ,ז-י], ששם נאמר על שמירת השבת בשל בריאת העולם בשבוע הבריאה). לכן מתחיל המדרש בכך שיעקב והמשיח נקראים בכור, שאנו בני יעקב נחשבים כבכורים מכח יעקב הבכור (שאנו צאצאי האבות שנבחרו ע"י ה', ולכן זה מתגלה בגילוי בכור באבות, שזהו יעקב שהוא שיא הבכורה [להבדיל מאברהם שיצא ממנו ישמעאל ושאר בני קטורה שאינם נחשבים בכורים, וכן מיצחק יצא עשו שאינו בכור]), ולכן מתקנים את העולם שזה יתגלה בשלמות בגילוי משיח בן דוד. זה מוגדש בבכורה, כרמז לכך שהעולם נברא בשביל ישראל והתורה וזה מתגלה בעניין ראשית כבכור שהוא ראשית האב: '"בְּרֵאשִׁית בָּרָא" – אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל: בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) "רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ", ובשביל ישראל שנקראו (ירמיהו ב ג) "רֵאשִׁית תבואתו"' (רש”י; בראשית א,א), שכך אנו מתקנים את העולם שנברא בשביל גילוי הקדושה בו, שזהו גילוי של ישראל והתורה, וכאן בפסח זהו יציאת ישראל לחירות, שזהו גילוי עם ישראל כאומה ולכן אז ראוים ללכת לקבל את התורה, כדי לקבלה ולקיימה כעם ישראל (שהתורה לא נתנה ליחידים אלא לכלל ישראל כאומה). וכך כל שנה אנו מתחברים לגאולה ממצרים שמהווה את הבסיס למעשינו – היותנו מתקני העולם, ולכן קשור לשבת, ולכן נעשה דימוי בשניהם. נראה שיש דמיון, שבבריאה ביום ראשון נבראו הכל ויצאו כל אחד ואחד ביומו ('"יְהִי מְאֹרֹת" וגו' – מיום ראשון נבראו וברביעי צוה עליהם להתלות בָּרָקִיעַ. וכן כל תולדות שמים וארץ נבראו ביום ראשון וכל אחד ואחד נקבע ביום שנגזר עליו, הוא שכתוב "אֵת הַשָּׁמַיִם" לרבות תולדותיהם, "וְאֵת הָאָרֶץ" לרבות תולדותיה' [רש"י; בראשית א,יד]), כך יציאת מצרים הבסיס שלה הוא מכת בכורות שנעשתה ביום הראשון של פסח. בשביעי היה את קריעת ים סוף שבו התגלה בעולם קדושה גדולה, שכך בשבת מתגלה קדושה גדולה בעולם; ובשבת מתגלה ביטול לחומריות הרעה שבעולם, שהשבת באה לגלות את העולם בחיבור לקדושה, שכך טבעו ונאבדו המצרים, וישראל ניצלו, שנאבדה הרשעה והתגלתה הקדושה (וכל העולם שמע על קריעת ים סוף ונחרד [כמו שנאמר בשירת הים] שזה השפיע בכל העולם). על הנעשה בשבוע של יציאת מצרים מובא: '"ויוגד למלך מצרים" – איקטורין שלח עמהם. וכיון שהגיעו לשלשת ימים שקבעו לילך ולשוב וראו שאינן חוזרין למצרים, באו והגידו לפרעה ביום ד', ובחמישי ובששי רדפו אחריהם וליל שביעי ירדו לים, בשחרית אמרו שירה' (רש"י; שמות יד,ה). שזה כנגד ימי הבריאה, שביום הראשון נעשה הבדלה בין האור לחושך, ובשני הובדלו המים והשמים, ובשלישי נעשה הבדל בין ים ליבשה, שכך ישראל התרחקו ממצרים כהתבדלות מהם (ומצרים לא רדפו אחריהם, שכך המרחק גדל). ברביעי נתלו המאורות במקומם, וכנגדו השלוחים של פרעה חזרו למקומם (למצרים) ואמרו שישראל בורחים; שבאותו יום התגלה לשלוחים שישראל לא מתכוננים לחזור, והם הלכו וסיפרו לפרעה שכך נודע לכולם שישראל לא מתכוננים לחזור, שזהו כעין אור יום שאז רואים ברור, כך נודע להם בבירור שישראל לא יחזרו. אז המצרים רדפו אחרי ישראל בחמישי ושישי, שבהם נבראו העופות הדגים והחיות (והאדם) שבהם הגדול אוכל את הקטן ממנו, שכך מצרים רצו לצאת ולפגוע בישראל ולהכריחם לחזור, מכח היותם החזקים לעומת ישראל החלשים, כעין גדול הטורף קטן ממנו. ובשביעי נעשה קריעת ים סוף ואיבוד המצרים הרשעים, כגילוי של שבת קודש.