"שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם כי כל אכל חמץ ונכרתה הנפש ההוא מישראל מיום הראשן עד יום השבעי. וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" (שמות יב,טו-טז). ידוע (מהשל"ה) שבאותיות חמץ ומצה יש דמיון שבשניהם יש אותיות מ' ו-צ', והבדל ביניהם הוא רק בין האות ח' לאות ה', וגם בהם יש הבדל של נקודה קטנה שמשנה מהאות ה' לאות ח'; לומר שישראל היו קרובים להיאבד בטומאת מצרים ועוד רגע קט היו שוקעים ולא יוצאים, ולכן ה' מיהר לגאלנו. אולי יש רמז שהאותיות הדומות הם מ' ו-צ' כרמז למ"ט שערי טומאה שבהם היו ישראל, שהאות צ' בגימטריה קטנה זה האות ט', שכך יוצא 'מ"ט', שזה היה דרגתם של ישראל ולכן עוד רגע קט כהבדל שבין האות ה' ל-ח' היו שוקעים ולא יוצאים יותר. שזהו בין 'חמץ' שמסמל את יצה"ר, שזהו האות ח' ששמה נקרא 'חית' שנשמע כעין רמז ל'חטא' (ששקעו במ"ט שערי החטא). לעומת 'מצה' שזה האות ה' שנקרא במלואו 'הי' (אמנם בדר"כ נקרא ה"א, אבל גם זה רומז בשמיעתו ל-ה"י), שרומז לשם ה' (י'ה) שיצאנו מהמקום הירוד שהינו בו (מ"ט שערי טומאה) ובאנו להתחבר לה' (שזה ביציאתנו ממצרים והליכתנו לסיני לקבלת התורה, שמשה מסר לנו את התורה, והוא היה בדרגה של מ"ט שערי בינה [ר"ה כא,ב], והביא לנו את התורה שהיא ה' חומשים [שכך יוצא כרמז 'מצה']). אולי גם כרמז שכמעט שקענו בטומאת מצרים עד שהיה נאבד גילוי שם ה' שפעל אברהם: 'וכמעט קט היה העיקר ששתל אברהם נעקר וחוזרין בני יעקב לטעות העולם ותעיותן' (רמב"ם; הל' ע"ז א,ג). לכן זה נרמז באות ח' כרמז לשמונת ימי מילה, שה' נתן את אות ברית המילה לאברהם אבינו, וזה בהסרת הערלה, שכך זה כעין נרמז בהסרה של מעט באות ח' ויוצא אות ה' כרמז לחמשה (ה) חומשי תורה, שזהו גילוי שם ה' בעולם, עשיית רצון ה' בעולם, כמו שגילה אברהם; שלכן ה' מיהר להוציא את ישראל ממצרים כדי שלא נאבד בטומאתם אלא נמשיך להביא את גילוי שם ה' לעולם. לכן "כל אכל חמץ ונכרתה הנפש ההוא מישראל", כיון שמכריז על עצמו שהוא אינו חלק מישראל, בעלי הנשמה המיוחדת צאצאי האבות, ולכן נשמתו נכרתת מישראל (כעין שהיה שוקע בטומאת מצרים ונאבד בהם). ההבדל בין ה' ל-ח' הוא (בגימטריה) שלוש, כרמז לשלושת האבות, שה' מיהר לגאלנו כדי שישאר גילוי האבות. הזמן של ההבדל בין חמץ ומצה הוא ח"י רגעים (שאז מחמיץ), שזה כרמז שזהו ההבדל של הקדושה שמתגלה בנו, בין חיים למוות: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע" וגו' (דברים ל,טו). '"את החיים ואת הטוב" - זה תלוי בזה, אם תעשה טוב הרי לך חיים, ואם תעשה רע הרי לך המות, והכתוב מפרש והולך היאך' (רש"י). שחיי קדושה זהו חיים, וחיים בלי תורה זהו מוות (וזה בחיים וגם במיתה שצדיק תמיד נחשב חי ורשע תמיד נחשב מת [ברכות יח,א-ב]; שכך גם כרת [למי שאוכל חמץ בפסח] זה מוות בעוה"ז ובעוה"ב). חמץ מבטא הוצאת הרע מהטוב, שמסיר את הרע ולא נשאר שום רע אלא רק טוב ונקי (ולכן אף החמירו חכמים על כל שהוא חמץ בפסח: 'חמץ בפסח אוסר תערובתו בין במינו בין שלא במינו במשהו אפילו בהנאה. הגה: וצריך לשרוף הכל ולא סגי בפדיון דמי החמץ ולמכור השאר' וכו' [שו"ע; או"ח תמז,א]), כדי להיטהר מטומאת מצרים לגמרי; אמנם יציאת מצרים לא נגמרה בפסח אלא יש גם את מתן תורה כחלק מיציאת מצרים (שיש ארבע לשונות של גאולה), שע"י התורה מתעלים ומקדשים את המציאות, שמעלים את העולם לקדושה, שאז יש גם הוצאת טוב מרע, שלא נפרדים מהרע אלא מוציאים ממנו טוב, שמקדשים אותו. לכן בשבועות שהוא חג מתן תורה מקריבים שתי הלחם שהם באים חמץ (ויקרא כג,יז), שלא כפסח שהוא אסור בחמץ ומותר רק מצה. אולי לכן נרמז בפסח שבימים הראשון והשביעי הם יו"ט, והיו"ט השביעי נקרא עצרת (דברים טז,ח) וכן יש עוד עצרת שזה חג שבועות שנקרא בפי חז"ל 'עצרת של פסח' (שהש"ר ז,ב. וכן: 'כשם שעצרת אחר הפסח חמישים יום' [תנחומא "פנחס" סימן טו]), כעין רמז ששבועות קשור לאחר פסח; שבפסח יש גילוי של עצרת בשביעי כעין רמז לשבת שבה ה' שבת ממלאכה (ביום השביעי של הבריאה), שאין גילוי של חול, שזהו ניתוק מהחולין, לעומת שבועות שזה עצרת שעומדת על גבי זה, בקומה נוספת, ומקדשת ומתקנת את העולם הגשמי, מקדשת את החול. לכן ההבדל בין חמץ למצה (בגימטריה) זהו שלוש, כרמז למתן תורה: "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני" (שמות יט,א); שקודם מתן תורה לא היו בדרגה לקדש את העולם אלא רק יכולים להתנתק מהטומאה, וע"י התורה מקדשים את העולם. לכן נרמז על הזריזות לקיום המצוות ממצה: '"ושמרתם את המצות". ר' יאשיה אומר: אל תקרא כן, אלא ושמרתם את המצות. כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה, אלא אם באה מצוה לידך עשה אותה' (מכילתא; שמות יב,יז). כרמז שע"י המצוות אנו מקדשים את העולם, אולם כדי להיות יכולים לזה עלינו להיות מחוברים לקדושה, שלכן הבסיס לזה הוא הניתוק מהטומאה שרק על גבי זה אפשר לעלות עוד קומה בהמשך ולקדש את המציאות העולמית. לכן נרמז על המצוות במצות, שהמצות מרמזות לניתוק מהטומאה שכך אפשר להמשיך ולעלות להתחבר לגשמי כדי לקדשו בלי ליפול בו. לכן זה נרמז ב"המצות" כעין רמז (גימטריה) 'מצה – אתה', שכאשר אדם לא שקוע בחולין אלא הוא מחובר לקדושה אז יכול לקדש את העולם, שזהו "ושמרתם את המצות" (שמות יב,יז), שכאשר יש שמירה מהחולין ("ושמרתם") אז יכול להתגלות "את", ש"את" בא לרבות (פסחים כב,ב), שכך בא לרבות קדושה בעולם ע"י שמעלה את החולין (שנרמז קודם בשמירה ממנו) לקדושה (לא רק בניתוק מהחול אלא מעלה את החולין לקדושה שזה דרגה גדולה יותר, שמרבה גם את החול לצד הקודש), שזה בשל שהאדם מנותק מהחולין שמדרדר לרע, שיש באותו אדם כעין גילוי של מצה שמנותק מהרעה, שמתגלה בו 'אתה מצה' ולכן כך יכול להעלות את החולין לקדושה. אולי לכן בשאילה מהמצרים ממון, שזה השאלה או לקיחת מתנה (ראה ב'הגלות והגאולה', '"ואחרי כן יצאו ברכש גדול" – שאילת כלי המצרים ולקיחתם', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א) [אולי המצרים בדעתם נתנו בהשאלה עם מחשבה שזה יהיה מתנה בהמשך אם ירצו], שאולי יש את שני הגילויים האלו, כעין שבהתחלה זהו כהשאלה שזה לא שלהם (בהשאלה החפץ שייך למשאיל, שלא כהלוואה שהממון שייך ללווה) כיון שאינם בדרגה להעלות את הגשמי לקדושה, אבל אח"כ מתעלים במתן תורה ויכולים להעלות את הממון לקדושה, שאז זה מתנה ששייך למקבל, שאז ראוי להם הממון כדי להעלות את הממון לקדושה. אולי לכן מתגלה בלקיחת ממון מצרים מצוות עשה ול"ת (מדרש הגדול; שמות ג,כא), כרמז שיש בזה מצד אחד עניין של ריחוק שלא ליפול בחולין, שזהו ל"ת (אי עשיה בגשמי – בחולין), ויש עניין של שימוש לקדושה שזהו מצוות עשה. (אולי לקחו את הממון כשלהם לפני שהיו ראויים להעלותו לקדושה, שעדיין לא התנתקו מהמשיכה לחולין [שעדיין לא קיבלו את התורה למעשה], וכך נעשה שהממון משך אותם לחטא, שזהו שהחטיאם בעגל: '(דברים א, א) "ודי זהב", מאי ודי זהב? אמרי דבי ר' ינאי: כך אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די הוא גרם שעשו את העגל' [ברכות לב,א]). אולי זהו שה' אמר למשה שלא לקבל את הערב רב אבל הסכים למשה: '"לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ", הָעָם אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָא עַמְּךָ. אָמַר משֶׁה: רִבּוֹן הָעוֹלָם, מִנַּיִן הֵם עַמִּי? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עַמְּךָ הֵם, שֶׁעַד שֶׁהָיוּ בְּמִצְרַיִם אָמַרְתִּי לְךָ (שמות ז, ד): "וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי", אָמַרְתִּי לְךָ שֶׁלֹא לְעָרֵב בָּהֶם עֵרֶב רָב; אַתָּה שֶׁהָיִיתָ עָנָו וְכָשֵׁר אָמַרְתָּ לִי: לְעוֹלָם מְקַבְּלִים הַשָּׁבִים, וַאֲנִי הָיִיתִי יוֹדֵעַ מַה הֵם עֲתִידִין לַעֲשׂוֹת. אָמַרְתִּי לְךָ: לָאו, וְעָשִׂיתִי רְצוֹנְךָ, וְהֵם הֵם שֶׁעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל, שֶׁהָיוּ עוֹבְדִים עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְהֵם עָשׂוּ אוֹתוֹ וְגָרְמוּ לְעַמִּי לַחֲטֹא. רְאֵה מַה כְּתִיב "אֵלֶּה אֱלֹהֵינוּ" אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא (שמות לב, ד): "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ", שֶׁהַגֵּרִים שֶׁעָלוּ עִם משֶׁה הֵם עֲשָׂאוּהוּ וְאָמְרוּ לְיִשְׂרָאֵל "אֵלֶה אֱלֹהֶיךָ". לְכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לְמשֶׁה: "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ"' (שמו"ר לב,ו). כיון שמצד האמת משה צודק שלעולם יש לקבל גרים, אלא שיש גם צד שכרגע בנ"י עדיין לא עלו לדרגה שיכולים לקדש, ולכן אלו שהצטרפו אליהם לא התקדשו אלא הם עדיין היו קשורים לרעה, וכך הם יחטיאו את ישראל; לכן ה' אמר שאין לקבל אותם, אולם הסכים למשה כיון שבגילוי התמידי טענת משה צודקת, ולכן מתחשבים בה. אולי נרמז שיש חמש לשונות גאולה (ראה ב'תורת השבת והמועד', 'הכוס החמישית', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), שהשלוש הראשונות הם היציאה מתחת יד מצרים (שהם כנגד שלושה שלבים: תחילת המכות, מכת בכורות והיציאה אז ממצרים, וקריעת ים סוף), שזהו הסרת הרע מהטוב, שזה ליציאת ישראל מטומאת מצרים. ואז באה הלשון הרביעית שהיא כנגד מתן תורה, שע"י קבלת התורה התעלו בקדושה, שאז נעשו בדרגת הוצאת הטוב מהרע, שמשתמשים בחולין לקדושה ע"י כח תו"מ. ואז באה הלשון החמישית של ביאה לארץ, שמכאן מתקנים ומעלים את כל העולם כולו לה' (שהארץ היא מקום גילוי התורה [ספרי "עקב", מג] שכך הוא המקום ממנו מגלים את תיקון העולם כולו לה' ע"י תו"מ). ע"י ההתעלות בקדושה במקום "שאור" אסור, נהפך (באותיות) ל'אושר' – "אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלקיו" (תהלים קמד,טו), וכן מ"חמץ" אסור נהפך באותיותיו ל"צמח" שזהו שמו של המשיח (זכריה ו,יב) שמעלה את כל המציאות לקדושה. אבל כל זה על הבסיס של האדם שמתוקן ולכן לא מתדרדר לחטא אלא נקי וטהור לה', אולי זהו ברמז: "שלום רב לאהבי תורתך ואין למו מכשול" (תהלים קיט,קסה), שהקשור לתורה (שזהו הת"ח שהוא אוהב תורה ['רב אמר: אף תלמידי חכמים שכתוב בהם שלום, דכתיב (תהלים קיט, קסה) "שלום רב לאהבי תורתך"' וכו' (סנהדרין צח,א)]) יש בו שלום – שלמות, שמעלה הכל לקדושה; והבסיס לזה הוא שמתוקן ונקי מהחטא, שאין בו גילוי טומאה ומכשול – "ואין למו מכשול".