שיחה על תפילת מנחה

עניינו המיוחד של תפילת מנחה

כל תפילה יש לו עניין מיוחד שאין בתפילות אחרות (עין איה ברכות ס, הערות הרב אלישיב ברכות ו). מה ענינו המיוחד של תפילת מנחה? 

מובא בגמרא (ברכות ו:): "ואמר רבי חלבו אמר רב הונא: לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה, שנאמר: ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר וגו'".

צריך לברר מה מיוחד בשעת המנחה שאליהו נענה בשעה זו.

יש מעלה מיוחדת להתגבר על טרדות היום ולהתפלל לה'

הטור (סימן רלב) הסביר שבשעת המנחה קשה להתפלל כי יש טרדות של חיי המעשה. וז"ל:

"וכשיגיע זמן תפלת המנחה יתפלל ומאוד צריך ליזהר בה דא"ר חלבו אמר רב הונא לעולם יזהר אדם בתפלת המנחה שהרי לא נענה אליהו אלא בתפלת המנחה שנאמר ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו והטעם מפני שתפלת השחר זמנה ידוע בבקר בקומו ממטתו יתפלל מיד קודם שיהא טרוד בעסקיו וכן של ערב בלילה זמנה ידוע בבואו לביתו והוא פנוי מעסקיו אבל של מנחה שהיא באמצע היום בעוד שהוא טרוד בעסקיו צריך לשום אותה אל לבו ולפנות מכל עסקיו ולהתפלל אותה ואם עשה כן שכרו הרבה מאד".

הפרישה פירש את דברי הטור שיש לתפילת מנחה סגולה מיוחדת מפני שהאדם טרוד ולכן אליהו נענה במנחה. וז"ל: "והטעם מפני שתפלת השחר וכו'. השתא מפרש למה אליהו נענה במנחה דוקא זהו מפני שהתפלה בזמן הזה יש לה סגולה מצד הזמן שהוא טרוד וכו'".

קצת קשה לתלות את כל הגודל של תפילת מנחה בכך שהאדם טרוד בעסקיו, ולומר שלכן אליהו נענה. נביא הסברים נוספים:

האדם מרומם במנחה את המושגים הטהורים ומבער את הדעות הרעות

בעין איה (ברכות פ"א אות ס) ביאר מרן הרי"ה קוק שבתפילת מנחה האדם מחזיר את האבדה הרוחנית שהוא מאבד באופן טבעי בזמן עסקי העולם. וז"ל:

"ונראה ששלשה ענינים מיוחדים לפעולה המוסרית של התפילה נרמז כאן. היסוד האחד הוא כי יצר לב האדם מתגבר עליו, בהוללות ושכלות ע"י החברה הרעה, בהתערבו בעסקי העולם עם פורעי מוסר ושכחי אלֹה. והתפילה תחזיר את האבדה הרוחנית ע"י שפכו שיח לד', והתרוממו אל המושגים הטהורים בדעת אלקים, אז יודחו כל טיח טפל של השקר ושחיתות הדעות. ולזאת הפינה מיוחדת תפילת המנחה, שהיא באמצע היום בתוקף העסקים הזמנים ועצם ההתערבות עם כל כתות בנ"א, ומכוונת הראי' מפעולתה ע"ז מאלי', שנענה ג"כ למטרה זו לבער הדעות הרעות מלב הרבים עובדי הבעל אז בתפילת המנחה."

שעת מנחה – עת רצון

בשו"ת הרשב"א (חלק ה סימן א) ביאר ששעת מנחה היא עת רצון. וז"ל:

"שאלה אמרת לבאר לך מה שאנו נוהגין לומר פסוק ואני תפלתי לך ה' וכו', בשבת במנחה. ואם שעת המנחה הוא עת רצון למה אין אנו אומרים אותו ביום טוב,

תשובה דע כי שעת מנחה עת מרוצה בימים וכמו שיש עתים מרוצים בשנה כעשרת ימי תשובה שבין ר"ה ליוה"כ. והוא שאמרו בפרק קמא דברכות (דף ו) לעולם יהא זהיר בתפלת המנחה שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה. גם בדניאל כתיב והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון מועף אלי בעת מנחת ערב".

וכעין זה כתב הכלי יקר (בראשית פרק כד סג), ששעת המנחה היא עת רצון כי היא רחוקה מהמידת הדין של הלילה, וכאשר יצחק התפלל על שידוך בשעת המנחה הוא נענה מיד. וז"ל:   

"ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב. חז"ל (ברכות כו ב) למדו מכאן שיצחק תיקן תפילת מנחה שהוא לפנות ערב סמוך להערב שמש. ומכאן סמך למה שאמרו חז"ל (שם ו ב) לעולם יזהר אדם בתפילת המנחה שכן אליהו לא נענה כי אם בתפילת המנחה, ואף על פי שאברהם ויעקב תיקנו גם תפילת שחרית וערבית, מכל מקום לא מצינו שנענו מיד ותיכף, אבל בתפילת מנחה מצינו שיצחק נענה מיד, כי מסתמא התפלל יצחק על הזיווג בעוד היות אליעזר בדרך, כי על זאת יתפלל כל חסיד לעת מצוא זו אשה (שם ח א) ולכך הלך להתפלל תפילה זו בשדה. שאם נתן לו ה' השדה המוכן לזריעה ביתר שאת על שאר כל השדות, כמו שנאמר (בראשית כו יב) ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא מאה שערים, קל וחומר שיתן לו אשה קרקע עולם אשר תוציא זרע טוב וישר בעיני אלהים, ומיד כאשר התפלל עליה כתיב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים, כי בשעת התפילה היה נותן עיניו למטה, ומיד אחר סיום התפילה נשא עיניו למעלה וירא כי היה נענה מיד, והנה גמלים באים נושאים את בת זוגו, ומזה למדו שיותר האדם נענה בתפילת המנחה, וטעמו של דבר לפי שמדת הדין מקטרג דוקא בלילה, ועל כן תפילת ערבית הסמוכה ללילה, וכן תפילת שחרית גם כן סמוכה ללילה שעברה, אבל מנחה רחוק משני לילות על כן אין בתפילה זו שום קטיגור".

דווקא בשעת מנחה שהיא שעת הדין אפשר להגיע למדרגה גבוהה

הקשה הרבי מלובביץ (באגרות קודש ח"ד עמ' קפב, הובא בשיחת השבוע 1716): הלוא בספר הזוהר (קנו, א) נכתב שבשעת המנחה (בימי חול) תלוי דין בעולם, ואם כן אין זו שעת רצון, ואילו מדברי הגמרא (ברכות ו:) עולה שזו שעה שבה התפילות נענות? הסביר הרבי מלובביץ:

הקטגור מברך

אלא שאכן, שעת המנחה היא זמן של דין ואז שולטת מידת הגבורה והקפדנות. ואולם משום כך דווקא אפשר להגיע בשעת המנחה למדריגה גבוהה. כאשר המתפלל גובר על מידת הגבורה ומנצח בדין, הוא נעשה חופשי מכל קטרוג, עד שאפילו הקטגור נאלץ לברכו.

זו מעלתה של תפילת המנחה על תפילת שחרית. בבוקר מאירה מידת החסד, ולכן היא מוגבלת, שכן האדם עדיין נמצא בבית הכנסת, טרם צאתו להתמודדות עם העולם ואתגריו, ואיננו יודעים איך יעמוד כנגד מידת הדין שעתידה להתעורר בשעת המנחה. אבל כשהוא עוצר את עיסוקיו באמצע היום ועומד להתפלל מנחה, כי אז גם מידת הדין עונה אמן.

מה יקרה אחר-כך

התפילות שחרית ומנחה מקבילות לשתי דרכי העבודה – 'אתכפיא' ו'אתהפכא' [כפיית הרע והפיכת הרע לטוב]. תפילת מנחה, המתקיימת באמצע היום, מקבילה לעבודת ה'אתהפכא', שהיא הפיכת הרע לטוב. האדם שרוי אז בעסקיו או בענייני חולין אחרים, ובתוך כל זה הוא עומד ומתפלל.

לעומת זה, תפילת שחרית מקבילה ל'אתכפיא'. האדם עדיין לא יצא להתמודדות עם העולם, והוא כופה את הרע המתעורר בתוכו ודוחהו מפניו, אבל איננו יודעים מה יקרה אחר-כך, כשישקע בתוך המולת העולם.

ניצחונו של אליהו

אליהו הנביא נענה בתפילת המנחה, כי בהתמודדות שלו עם נביאי הבעל חתר להשיג 'אתהפכא' – הפיכת הרע לטוב, ולא הכנעתו בלבד. בני ישראל היו בבחינת 'פוסחים על שתי הסעיפים', בעיקרי הדת, ואליהו רצה להוכיח בבירור ובאורח חד-משמעי כי ה' הוא האלוקים.

דבר זה אירע בשעת המנחה, שעניינה 'אתהפכא'. כאשר אליהו פנה אל הקב"ה בתפילה וביקש שיענה לתפילתו וכל העם יראה כי עבודת הבעל היא הבל וריק, ואילו ה' הוא האלוקים – זכה שתפילתו נענתה, וכל העם, שהיו בבחינת 'פוסחים על שתי הסעיפים', הודו וקראו "ה' הוא האלוקים".

(אגרות-קודש, כרך ד, עמ' קפב)

(וע"ע בן יהוידע ברכות ו:).