"ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקלי כי יאמרו לא נראה אליך ה'” וגו' (שמות ד,א). משה כעין נענש על כך ברמז באותות של הנחש והצרעת, שה' רמז לו שהוא דיבר לשוה"ר על ישראל. ראה ב'הגלות והגאולה', '“והן לא יאמינו לי" – היחס הראוי לישראל', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א. בין השאר הביא מרן הגאון את המדרש שישראל נמשלו כעין אגוז (והסביר את כוונת המדרש, ראה שם). נראה שאגוז מרמז על שבנ"י דבקים בתורה, כמו שנאמר במדרש: '"אל גנת אגוז ירדתי”, אמר ר' יהושע בן לוי: נמשלו ישראל באגוזה. מה האגוזה נגזזת ונחלפת לטובתה היא נגזזת. למה? שהיא מחלפת כשער הזה שנגזז ונחלף, וכצרפנים הללו שנגזזין ונחלפין. כך כל מה שישראל נגזזין מעמלן ונותנין לעמלי תורה בעולם הזה, לטובתן הן נגזזין ונחלפין להם, ומרבין להם עושר בעולם הזה ושכר טוב לעולם הבא. … ר' עזריה אמר תרתי: מה אגוז זה, עצו משמר פריו. כך עמי הארץ שבישראל מחזיקין בדברי תורה, הדא הוא דכתיב: (משלי ה') "עץ חיים היא למחזיקים בה"' (שהש"ר ו,יא). שכל בנ"י דבקים בתורה, שאפילו עמי ארצות מתקשרים לגילוי תורה ע"י שמחזיקים בלומדי התורה. זהו גם כלל הפס' שמרמז על לימוד התורה: 'דבר אחר: "אל גנת אגוז ירדתי" זה העולם. "לראות באבי הנחל" אלו ישראל. "לראות הפרחה הגפן" אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. "הנצו הרמונים" אלו התינוקות שיושבין ועוסקין בתורה ויושבין שורות שורות כגרעיני רמונים' (שם). לכן כמו שבלימוד תורה דבקים בדבקות מיוחדת בה', ומגלים את שם ה' בעולם ע"י תו"מ, לכן: 'אמר ר' ברכיה: מה אגוז זה עשוי ארבע מגורות והסירה באמצע. כך היו ישראל שרויין במדבר ארבע דגלים ארבע מחנות ואהל מועד באמצע, הדא הוא דכתיב: (במדבר ב') "ונסע אהל מועד”' (שם); שארבעת הדגלים מרמזים כנגד המרכבה (שזהו אוה"מ באמצע כעין ה' על המרכבה): ' … בדגל יהודה היה מצוייר בו ארי על שם (בראשית מט,ט) "גור אריה יהודה”. דגל ראובן שני לו עם שמעון וגד מצוייר בו דודאים דמות אדם על שם (שם ל) "וימצא דודאים" … ונסע אהל מועד מחנה הלוים בתוך המחנות … בדגל מחנה אפרים שלישי, עליו מנשה ובנימין מצוייר בו דמות שור על שם (דברים לג,יז) "בכור שורו הדר לו”. דגל מחנה בני דן באחרונה שהיו גבורים במעמדם ועליו אשר ונפתלי מצוייר בו נשר על שם (שם לב) "כנשר יעיר קנו" ... ארבעה דגלים כנגד ד' חיות אשר תחת כסא הכבוד בד' פנים' (לקח טוב; במדבר ב,ב-יז). לכן מי שעושה שררה שלא כראוי בישראל נפגע: 'דבר אחר: "אל גנת אגוז", אמר ריש לקיש: מה אגוז זה חלק. דתנינן ר' שמעון אומר: אף בחלקי אגוזים. וכל מי שעולה לראשו ואינו נותן דעתו האיך יעלה, הוא נופל ומת ונוטל שלו מן האגוז. כך כל מי שהוא מנהיג שררה על הציבור בישראל, ואינו נותן דעתו היאך הוא מנהיג את ישראל, סוף שהוא נופל ונוטל שלו מתחת ידיהם, הדא הוא דכתיב: (ירמיה ב') "קדש ישראל לה' ראשית תבואתה כל אכליו יאשמו" וגו'' (שהש"ר שם). שהמשתמש בישראל זהו כאילו משתמש בתורה, שחולף מהעולם, וכן כעין משתמש בשם ה' שהרי בנ"י מגלים את שם ה' בעולם במהותנו כמגלי תורה בעולם, לכן נענש כעין המשתמש בתורה (או בשם ה', שכל התורה זהו גילוי שמות ה'): 'ודאשתמש בתגא, חלף' (אבות א,יג). 'ודישתמש בתגא - המשתמש בכתרה של תורה כאדם המשתמש בכליו, חלף ועבר מן העולם. תגא בלשון ישמעאל כתר. ויש מפרשים, תג"א ר"ת ת'למיד ג'ברא א'חרינא. שאסור לאדם להשתמש בתלמידים שאינן תלמידיו. ואני שמעתי, ודישתמש בתגא, המשתמש בשם המפורש, חלף ואבד, שאין לו חלק לעולם הבא' (ברטנורא). מי שדורש זאת זה ר"ל, שהוא גם סיפר: 'ר' חנניא בשם ריש לקיש: מעשה שמתו חמשה אחים בחמשה חלוקי אגוזים' (יר' פאה ד,א); שלכן אולי ראה בזה כרמז שישראל הם גילוי של תורה, חמשה חומשי תורה, ולכן מי שלא נזהר בהם נופל ומת. שלכן מדגיש 'וכל מי שעולה לראשו ואינו נותן דעתו האיך יעלה', שרמז בדגש על ראש האגוז ועל גילוי דעת שצריך לכך, כרמז שבבנ"י (שהם העץ) יש גילוי של לימוד תורה שהאדם לומד ע"י שתופס בראשו, ומי שלא משתמש בדעת שבראשו נופל ומת, מקבל את עונשו מהמעלה הרוחנית שהוא פועל בה כגשמי חומרי, ולכן היא מענישה אותו, שזהו שנופל בשל היות העץ חלק – שהעץ כעין מענישו, והוא נופל לקרקע החומרית הקשה ומזה מת. נראה שר"ל מביא את הפס' "קדש ישראל לה' ראשית תבואתה" וגו', שזהו כרמז לגילוי כעין תורה, שגם עליה נאמר ראשית: "ה' קנני ראשית דרכו" (משלי ח,כב). ובשביל ישראל והתורה נברא העולם בבראשית: '"בְּרֵאשִׁית בָּרָא" – אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל: בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) "רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ", ובשביל ישראל שנקראו (ירמיהו ב ג) "רֵאשִׁית תבואתו"' (רש"י; בראשית א,א). לכן מי שעושה שררה על ישראל שלא כראוי לא ראוי להתקיים בעולם. נראה גם שאגוז בגימטריה 17 שזהו 'טוב' שרומז לתורה: 'ואין טוב אלא תורה שנאמר (משלי ד ב): "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו"' (אבות ו,ג). שהתורה נמצאת במהותנו, נראה שלכן גם דרשו: 'ר' יהודה בר' סימון אומר: מה אגוז זה, יש לו שתי קליפות. כך ישראל, יש להן שתי מצוות מילה ופריעה' (שהש"ר שם), שברית המילה מרמזת על קשרנו המיוחד לה', היותנו בנ"י שיש בנו נשמה מיוחדת הקשורה בה' ולכן מתגלה בנו גילוי שם ה' בעולם ע”י תו”מ; לכן מלים בגיל שמונה ימים בלי שהתינוק מבין, כי זה דבר מהותי שקיים בנו תמיד. לכן נרמז שיש שני חלקים במילה, כעין כנגד שני החלקים של התורה – תורה שבכתב ותושב"ע (וכן גם מי שלא רואים בו חיצונית גילוי תורה, יש בו עדיין חלק יותר עמוק ופנימי שבו תמיד נמצא גילוי תורה, שזהו בנשמתנו [וזה משפיע גם בלא מודעות האדם]). לכן בשל דבקותנו בתורה, גם דרשו: 'אמר חורי: מה אגוז זה, אם נופל לתוך הטנופת, את נוטלו ומורקו ושוטפו ומדיחו, והוא חוזר כתחילתו והוא יפה לאכילה. כך כל מה שישראל מתלכלכין בעונות כל ימות השנה, בא יום הכפורים ומכפר עליהם, הדא הוא דכתיב: (ויקרא טז) "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם"' (שהש"ר שם), שביוה"כ משה הוריד אלינו את התורה, ואותו יום נקבע ליום כפרה, כך שזה גילוי של גילוי התורה ומצוותיה שיש בנו, שזהו מהותנו האמיתית; לכן גם אם חוטאים זה רק חיצוני לנו שבשטיפה קלה מתנקה. נראה שכעין נרמז לגילוי מעלתנו בחיבור לה' שנרמז באגוז, כשמשה טען נגד בנ"י שלא יאמינו; שה' אמר לו שבנ"י מאמינים בני מאמינים (שזהו גילוי שיש בנו דבקות בה' ולכן מאמינים) ולכן נתן לו את האותות כעין עונש: '"ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי", אותה שעה דבר משה שלא כהוגן. הקדוש ברוך הוא אמר לו (שמות ג, יח) "ושמעו לקולך", והוא אמר "והן לא יאמינו לי". מיד השיבו הקדוש ברוך הוא בשיטתו, נתן לו אותות לפי דבריו. ראה מה כתיב אחריו: "ויאמר ה' אליו מזה בידך ויאמר מטה", כלומר מזה שבידך אתה צריך ללקות, שאתה מוציא שם רע על בני; הם מאמינים בני מאמינים, מאמינים שנאמר (שם ד, לא) "ויאמן העם", בני מאמינים שנאמר (בראשית טו, ו) "והאמין בה'”' וכו' (שמו"ר ג,יב). נראה ששלושת האותות כעין מרמזים על אגוז, שה' אמר לו שהם מאמינים ולכן רמז על היותנו כאגוז (ואנו מאמינים בני מאמינים, כעין שיש בפנימיותנו עוד גילוי [כעין שתי המצוות במילה], שזהו שיש את היותנו מאמינים ויש את היותנו בני מאמינים, שגם זה נמצא בנו ומשפיע), שכעין בכתיב חסר זהו 'אגז'. אות הנחש זהו כרמז לאות א' – שהנחש הקדמוני שהחטיא בעץ הדעת זה נעשה בתחילת העולם (שזהו א' כהתחלת האותיות) [הנחש רומז לנחש הקדמוני: 'לפי שעשה מעשה נחש לכך הראה לו את הנחש, כלומר: עשית מעשה של זה' (שמו"ר ג,יב)]; וכן הנחש אמר לשוה"ר שכביכול ה' לא רוצה שיאכלו כדי שרק הוא יהיה האלקים (בראשית ג,ה), שיהיה יחידי, וזהו א' – אחד. אות הצרעת זה כרמז לאות ג' – שצרעת זהו עונשו של מי שמדבר לשוה"ר: 'אמר ריש לקיש: מאי דכתיב (ויקרא יד, ב) "זאת תהיה תורת המצורע"? זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע' (ערכין טו,ב). שבלשוה"ר יש שלושה אנשים – המספר השומע ושעליו מספרים, ושלושתם ניזוקים: 'במערבא אמרי: לשון תליתאי קטיל תליתאי - הורג למספרו ולמקבלו ולאומרו' (שם). כמו כן, המצורע נשלח אל מחוץ לשלושת המחנות (רמב"ם; הל' ביאת המקדש ג,ב), לכן מרמז על האות ג' (שזהו שלוש). האות של המים שנהפכים לדם, זה כרמז לאות ז' – שזה מרמז על מכת דם: '"ולקחת ממימי היאור" - רמז להם שבמכה ראשונה נפרע מאלהותם' (רש"י; שמות ד,ט), וכל מכה היתה במשך שבוע, לכן זה רומז לאות ז' (שזהו שבע). אולי גם מרמז שיוכו מצרים במים ביבשה, שזהו שבקריעת ים סוף שיכנסו ליבשה שבתוך המים, המים יסגרו עליהם (על מקום שהיה יבשה בקריעת הים - ששם הם נמצאו) ושם ימותו – שזהו שיהפך לדם, שהמים כעין הפכו לדם מצרים, הם גרמו לדם מצרים (וכן המים מלאים בדם מצרים). (שזה נרמז כאות ההוכחה השלישית לגאולת מצרים – כרמז שיגאלו אז לגמרי ממצרים [וזהו כנגד הלשון השלישית בלשונות הגאולה – "וגאלתי”, שזהו כנגד קריעת ים סוף]) לכן זהו ז' כנגד שביום השביעי ליצאת מצרים היה את קריעת ים סוף. שכך רמז לו הקב"ה שאנו בנ"י דבקים בה' ותורתו במהותנו, בהיותו כאגוז.