בהתחלה, ה' אומר לו: "ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים" (ג, י). משמע, די היה שמשה ידבר אל פרעה, כדי שיוכל להוציא את ישראל ממצרים, ולא היה צריך לדבר אל ישראל קודם.

אולם אחרי שמשה רבנו מסרב בתחילה לקבל את שליחות ה', ה' אומר לו: "לך ואספת את זקני ישראל" (ג, טז). כלומר, בגלל סירובו, יהיה לו יותר קשה לבצע את השליחות, וכדי להוציא את ישראל, יצטרך קודם לדבר עם הזקנים. (דוגמא לשינוי במציאות הנגרם מתגובת נביא לדבר ה')

אבל בשלב זה, הדיבור עם הזקנים היה אמור להצליח בקלות, כמו שכתוב: "ושמעו לקלך" (ג, יח).

אלא שאחרי ההתנגדות הנוספת של משה, באמירתו: "והן לא יאמינו לי" (ד, א), משתנה המציאות, וביצוע השליחות נעשה עוד יותר קשה, בכך שישראל לא יאמינו לו מיד אלא רק בעקבות האותות שיראה להם: "והיה אם לא יאמינו לך" וכו' (ד, ח).'.

….

זו דוגמה לעיקרון:

'שינוי במציאות הנגרם מתגובת נביא לדבר ה'

כשם שדבריו של יונה גרמו לאנשים לשנות את התנהגותם ששינתה את המציאות, כך גם כאשר נביא מדבר עם אלוהים (ולא עם אנשים), התגובה יכולה לשנות את המציאות העתידית באופן ישיר, כלומר לגרום לבחירה בין כמה אפשריות- עתידיים.

 בהמשך נראה דוגמאות אחרות.