בס''ד          פרשת ויגש: האם בזמן הזה מותר לגדל כבשים בארץ ישראל

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה, על יוסף, המנחה את אחיו לומר לפרעה שהם רועי צאן, מתוך מחשבה שפרעה ירחיק אותם מעליו וייתן להם מקום נפרד, שכן מצרים שונאים את רועי הצאן: ''וַאֲמַרְתֶּ֗ם אַנְשֵׁ֨י מִקְנֶ֜ה הָי֤וּ עֲבָדֶ֙יךָ֙ מִנְּעוּרֵ֣ינוּ וְעַד־עַ֔תָּה גַּם־אֲנַ֖חְנוּ גַּם־אֲבֹתֵ֑ינוּ בַּעֲב֗וּר תֵּשְׁבוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֔שֶׁן כִּֽי־תוֹעֲבַ֥ת מִצְרַ֖יִם כָּל־רֹ֥עֵה צֹֽאן''. מדוע ראו בכך תועבה? נחלקו המפרשים:

א. רש''י (ד''ה כי) פירש, שהכבשים היו אלוהיהם של המצרים, והסביר הריב''א (שם) שרועי הצאן בהכרח מידי פעם מכים את צאנם, דבר שיש בכך ביזיון לאלוהיהם, ולכן שנאו המצרים את רועי הצאן. לחלופין, ההנאה מתוצרי הצאן, בשר וחלב, מהווה ביזיון לאלוהיהם, ורועי הצאן בהכרח ישתמשו בצאנם לצורך כך. האבן עזרא (שם) לעומת זאת כתב, שהמצרים היו צמחונים, ולא אהבו את אוכלי הבשר וחלב, ורועי הצאן גם אם לא היו אוכלים את בשר צאנם, היו שותים את חלבם. ובלשונו:

''כי תועבת מצרים כל רועה צאן: לאות כי בימים ההם לא היו המצרים אוכלים בשר, ולא יעזבו אדם שיזבח צאן, כאשר יעשו היום אנשי הודו. ומי שהוא רועה צאן תועבה היא, שהוא שותה החלב. ואנשי הודו לא יאכלו ולא ישתו כל אשר יצא מחי מרגיש, עד היום הזה.''

בעקבות התורה המזכירה את רעיית הצאן של אחי יוסף, נעסוק השבוע בשאלה האם מותר לרעות בקר וצאן בארץ ישראל. נראה ראשית את מקור הדין, מה טעם האיסור, והאם מחמת טעם האיסור והעובדה שכיום רעיית צאן אינה דבר נפוץ כבעבר, בזמן הזה רועי הצאן הבודדים יוכלו לרעות את צאנם, או שמותר לגדל את העיזים והכבשים בדיר שמור.

מקור הדין

המשנה במסכת בבא קמא (עט ע''ב) מונה מספר בעלי חיים, אותם אין לגדל באזורים מסוימים. אין מגדלים בהמה דקה בארץ ישראל, אבל מגדלים בסוריה ובמדבר של ארץ ישראל. אין מגדלים תרנגולים בירושלים, כיוון שהם מנקרים בטומאה ויש חשש שיפסלו את הקודשים. אין מגדלים חזירים בארץ ישראל, וכן אין מגדלים כלב בכל מקום, אלא אם כן הוא קשור בשלשלת.

כפי שעולה מדברי רש''י (ד''ה אין), הסיבה שאסור לגדל בהמות דקות, הוא מחשש שמא יזיקו את שדות ארץ ישראל, ויפגעו ביישוב הארץ. זו גם הסיבה שבסוריה (ובשאר מקומות בחוץ לארץ) מותר לגדל, שכן במקומות מעין אלו, גם אם יזיק, מקסימום ישלם, ואילו בארץ ישראל אין אומרים כך, שכן למרות הפיצוי כאמור יישוב הארץ ייפגע. עוד מוסיפה הגמרא, שמסיבה זו היה מקום גם לאסור גידול בקר בארץ ישראל, אלא שבקר אי אפשר לייבא מחוץ לארץ, וזו גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה.

גידול במקום שמור

נחלקו הראשונים, האם בתוך דיר, השמור כראוי ושם ניזונות, מותר לגדל בהמה דקה:

א. הרמ''ע מפאנו (סי' פה ד''ה שנית) כתב, שאכן בתוך דיר מותר לגדל, שכן כאמור הסיבה היא שמא ייפגעו בשדות של אחרים, וכאשר הם סגורות בתוך דיר אין חשש. עוד הוסיף בסברא, שלא מסתבר שיש איסור גורף לגדל אפילו בדיר, שכן אחרת לא יהיו מספיק כבשים בבית המקדש ללשכת הטלאים לקרבן התמיד, ועוד זו גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה, שכן ניזונים מהכבשים.

אם כן, מדוע הגמרא (שם ק ע''א) כותבת, שחסיד אחד (= סתם חסיד הוא רבי יהודה בן בבא) ננזף על ידי חבריו בגלל שהיה לו עז קשורה למיטתו, שחלבה שימשה לו לצרכי רפואה, ואף הודה בכך שחטא שעבר על דברי חבריו?! והרי בכהאי גוונא אין חשש שמא תזיק לשדות אחרים! בהגהות הרמ''ע מפאנו יישב, שאכן מעיקר הדין דבר זה היה מותר, אלא שלחסידותו זה לא היה ראוי. ובלשונו:

''ומרישא דמתניתין שמעינן הכי דקתני אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, דהיינו דווקא בשלוח הרגל, אבל במכניס לה מזונות במקום שמור לא גזרו, דאי הכי תכבד העבודה ללשכת הטלאים. ועוד הויא לה גזרה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה. הגהה: ובירושלמי בסוטה פרק ט' נמנה לחטא ועוון לרבי יהודה בן בבא שגדל עז, עם היותה קשורה בכרעי המטה, ועם היות הדבר לסבת חולי עיין שם, התם משום דגברא רבא הוא דקדקו אחריו כל כך.''

ב. רש''י (סנהדרין כה ע''ב ד''ה מגדלין) והרא''ש (ז, יג) חלקו וסבר, שגם לגדל בתוך הבתים אסור, מחשש שמא הכבש או העז יברחו מהדיר ויזיקו, דבר שככל הנראה מצוי[1]. כך משמע גם מדברי הגמרא (בבא קמא שם), המתירה להשהות כבש שלושים יום קודם הרגל או קודם משתה בנו. והרי כאשר אדם מגדל כבש בודד, מסתמא אינו לוקחו לרעות באחו אלא שומרו בביתו, שכן ההשקעה לצאת למרעה לא שווה את הרווח היוצא ממנו, ובכל זאת הגמרא מתירה רק שלושים יום סמוך לרגל. בנוסף, כאשר מדובר בכבש לרגל, יש חשש גדול יותר שייפול בו מום בשעת המרעה ולא יהיה ראוי לקרבן, ולכן מסתבר שהאדם שומרו בביתו.

גידול על ידי רועה

נחלקו המפרשים, האם מותר למסור לרועה את הכבשים:

א. התוספות () והרא''ש ז, יג) כתבו, שלמרות שהגמרא במסכת סנהדרין כותבת, שדווקא הרועה את בהמותיו פסול לעדות ולא הרועה את בהמות אחרים (שכן החשש שרועה יגזול משדות אחרים קיים, רק כאשר הוא רועה את בהמותיו, אבל הוא לא יחטא בשביל חברו), בכל זאת, כאשר הגמרא אוסרת לגדל בהמה דקה, היא אסרה בכל עניין, גם במקרה בו בהמותיו נמצאות אצל רועה. ולראייה, שהגמרא אוסרת לגדל בהמה כאשר היא קשורה למיטה (וכמעשה אותו חסיד), למרות שבמקרה זה אין חשש גזלה  (וכמו מסירה לרועה). בנוסף, מסופר שבתים בגליל חרבו בגלל שהיו רועים את בהמותיהם בחורשים, ומסתמא לא היו רועים בעצמם ממש, אלא מוסרים את בהמותיהם לרועה. ובלשון הרא''ש:

''ואף על גב דלא פסלינן רועה אלא כשמרעה בהמה של עצמו, אבל של אחרים כשר, כדאמרינן בפרק קמא דבבא מציעא (ה ע''ב) דאין אדם חוטא ולא לו. בהמה דקה שאסורה לגדל בבית אין נראה לחלק בין מגדל שלו למגדל של אחרים. דהא אפילו קשור בכרעי המטה אסור. וכן משמע מבעלי בתים בגליל, דהם עצמם לא היו מרעים את צאנם.''

ב. הרשב''א (עט ע''ב ד''ה והא) חלק וסבר, שהאיסור קיים רק במקרה בו אדם מגדל את בהמותיו בעצמו, ולא כאשר מוסרן לרועה. ולראייה, שלמרות שכפי שראינו לעיל רב גזר שלא לגדל בהמות דקות בבבל כמו בארץ ישראל, בכל זאת הגמרא במסכת בבא בתרא (לו ע''ב) דנה בתשלום של רועה שגר בבבל שהעיזים שהיו באחריותו אכלו שעורים. וכיצד יכול היה לגדלם? והרי רב גזר שאין לגדל. אלא בגלל שלא היו שלו, ורק היה רועה אותם, אין בכך איסור.     

עוד הוסיף, שאין קושיה מדוע אותו חסיד שנזפו בו חבריו לא פשוט מסר את העז לרועה, וכך היה ניצל מאיסור (לשיטתו), שכן היה עליו לשתות חלב מהעז בוקר וערב, ועל העז להיות זמינה. כמו כן דחה את הראייה מאנשי הגליל, שכן בגמרא מובא טעם נוסף לכך שבתיהם חרבו, שהיו מזלזלים באוכלים ('מעבירים על שדה קטנה').

מדוע בארץ ישראל

להלכה נראה שפסקו האחרונים כדעת רוב הראשונים, שגם כאשר מוסרים את הבהמות לרועה יש בכך איסור. עוד נחלקו המפרשים, מה הדין כאשר ארץ ישראל אינה ביישובה:

א. הכפתור ופרח (פרק י') סבר, שגם כאשר ארץ ישראל אינה ביישובה, אין לגדל בה בהמות דקות המשחיתות את השדות. ראייה לכך הביא, מהגמרא בבבא קמא (פ ע''א) הכותבת, שלאחר הגעת רב לבבל, ולאחר שמרכז התורה עבר מארץ ישראל לבבל, עשו עצמם כארץ ישראל לעניין גידול בהמה דקה ואסרוהו, מחמת ריבוי התושבים שהיו שם וחשש הגזל שיווצר. והרי בזמן שעזב רב לבבל, לטענת הכפתור ופרח כמעט ולא היו תושבים בארץ ישראל, ובכל זאת כתבו שיש לאסור בבבל כמו בארץ ישראל, אלא בוודאי שבארץ ישראל יש איסור ללא קשר לכמות התושבים שיש בה, ותמיד יש לחוש ליישובה ולקלקולה. ובלשונו:   

''מכל זה נלמוד דפשיטא לן שנוהגין היום בארץ ישראל אלו הדינין, דאין מגדלין וכל שכן דאין רועין. דהא רב גמר מינה לבבל שנתיישבה ושנתמלאה ישראל ותורה, ממה שנתרוקנה ארץ ישראל, וכל התורה כולה מלמדת ולמדה, וכל שכן, שהרי ארץ ישראל נאסרו בה אלו הדינין מצד עצמה, שהוזהרנו בהפסדה ונצטווינו ביישובה כל הימים ואף על פי שאין הארץ בידינו. ולזה פי' רש"י ז"ל, אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, משום ישוב ארץ ישראל שמובירות את השדות.''

ב. השולחן ערוך (חו''מ תט, א) חלק וסבר, שכאשר ארץ ישראל אינה ביישובה, אין איסור לגדל בהמה דקה, וכך יישב את המנהג לגדל כבשים בזמן הזה בארץ ישראל. עם זאת, כפי שהעיר הטור (חו''מ שם) ופסק השולחן ערוך, למרות שלכאורה לפי זה בחוץ לארץ יש מקום לאסור, שכן הולכים אחרי מנהגי ארץ ישראל, במנהג זה אין הולכים, שכן במקומות בהם הם גרו לא מצויים שדות.

גידול בזמן הזה

נושאי הכלים של השולחן ערוך לא העירו על דבריו, וייתכן שהסיבה לכך שסוגיה זו לא הייתה מציאותית בזמנם. אולם, בזמן הזה חזרו רבים לארץ ישראל, ודנו האחרונים, האם במקרה זה תקנת חז''ל שאין לגדל בהמה דקה בארץ ישראל חוזרת ומתעוררת, או שכיוון שעברו שנים בהם גזירה זו לא הייתה רלוונטית, שוב אין היא חוזרת למקומה:

א. הרב פרנק (הערות חו''מ תט) הציץ אליעזר (ז, כד) סברו, שבזמן הזה ניתן לגדל בהמה דקה בארץ ישראל, ולביסוס פסקם הביאו מספר נימוקים. הנימוק הבסיסי ביותר (שהיה נכון יותר בסביבות זמן קום המדינה) אותו הביא הציץ אליעזר טוען, שכאשר כל העולים לארץ עלו על דעת זה שניתן יהיה לגדל בה כבשים ועיזים סמוך ליישובים, למרות שלעיתים יהיה נגרמים נזקים, ממילא אין מקום לתקנת חז''ל, שתוקנה רק במצבים של אי סדר, בהם גידול הכבשים אינו נח לחלק ניכר מהאוכלוסייה.  

עוד הוסיפו, שניתן לצרף את סברת הרמ''ע מפאנו שראינו לעיל, שכאשר הכבשים שמורות לא נאמרה התקנה. את העובדה שהיה זמן מסויים שהתקנה לא נהגה (כאמור בשולחן ערוך, בעקבות כך שארץ ישראל לא הייתה מיושבת), וממילא תקנה זו בטלה. וכן את דעת הרשב''א שראינו לעיל, הסובר שכאשר מוסרים את הכבשים לרועה אין בכך איסור. ובלשון הציץ אליעזר:

''אבל נדמה דכדאי הוא הרמ"ע מפאנו לסמוך עליו על כל פנים בשעת הדחק, ובכל שיש צורך ונחיצות לגידול הן לצורך הכלל והן לצורך הפרט, ומה גם כשנצרף לזה גם הנימוקים שכותב בזה בצדדא דהיתרא הגאון הגרצ"פ פרנק בהר צבי אף על פי שיש מקום לדון בהם, דבהצטרפות כל הנימוקים יחד יש מקום של סמיכה להתיר, ובפרט כשגם שלא ירעו על ידי הבעלים כי אם על ידי אחרים, שבכגון זה מתוסף לנו גם דעת הרשב"א, שמוזכר גם בב"י בטור ועוד.''

ב. הרב עובדיה (יביע אומר חו''מ ג, ז) חלק וסבר, שבזמן הזה כאשר חזר יישוב ארץ ישראל למקומו, אין לגדל בהמות דקות וכתקנת הגמרא. הוא דחה את טענת הרב פרנק, שכאשר התקנה בטלה לזמן מה, אין היא חוזרת ממילא, ובעוד שהרב פרנק הביא ראייה מדברי רבי ירמיה בירושלמי, הסובר שמותר לחרוש גם בזמן הזה בשביעית, כיוון שהיה זמן בו התירו לחרוש מפני המלך שהיה גובה מיסים גבוהים, טען הרב עובדיה שנפסק בסוגיה זו לחומרא, ולכן גם במקרה זה יש לפסוק לחומרא.

שבת שלום! קח לקרוא למשפחה, או תעביר בבקשה הלאה שעוד אנשים יקראו^[2]...