רש"י מביא על ברכת משה לשבט לוי שמשה ברכו ברמז לחשמונאים שהיו מעטים מאוד בהתחלה, שה' יעזרם: "ברך ה' חילו ופעל ידיו תרצה מחץ מתנים קמיו ומשנאיו מן יקומון" (דברים לג,יא). '"מחץ מתנים קמיו" - מחץ קמיו מכת מתנים, כענין שנאמר ומתניהם תמיד המעד; ועל המעוררין על הכהונה אמר כן. ד"א: ראה שעתידין חשמונאי ובניו להלחם עם עובדי כוכבים והתפלל עליהם, לפי שהיו מועטים - י"ב בני חשמונאי ואלעזר, כנגד כמה רבבות, לכך נאמר "ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה". "ומשנאיו מן יקומון" - מחץ קמיו ומשנאיו מהיות להם תקומה' (רש"י). כנראה רש"י הדגיש שבני חשמונאי היו 12 כנגד שבפס' נאמרו 12 מילים. נראה שהקשר לחשמונאים רמוז גם בלימוד של הפשט שנלמד בפס': '"ברך ה׳ חילו" – בנכסים; מיכן אמרו: רוב כהנים עשירים הם. משום אבה הדרוס אמרו: הרי הוא אומר (תהלים ל״ז:כ״ה) "נער הייתי וגם זקנתי לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם", זה זרעו של אהרן. "ופעל ידיו תרצה" – שמרצה את ישראל לאביהם שבשמים. "מחץ מתנים קמיו" – שכל מי שמעורר כנגדו על הכהונה מיד נופל. דבר אחר: "מחץ מתנים קמיו" – זה קרח, "ומשנאיו מן יקומון", זה עוזיהו' (ספרי על הפס' [פסקא שנב]). מובא ברמב"ם: 'בבית שני, כשמלכי יון גזרו גזרות על ישראל, ובטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות; ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל, ופרצו בו פרצות, וטמאו הטהרות; וצר להם לישראל מאד מפניהם, ולחצום לחץ גדול. עד שריחם עליהם אלקי אבותינו, והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים, והרגום, והושיעו ישראל מידם; והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנים, עד החורבן השני' (רמב"ם; הל' מגילה וחנוכה ג,א). כך רמז בפס': '"ברך ה׳ חילו" – בנכסים' וכו', זהו שהיוונים 'פשטו ידם בממונם'. '"ופעל ידיו תרצה" – שמרצה את ישראל לאביהם שבשמים' (ב'מדרש תנאים' מופיע יותר מבורר: '"ופעל ידיו תר׳" - מלמד שהן מקריבין קרבנות ומרצין את המקום על ישראל') שזה בעבודת המקדש, שזהו שהיוונים 'נכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו את הטהרות'. '"מחץ מתנים קמיו" – שכל מי שמעורר כנגדו על הכהונה מיד נופל' כעין רמז שהיוונים נלחמו בכהנים החשמונאים ונפלו לפניהם. בפרט שרצו לבטל מאתנו את התו"מ שזהו כעין שערערו על גילוי הקדושה שבנו כעין המערערים על גילוי הקדושה של הכהנים. זהו שגם מלמד הפס': 'דבר אחר: "מחץ מתנים קמיו" – זה קרח', שקרח ערער על התורה שמשה הביא ('אמר לו: דברים אלו לא נצטוית עליהן ומלבך אתה בודאן' וכו' [במדבר רבה יח,ג]), שזהו רמז לביטול תורה מבנ"י שרצו היוונים לעשות. עוד מלמד הפס': '"ומשנאיו מן יקומון", זה עוזיהו', שהוא היה מלך, שזה כרמז שבמלחמת החשמונאים חזרה המלכות לישראל. (וכרמז במלכות [עוזיהו] וכהונה [מערער על כהונה, כטענות עוזיה וקרח], שהיוונים באו לבטל מאתנו תורה, שנתנה לנו עם היעוד של ממלכה וכהונה: 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים" [שמות יט,ו]). במדרש תנאים מובא (גם): 'ד״א: '"ברך ה׳ חילו", ופ׳ "ידיו תר׳" - אפילו חולין שבו תרצה; מיכן אמרו כהן שעבד ונמצא חלל עבודתו כשרה לשעבר, ואינו עובד להבא; ואם עבד לא חילל עבודה'; וכן בגמ': 'וּבֶן גְּרוּשָׁה וּבֶן חֲלוּצָה דַּעֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁירָה מְנָלַן? ... אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל אָמַר מֵהָכָא: {דברים ל״ג:י״א} "בָּרֵךְ ה׳ חֵילוֹ וּפוֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה", אֲפִילּוּ חוּלִּין שֶׁבּוֹ תִּרְצֶה' (קידושין סו,ב). שזה כרמז ששלחו ידם בבנותיהם, שטימאו אותם בזימתם, שלזה כעין רומז בבן גרושה וחלוצה שיש איסור בביאתה לכהן, כעין רמז לאיסור מה שהיוונים עשו ששלחו ידם בבנותיהם.  במדרש לקח טוב נאמר: '"ומשנאיו" – ששונאין אותו בלב, כענין שנאמר (ויקרא יט) "לא תשנא את אחיך בלבבך"'; אולי זה מרמז על שנאתם של היוונים אלינו שלכן הצרו לנו מאוד, כדברי הרמב"ם: 'וצר להם לישראל מאד מפניהם, ולחצום לחץ גדול'. בגמ' נדרש "ברך ה' חילו" - 'אפילו חולין שבו תרצה', אולי זה רומז כדרש שהחשמונאים מלכו כמלכים, אע"פ שאסור לכהנים למלוך כיון שהם מיועדים לעבודת המקדש ולא לחולין, ובכ"ז ה' ברך את חילו שיצליחו וינצחו את היוונים. (ויש מחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן האם במלכותם של החשמונאים היה פגם [ראה 'תורת המועדים', 'מלכות החשמונאים לאור ההלכה', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א]; שלפי הרמב"ם יוצא ממש כעין גילוי ההלכה, שאפילו חולין שבו, שמתגלה בו חולין כמלכים [שאינו במקדש], בכ"ז 'תרצה' -  מלכותם מתקבל ברצון לפני ה'). מובא ביר' (בהקשר לקטורת): 'רַב אָמַר: "בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ וּפוֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה". מַעֲשֶׂה בְאֶחָד שֶׁיָּבְשָׁה זְרוֹעוֹ וְלֹא הִנִּיחָהּ, לְקַייֵם מַה שֶׁנֶּאֱמַר: "בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ וּפוֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה"' (יר' יומא ב,ג), שכך גם כעין רומז שחלק מבני מתתיהו מתו בקרבות נגד היוונים, שזהו כעין שישבה ידו - שביד תופסים במלחמה כלי נשק  ועכשיו כעין פחת כוחה בשל מיתתם, ובכ"ז הקטיר קטורת, שהיא מפסיקה מגיפה: "ויתן את הקטרת ויכפר על העם. ויעמד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה" (במדבר יז,יב-יג) כעין רמז שניצחו את היוונים והפסיקו את סכנת החיים שעשו היוונים בגזרותיהם. בספרי דרשו: '"ברך ה׳ חילו" – בנכסים', אולי זה מרמז שה' ברך את החשמונאים בממון וכך העשירו, וזהו שעשו מנורות חדשות ע"פ מה שהעשירו: 'שפודין של ברזל היו וחיפום בבעץ, העשירו עשאום של כסף, חזרו העשירו עשאום של זהב' (ר"ה כד,ב). בפס' נאמר על המערערים על הכהונה שהם יפלו, כיון שהכהונה שייכת לכהנים בשל מעלתם הקדושה, ולכן אין לאחרים לערער על כך; כך לא ניתן לערער על קדושתם של ישראל שלכן דבקים בתו"מ, אולי זה מרמז על מעלתם של ישראל בהשראת שכינה, כעין הכהנים העובדים במקדש - מקום השכינה. לכן כגילוי לזה נרמז על ל"ו הצדיקים רואי פני שכינה (מעין הכהנים הנמצאים במקום השכינה): 'אמר אביי: לא פחות עלמא מתלתין ושיתא צדיקי דמקבלי אפי שכינה בכל דרא, שנאמר "אשרי כל חוכי לו" - לו בגימטריא תלתין ושיתא הוו ... דמסתכלי באיספקלריא המאירה' (סנהדרין צז,ב). כעין כנגד הכהנים במקום השכינה, כך אלו בקשר לשכינה, (והם מעטים כעין הכהנים שהם מעטים יחסית לכלל ישראל), והם מלמדים על מעלת כלל ישראל שקשורים לשכינה, כמו שהתגלה בחנוכה שה' עזרנו נגד אותם שבאו להרחיקנו מהשכינה, ולכן זה היה קשור לטהרת המקדש והתגלה בנס פך השמן במקדש. לכן נעשה נס במנורה שהיא מאירה בנרותיה ומכוונת לשכינה: 'דתניא: (במדבר ח, ב) "אל מול פני המנורה יאירו", מלמד שמצדד פניהם כלפי נר מערבי, ונר מערבי כלפי שכינה' (מגילה כא,ב), כרמז ל"נר מצוה ותורה אור" (משלי ו,כג) שהיוונים ניסו לבטל תו"מ ולהרחיקנו מהשכינה. לכן כרמז לזה מדליקים ב'מהדרין מן המהדרין' סה"כ בכל חנוכה 36 נרות (בלי השמש שאינו מנרות חנוכה) כרמז לל"ו צדיקים שקשורים לשכינה, והם רואים באספקלריא המאירה כעין שמואר להם (כעין אור המנורה), ולכן רואים היטב.