בבית האחרון של הפיוט "מעוז צור", נכתב כך:

"חֲשׂוֹף זְרוֹעַ קָדְשֶׁךָ, וְקָרֵב קֵץ הַיְשׁוּעָה... כִּי אָרְכָה לָנוּ הַיְשׁוּעָה, וְאֵין קֵץ לִימֵי הָרָעָה".

בפיוט זה אנו מבקשים שהקב"ה יגלה את כוחו הגדול, ינקום וילחם באויבנו ושיקרב את זמן הגאולה כי תקופת הגלות התארכה ואין בכוחנו להמתין עוד.

אם כן, בתפילה על אורך הגלות ראוי היה להזכיר "כי ארכה לנו הגלות", ואילו בפיוט נאמר "כִּי אָרְכָה לָנוּ הַיְשׁוּעָה", מה פשר הדבר?

כך אנו מתפללים ומתחננים לקב"ה: כבר אלפי שנים אנו מתגלגלים ע"י עזרתו של הקב"ה מישועה לישועה, נחלצים בעור שינינו מיוון, מרומי, ממסעי הצלב, מהמוסלמים, מגרוש ספרד, מהאירופאים - וממשיכים לשרוד. אך ריבונו של עולם, אומנם הישועות המתגלגלות הללו מחזיקות אותנו בחיים, אבל לא מצאה היונה מנוח לכף רגלה אחת ולתמיד, בכל פעם אנו זקוקים לישועה אחרת.

אבינו, אב הרחמן, "חֲשׂוֹף זְרוֹעַ קָדְשֶׁךָ, וְקָרֵב קֵץ הַיְשׁוּעָה... כִּי אָרְכָה לָנוּ הַיְשׁוּעָה" - הקדם והבא במהרה את הישועה השלמה והסופית!