"ותמת רחל ותקבר בדרך אפרתה הוא בית לחם" (בראשית לה,יט). "כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו" (ירמיהו לא,יד). "קול ברמה נשמע" - הנה בשמי מרום נשמע קול והוא יללת בכי מר. "רחל מבכה" - הקול ההוא של רחל אמנו אשר מבכה על בניה שגלו לבין האומות. "מאנה" - ממאנת לקבל תנחומין על בניה. "כי איננו" - אין מי נשאר בארצם כי כולם גלו' (מצודות). כבר מראש רחל יועדה לדבר הזה, שלכן נקברה בדרך: 'ד"א: "ותמת רחל ותקבר בדרך אפרת". מה ראה אבינו יעקב לקבור את רחל בדרך אפרת? אלא צפה יעקב אבינו שהגליות עתידות לעבור שם לפיכך קברה שם כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים, הה"ד (שם) "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה”' (ב”ר פב,י). בפשטות משמע שכיון שמתה שם אז השאירה להתפלל שראה זאת כרמז משמים להשאירה כדי שתתפלל על בנ"י ביציאתם לגלות. ובפרט שמראש היא עיקר יעקב, שהוא היה אמור להתחתן אתה בלבד (אלא שלבן רימה), וממילא כל בנ"י היו יוצאים ממנה, כך שיש בה כעין חיבור מיוחד לכולם, ולכן מתפללת בעד כולם כאילו היו שלה. אמנם זה יותר מזה, שיש ברחל זכות שלכן היא זו שראויה לבקש רחמים על בנ"י: 'באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה: רבונו של עולם, גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים. וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי, יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי, והוקשה עלי הדבר עד מאד, כי נודעה לי העצה. והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן, שיכיר ביני ובין אחותי, כדי שלא יוכל אבי להחליפני. ולאחר כן ניחמתי בעצמי וסבלתי את תאוותי וריחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה, ולערב חלפו אחותי לבעלי בשבילי, ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי, כדי שיהא סבור שהיא רחל. ולא עוד אלא שנכנסתי תחת המיטה שהיה שוכב עם אחותי, והיה מדבר עמה והיא שותקת ואני משיבתו על כל דבר ודבר, כדי שלא יכיר לקול אחותי. וגמלתי חסד עמה ולא קינאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה. ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר – לא קינאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה, ואתה מלך חי וקיים רחמן, מפני מה קינאת לעבודה זרה שאין בה ממש, והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם? מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר: בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן. הדא הוא דכתיב (ירמיהו לא, יד): "כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו", וכתיב: "כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך" וגו', וכתיב: "ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם"' (איכ"ר; פתיחה כד). ממילא לכן דווקא רחל היא זו שנקברה בדרך לבקש רחמים על ישראל, כי לה יש זכות מיוחדת כעין בטענה לה' שיעשה כמותה ולא יקנא כביכול בע”ז; והיא במעשיה דאגה לכבודה של לאה שלא תתבייש, ואף דיברה עם יעקב בקולה כדי שלא יזהה שזו לאה ולא רחל. לכן כנגד זה היא זו שמרימה קולה (כמו קולה שדיברה עם יעקב) בעד כבודם של ישראל שיוצאים לגלות, שה' יחזירם וימנע בזה את השפלתם, כמו שהיא מנעה את השפלת אחותה. נראה שדבר זה קשור למותה בדרך, שמתה בגלל גניבת התרפים מלבן, ועשתה זאת כדי להציל את ישראל – שלא ידע לבן שהם בורחים, וגם כדי לבטל ע"ז: 'מניין שהתרפים מדברים? שנ' "כי התרפים דברו און", לפיכך גנבתם רחל שלא יגידו ללבן שברח יעקב; ולא עוד אלא להכרית ע"ז מבית אביה. ולא ידע יעקב בכל אלה, אמר: כל מי שיגנוב התרפים ימות בלא עתו, והיוצא מפי צדיק כיוצא מפי המלאך וילדה רחל ומתה, שנ' "ויהי בצאת נפשה כי מתה"' (פרקי דר"א, לו). ממילא מיתתה בדרך קשורה להצלת ישראל ולביטול ע"ז, לכן היא זו שנקברה בדרך (שמתה בשל כך בדרך) כדי לבקש מהקב"ה שיציל את ישראל ושלא יתייחס לגילוי ע"ז. אולי זה גם מתגלה במהותה של רחל, שכיון שהיא היתה אמורה להיות אשתו של יעקב אז בה מתגלה ההיפך מעשו (שיעקב ועשו הפכים), ולכן בניה (שמכוחה) הם אלו שמפילים את עשו: 'דאמר רבי פנחס בשם ר' שמואל בר נחמן: מסורת היא, שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל, הה"ד (ירמיה מט): "אם לא יסחבום צעירי הצאן”. ולמה הוא קורא אותן צעירי הצאן? שהם צעירים שבשבטים' (ב"ר עג,ז). לכן מתגלה בה ניסיון לבטל ע"ז מבית אביה, כעין כנגד שגם בעשו מתגלה ע"ז בבית אביו של יעקב; וכן נעשה שהיא זו שהצילה את לאה מיד עשו, שלא גילתה על התרמית ליעקב וכך התחתן עם לאה במקום שלאה תתחתן עם עשו, שכך היה אמור להיות: 'תדע לך שהרי רחל ולאה, לאה לא הייתה ראויה להינשא אלא לעשו, ורחל ליעקב, והייתה לאה יושבת בפרשת דרכים ושואלת על עשו: מה מעשיו?. והיו אומרים לה: איש רע שופך דמים מקפח עוברים ושבים אדמוני כולו כאדרת שער, רשע כל תועבות ה' עשה. כיון שהייתה שומעת כך הייתה בוכה ואומרת: אני ורחל אחותי מבטן אחד יצאנו, רחל תינשא ליעקב הצדיק, ואני לעשו הרשע?! והייתה בוכה ומתענה עד שנעשו עיניה רכות, לפיכך כתיב: "ועיני לאה רכות”' (תנחומא "ויצא" סימן ד). לכן בחורבן הבית שקשור לכוחו של עשו, לעמלק ('רבי יהושע בן לוי בשם רבי אלכסנדרי אמר: כתוב אחד אומר: "תמחה את זכר עמלק”. וכתוב אחד אומר: "כי מחה אמחה”. כיצד יתקיימו שני כתובים אלו? עד שלא פשט ידו בכסא, תמחה. כשפשט ידו בכסא, מחה אמחה. אפשר בשר ודם יכול לפשוט ידו בכסא של הקדוש ברוך הוא?! אלא על ידי שהחריב ירושלים, שכתוב בה: "בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה'” (ירמ' ג יז). לפיכך מחה אמחה. ונאמר, "כי יד על כס י'ה מלחמה לה'” (שמ' יז טז)' [תנחומא "כי תצא" סימן יא]), היא עומדת נגד המתגלה בחורבן הזה (ככח נגד עשו), שיצאו לגלות, ומבקשת מה' שימחל על הע"ז ויחזיר את ישראל. אולי אפשר שזה דבר מהותי ברחל ולכן זה נרמז בשמה, ששמה רחל רומז על נקבות הצאן – רחלות, שהרועה צריך להחזיר את הצאן חזרה מהשדה לבית, וכך היא ביקשה מה' להחזיר את ישראל שנקראו צאן ("ואתן צאני צאן מרעיתי" [יחזקאל לד,לא]) לארץ. וכן ברחלות נרמז על הנעשה בעולם, שיש חיוב אחרי השלילה, אור אחרי החושך: ' … א"ל: מ"ט עיזי מסגן ברישא והדר אימרי? א"ל: כברייתו של עולם, דברישא חשוכא והדר נהורא' (שבת עז,ב). 'מסגיין בריש עדרא - מהלכות בראש העדר. ברישא חשוכא - סתם עזים שחורות סתם רחלות לבנות' (רש"י). שרחל מביאה בתפילתה לחזרה לארץ מהגלות, שזהו האור שאחר החושך של הגלות. (וכמה יפה נעשה במלחמת ששת הימים ע"י מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א, כמו שסיפר: 'כתוב בירמיהו: "כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו". זה נכתב כשעם ישראל יצא לגלות עם חורבן הבית הראשון, כאשר הם עברו ליד קבר רחל והיא בכתה על הגלות של בניה. לאחר מכן ממשיך הכתוב בירמיה ל"א: “כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעלתך נאם ה' ושבו מארץ אויב". ידעתי שבזוהר הקדוש כתוב שלעתיד לבוא, בזמן שעם ישראל יחזור מהגלות לארץ ישראל, בניו ייכנסו לקבר רחל, יניחו את הידיים על הקבר ויגידו לה – הבנים שלך שבו מארץ אויב! הבנים שלך שבו לגבולם! כתוב בזוהר שזה יהיה בחצות הלילה. … השעה היתה חצות הלילה בדיוק. נכנסתי פנימה, כולי נרגש ונרעש, שמתי את הידיים על הקבר וקראתי את הפסוק: “כה אמר ה', מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעלתך נאם ה' ושבו מארץ אויב. יש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם". המשכתי ואמרתי: 'צבא ההגנה לישראל שחרר את המקום, ומשחרר את כל ארץ ישראל'. תקעתי בשופר ליד הקבר, וקראתי את הפרשה בתורה המספרת על מיתתה של רחל אמנו, וכיצד יעקב הציב לה מצבה. אמרתי כמה פרקי תהלים' וכו' ['בעוז ותעצומות' 281-282]).