"וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה" (בראשית יח,ב). ביאת המלאכים אל אברהם זה לא רק עניין טכני שעברו שם לשליחותם, אלא היה בכך גילוי למעמדו החדש בעקבות מילתו: 'אמר: עד שלא מלתי היו העוברים והשבים באים אצלי. א"ל הקב"ה: עד שלא מלתה היו בני אדם ערלים באים, עכשיו אני ובני פמליא שלי נגלים עליך, הה"ד: "וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו", "וירא" בשכינה, "וירא" במלאכים' (ב”ר מח,ט). לכן נראה שביאת המלאכים אליו מרמזת על מעלתו שעכשיו קשור בקיום העולם, שברית המילה מעמידה את העולם: 'דבר אחר: גדולה מילה שאילמלא מילה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר: "אם לא בריתי יומם ולילה" וגו'' (נדרים לב,א [או כנוסח במשנה: 'דבר אחר: גדולה מילה, שאלמלא היא לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, שנאמר: "כה אמר ה': אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיהו לג)'; משנה נדרים ג,יא]). כמו כן עכשיו הוא מתחיל את הקמת בנ"י [ביצחק שיוולד לו] (שהם מוגדרים כמולים [שם]), שמגלים את התורה בעולם, ולכן מרמז על קיום העולם בכך: 'דאמר רבי אליעזר: גדולה תורה שאילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר: "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי" וגו'' (נדרים שם). לכן זה נרמז בשלושת המלאכים שבאו אליו, כרמז לשלושת עמודי העולם: 'שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר: על שלשה דברים העולם עומד: על התורה, ועל העבודה ועל גמילות חסדים' (אבות א,ב). כמו כן עכשיו הוא יזכה להוליד את יצחק כישראלי הראשון שנולד, שעכשיו אברהם מתגלה באבי ישראל ולכן ממנו יוצא האב השני יצחק (שלכן מל לקראת הולדת יצחק), שכך מתגלה שעכשיו מתחיל את ישראל שיסודם בשלושת האבות, ולכן גם כנגד זה באו שלושה מלאכים; וכמו כן מרמז על שיש גילוי של שלוש מידות בישראל: 'שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים, והביישנין וגומלי חסדים' (יבמות עט,א). אולי כל זה רמוז ב“וישא עיניו” שרואה בעיני רוחו כאן (שנושא עיניו לקדושה) גילוי כנגד שלושה גילויי קדושה (אמנם לא ידע שהם מלאכים אבל ראה שהגיעו שלושה כרמז לגילוי ענייני קדושה; ולבסוף נודע לו שהם מלאכים אז ראה לעומק מה מרמזים). עמודי העולם מתגלים ברמז באבות (שהם היסוד לקיום העולם): חסד – זהו אברהם עמוד החסד, עבודה – זהו יצחק שהועלה כקרבן, תורה – זהו יעקב שלבניו נתנה התורה: "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" [דברים לג,ד]). זה רומז למידותיהם של ישראל צאצאיהם: חסד – אברהם. ביישנים – יצחק, שמסר עצמו להריגה בצו אביו ולא התווכח אתו, אלא קיבל את דבריו בהכנעה (וכן בבושה אדם מרגיש חום כעין שנשרף, כעין כמו קרבן שנשרף). רחמנים – יעקב היה רועה צאן לבן, ובטיפול בצאן יש הרבה מעשים של רחמים (כעין הנאמר על משה בסיפור על הגדי שברח: 'אמר הקדוש ברוך הוא: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם' וכו' [שמו"ר ב,ב]), כמו"כ הוא לקח עוד נשים ע"פ רצון נשיו כדי שירגישו שמקימים ממנו זרע, ובפרט אצל רחל שנתנה כיון שלא ילדה כלל באותו זמן, כך שזה כגילוי רחמים על מצבה ולכן הסכים לקחת. זה מתגלה אצל המלאכים: ''מאן נינהו שלשה אנשים? מיכאל וגבריאל ורפאל. מיכאל שבא לבשר את שרה, רפאל שבא לרפא את אברהם, גבריאל אזל למהפכיה לסדום' וכו' (ב"מ פו,ב). מיכאל בא לבשר את שרה, שזהו רחמים, שעברו עליה הרבה קשיים כשניסתה להקים זרע מאברהם, שהביאה את הגר שפחתה והיא זלזלה בה בעקבות כך, וכן בהיותה בלי ילד זהו כעין מיתה ('ותניא: ארבעה חשובין כמת: עני, ומצורע, וסומא ומי שאין לו בנים … ומי שאין לו בנים, דכתיב "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי"' [נדרים סד,ב]), לכן יש כאן גילוי של רחמים שמרחמים עליה, ועכשיו ניתן לה ולד. בזה גם מתגלה (כנגד יסודות העולם) תורה, כיון ששרה היתה נביאה: 'שבע נביאות מאן נינהו? שרה … שרה דכתיב (בראשית יא, כט) "אבי מלכה ואבי יסכה", ואמר ר' יצחק: יסכה זו שרה, ולמה נקרא שמה יסכה? שסכתה ברוח הקדש, שנאמר (בראשית כא, יב) "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה"' (מגילה יד,א) [ועוד יותר, שמובא שהיתה גדולה בנביאות מאברהם, שלכן ה' אמר לו לשמוע בקולה: '"ויאמר אלקים אל אברהם: אל ירע בעיניך" וגו' (בראשית כא, יב). מכאן אתה למד שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות' (שמו”ר א,א)]. והנביא מביא את דבר ה', מה רצונו, כמו שמתגלה בתורה. וזה כנגד יעקב שכל צאצאיו קיבלו את התורה, “קהלת יעקב", וכן גילויו של יעקב זהו אמת – "תתן אמת ליעקב" (מיכה ז,כ), וחותמו של הקב"ה אמת (שבת נה,א), כך שמרמז על התורה שהיא גילוי ה' – כעין חותמת של הקב"ה בעולם (אולי לכן בגמ' שם מובא מיד דעה שהאות ת' מרמזת על אנשים שקיימו את כל התורה, שזה קרוב לדעה הקודמת שת' זהו סיום אמת, ששני הדברים קשורים בשורשם לתורה, שאמת מרמזת על גילוי ה' בעולם שזהו גילוי תורה, וזה קרוב לדעה שזה מרמז על אנשים שמקיימים את התורה), ולכן על התורה במעלתה נאמר "תורת אמת היתה בפיהו” (מלאכי ב,ו). [או שאפשר שמיכאל בא לבשר את שרה על הולדת יצחק ולכן זה מרמז כנגד יצחק, שזהו עבודת הקרבנות, וזה מתגלה בביישנים כעין ששרה נסתרה באהל ולא ישבה עם האורחים]. גבריאל בא להחריב את סדום, שזה כנגד ביישנים, שאנשי סדום היו ההיפך מזה – שהיו רעים בצורה של עזות פנים, שהיה להם שפע ובכ"ז העיזו פניהם מול העניים שלא לתת להם אע"פ שיש להם שפע ("הנה זה היה עון סדם אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה" [יחזקאל טז,מט]) שזה בושה שלא לתת במקרה שכזה, והם העיזו פניהם. וכן חוקקו בחוקיהם למנוע חסד ולהרע למי שבא, שזה גלוי ברבים לעין כל, וזה עזות פנים לעשות כך; וכן גם באו לפגוע במלאכים שבאו ללוט בצורה של אונס (בראשית יט,ה) שזהו עזות פנים (שעזות פנים מתגלה אצל זונה ["ומצח אשה זונה היה לך” (ירמיהו ג,ג)], וק"ו במקרה הזה שזה זנות חמורה יותר), כך שזה ההיפך מביישנים, ולכן כיון שמתגלה בהם כיליון יוצא שזהו גילוי למעלת הביישנים שזהו הפכם. (כמו"כ אברהם לא העיז פניו לבקש רחמים גם אם אין עשרה צדיקים בעיר, כך שזה מתגלה שחורבנם קשור למידת הביישנים). זה מתגלה כנגד יצחק, שקרבן נשרף כעונש במקום בעליו, ומתכלה בכך הגשמי שמושך לרעה, שכך סדום נשרפו וכלה הגשמי שהוא משכם לחטאם (שמרוב שפע היתה עיניהם צרה באחר): “וה' המטיר על סדם ועל עמרה גפרית ואש מאת ה' מן השמים" (בראשית יט,כד) [וזה "מן השמים" כעין קרבן שמוקרב לשמים]. זהו גילוי יצחק שגילויו "ופחד יצחק" (בראשית לא,מב), וזהו מידת ביישנים, שהביישן שמתבייש כעין נרתע ומפחד ממעלתו של האחר (וזהו "פחד"), וכך גם ראיית החורבן של סדום מביא ליראה מה'. (או שזה כנגד יעקב ורחמנים, שאנשי סדום לא היו מרחמים על המסכנים, שזהו שחיתות מידות האדם, שזה ההיפך מהתורה שבאה לתקן את האדם, ולכן כיליונם זהו כגילוי לתורה). רפאל בא לרפאות את אברהם, שכך יוכל לבצע חסד ללא צער וקושי (וכן עצם רפואתו זהו חיזוק מציאותו – גילויו בעולם [שמעמידו בעולם], זהו גילוי חסד שמתגלה בעצם גילוי מציאותו של אברהם שכולו גילוי חסד), ולכן זה כנגד גמ"ח. גם נרמז לו שמעמיד עכשיו את בנ"י שמעמידים את העולם ע"י גילוי תורה, שהיא "אם לא בריתי יומם ולילה" וגו', (שזה מתגלה שעכשיו מל, וברית המילה זהו הדעה המקבילה של מהו הברית שהיא קיום העולם, כיון ששניהם בשורשם אחד, שברית המילה זהו גילוי ישראל שהם הלומדים תורה בעולם), ולימוד תורה קשור גם לחסד ומצוות (שזהו שלושת עמודי העולם), שדרך ארץ קדמה לעולם, ולכן גילוי החסד הוא כבסיס לתורה (שמי שאין בו דרך ארץ תורתו לא ראויה; ואף מביא בזה לחילול השם [יומא פו,א]. ואף החסד הוא פנימיותה של התורה - “תורת חסד”), ומי שלומד ולא רוצה לשמור מצוות תורתו אינה ראויה: "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי ותשא בריתי עלי פיך" (תהלים נ,טז). לכן תורה גם קשורה עם חסד (ומידות טובות) ומצוות, וזה נרמז באבות: גמ"ח באברהם, מצוות ביצחק – שהקרבנות הם פסגת המצוות (ואף נרמז בביישן – שמכניע עצמו לפני גדול ממנו, שכך אנו מכניעים עצמנו לפני הקב”ה ושומרים מצוותיו), ותורה ביעקב (ורמז ברחמים, שה' מרחם עלינו ולכן נתן לנו את התורה כדי שנדע מה רצונו; ולאחר העגל משה התפלל לרחמים שה' יסלח לנו ובעקבות זאת ה' הביא לנו את התורה בלוחות השניים); והם רמוזים במלאכים שבאו כמו שאמרנו קודם.