'יום הכיפורים אסור באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה' (משנה יומא ח,א). ביוה"כ יש חמשה עינויים, כשמהתורה האיסורים הם רק אכילה ושתיה (שזה עיקר העינוי [וכן כנגד שצמו ביום קבלת הלוחות השנים, כך שזה באכילה ושתיה]), והשאר מדרבנן (אמנם זה מחלוקת בראשונים האם ארבעת העינויים האחרים זה מדרבנן או מהתורה). אכילה ושתיה זה איסור אחד, אולם יש חלוקה ביניהם, שאינם מצטרפים בשיעורם: 'אכילה ושתיה אינן מצטרפות' (שו"ע; או"ח תריב,ב). לכן נראה שזה מרמז על יסוד יוה"כ שהוא מכוח הורדת הלוחות ביוה"כ: 'יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה יום שניתנו בו לוחות האחרונות' (תענית ל,ב). 'ובוקר יום כפור ירד שהוא עשרה בתשרי, ואותו היום נקבע ליום כפור להודיע שמחל וניחם על הרעה אשר דבר לעשות לעמו; ועל כן נקבע צום כפור בעשרה בתשרי' (רש"י). וזה קשור עם הצום שצמו בזמן זה כגילוי של תשובה: 'ובסוף מ' ימים נתענו והיו בוכין כנגד משה, ונתמלא עליהן הקב"ה רחמים ועשה להן אותו יום, יום כפרה לעונותיהם, וזה יום הכפורים, שנאמר "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם" (ויקרא טז ל)' (תנחומא בובר "וירא" טז). לכן יש גילוי של צום וקשר ללוחות, לכן זהו שמתגלה באכילה ושתיה ששניהם זה אותו איסור כמו שהלוחות באים יחד, אבל יש שני לוחות שכך זה שני גילויים נפרדים באיסור – אכילה ושתיה (שלא מצטרפים זה לזה). נראה שאכילה כנגד הלוח הראשון בו המצוות שבין מאדם למקום, שזהו אוכל כרמז לאכילה מעץ הדעת שחטאו לה' ויש לתקנו ע"י תו"מ. השתיה כנגד הלוח השני שהוא מצוות שבין אדם לחברו זהו שתיה כעין רמז לשתיית יין שהיא מחברת בין אנשים. אולי אפשר שזה מרמז על שביוה"כ מכפרים כנגד מעשה עוזא ועזאזל, שזה דבר עקרוני ביוה"כ (השעיר לעזאזל, כך שמראה שזה דבר שנמצא ביסודו של היום): 'תנא דבי ר' ישמעאל: עזאזל שמכפר על מעשה עוזא ועזאל' (יומא סז,ב). 'עוזא ועזאל - מלאכי חבלה שירדו לארץ בימי נעמה אחות תובל קין, ועליהם נאמר "ויראו בני האלהים את בנות האדם" (בראשית ו), כלומר על העריות מכפר' (רש"י). לכן זהו איסור אחד שזהו כנגד איסור עריות, והוא בעינוי של צום שכך מוריד את כח הגוף, וממילא את הכח שדוחפו לחטוא בעריות. וזה מתגלה בשנים נפרדים שהם אחד – אכילה ושתיה, שזהו כמלאכים שהם שנים – עוזא ועזאזל, אבל שניהם זה גילוי של חטא אחד – איסור עריות. אולי אפשר שאכילה ושתיה רומזים שיסוד יוה"כ נמצא בקבלת הלוחות ביוה"כ, וגם בגילוי ברית המילה של אברהם: 'אתיא "עצם" מ"עצם" מיום הכפורים. מה להלן (ויקרא כג, כח): "כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפּוּרִים הוּא", שביום הכפורים נמול אברהם, ובכל שנה ושנה הקב"ה רואה דם הברית של מילה של אברהם אבינו, ומכפר על כל עונותינו, שנאמר (ויקרא טז, ל): "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם"' (פרקי דר"א, כט). קיבלנו את התורה בהיותנו צאצאי האבות שלכן יש בנו את המעלה של בניו של ה' לתיקון העולם, שהתורה מתאימה לנו; לכן מובן שביוה"כ יש גילוי של כפרה מהעגל בקבלת הלוחות, וקודם לכן באבות היה את הברית של אברהם ביוה"כ, שהמילה מראה את הברית עם ה', היותנו עמו של הקב"ה, ולכן אנו ראויים לקבל את התורה, והקב"ה מוחל ביוה"כ בזכות הברית של אברהם. כך שיוצא שהיסוד של הכפרה ביוה"כ בקבלת הלוחות – התורה, קשור ביסודו גם לברית של אברהם ביום זה (ואף הכפרה ליוה"כ קשורה בבקשת הכפרה שמשה התחנן והזכיר זכות אבות, כך שיש קשר לאבות). לכן נראה שזהו שהעינוי לצום מתגלה באכילה ושתיה, שהם שנים שכל אחד מהם כעין לעצמו (שלא מצטרפים לשיעור), אבל שניהם איסור אחד של אכילה ושתיה. שזהו שיש ביוה"כ כפרה וסליחה בו ביום בשל מה שהתגלה ביום זה שה' סלח על חטא העגל, אבל זה מתגלה בשני דברים – קבלת הלוחות והברית של אברהם, ושניהם קשורים (שהסליחה לעגל וקבלת הלוחות התגלתה ביוה"כ בשל כח השורש שבברית המילה של אברהם בו ביום). אכילה מרמזת על קבלת התורה, שדרישתה קשורה במן שהוא אכילה: 'מכאן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר: לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן. הא כיצד? היה יושב ודורש ולא היה יודע מהיכן אוכל ושותה ומהיכן היה לובש ומתכסה, הא לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן. ושניים להם אוכלי תרומה' (מכילתא; שמות טז,ד). אמנם נאמר כאן גם שתיה ובגדים, אולם כיון שהדגיש אוכלי המן סימן שהעיקר זה אכילה, ולכן גם מביא אוכלי תרומה, שזה אכילה (וזה נועד להנאת כהנים, שלא יכול למכור לישראל ולהרוויח כסף, כך שלא יצא מזה כלל קניית מים או בגדים); כנראה שמים אפשר למצוא בבאר ובבגדים יכול להסתפק בבגד אחד ולכן לא צריך הרבה לטרוח אחריו, אבל אוכל זה צורך תמידי ובשביל זה צריך לעבוד, ולכן ביטול האכילה (שלא צריך לטרוח בשביל זה) מרמזת על לימוד תורה. ושתיה מרמזת על ברית המילה, שברית המילה כואבת, וכנגד כאב הברית משקים את התינוק יין, ולכן כגילוי לקושי של קיום ברית המילה שהיה לאברהם זה נרמז באי שתיה. חז"ל הוסיפו עינויים, אולי זה מבטא כנגד ברית אברהם, שמהכאב אדם לא רוצה לאכול ולשתות, ולא רוחץ וסך את המקום כדי שלא יפתח החתך, ובעקבות כאב הברית קשה לאדם ללכת ולכן לא נועל סנדל כדי ללכת, ובוודאי שלא יכול אז לעשות תשמיש המיטה. כמו כן זה כנגד הסליחה על העגל, שחטאו: "וישכימו ממחרת ויעלו עלת ויגשו שלמים וישב העם לאכל ושתו ויקמו לצחק" (שמות לב,ו). לכן נאסר אכילה ושתיה כנגד שאכלו ושתו. וחטאו בעריות ורצח: '"לצחק" - יש במשמע הזה גלוי עריות, כמו שנאמר (בראשית לט) "לצחק בי", ושפיכות דמים, כמו שנאמר (שמואל ב ב) "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו" אף כאן נהרג חור' (רש"י), לכן נאסר תשמיש מיטה כנגד עריות, ונאסר רחיצה וסיכה שמעדנים את הגוף כנגד שהרגו את חור – שפגעו בגופו. ובדרישתם לעגל רצו עגל שילך לפניהם: "ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו" (שמות לב,א), וכנגד זה נאסר נעילת הסנדל להליכה. אולי יש חמשה עינויים שהם ששה גילויים של עינוי (אם נחשיב אכילה ושתיה בנפרד), כרמז לקבלת התורה ביוה"כ, שיש חמשה חומשים בתורה שבכתב, וששה סדרי משנה של תושב"ע. שכך אכילה ושתיה כנגד ספר בראשית בו מסופר על האבות שהם בסיס קיומנו, ולכן כמאכל ושתיה שהם בסיס קיום האדם. רחיצה כנגד ספר שמות בו יצאנו ממצרים, כעין טהרה (במי טהרה) מטומאת מצרים; וכן בו היה גילוי ה' גדול בקריעת ים סוף, והים נבקע לאחר שירדו וכמעט טבעו כך שנרטבו במים, כעין רחצה. וכן בו מתן תורה בו נטהרנו מזוהמת הנחש: 'שבשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא, ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן' וכו' (שבת קמו,א), ולכן זה כעין רחצה להורדת זוהמה; וכן במתן תורה היתה טבילה (יבמות מו,ב). סיכה כנגד ספר ויקרא בו עבודת המשכן, שהתקדש במשיחה בשמן המשחה, וכן הכהנים נמשחו בשמן המשחה לעבודתם (ויקרא ל,כב-ל). נעילת הסנדל כנגד ספר במדבר בו מסופר על מסעי ישראל במדבר. תשמיש המיטה כנגד ספר דברים שמשה דיבר לפני דור הכניסה לארץ, שהם הבנים של דור יוצאי מצרים, ולכן כרמז בתשמיש המיטה שמביא ילדים. ויש גילוי של ששה כנגד התושב"ע: אכילה כנגד סדר זרעים, שמגידולי קרקע עושים אוכל. שתיה כנגד סדר זמנים, שבהם מקדשים את הזמנים על היין. רחיצה כנגד סדר טהרות, שבו דיני טהרה, כעין מקוואות שבהם טובלים – רוחצים לטהרה. סיכה כנגד סדר קדשים, שבקורבנות שמים שמן, וכן הכהנים התקדשו לעבודה במשיחה בשמן המשחה. נעילת הסנדל כנגד סדר נזיקין, שאדם יוצא מביתו וכך מתגלגל שמזיק או ניזק, או שהולך לדון לפני בי"ד; וכן שמים סנדלים כדי שלא להינזק ברגל, ולכן כרומז על נזיקין שמדובר על נזקים. תשמיש המיטה כנגד סדר נשים. גם נראה שביוה"כ קיבלנו את הלוחות השנים, ולכן רומז על הדברות שבלוחות, שבכל לוח חמש דברות, ולכן כנגדם חמשה עינויים לחיבור (שצמו כעינוי לתשובה). בלוח הראשון: אכילה כנגד "אנכי" וגו', שבאכילה נותן כוח לשכלו, 'שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן' (ברכות מ,א), שבזה רמז לאכילה ככוח לשכל שכך מתחזק שכלו להאמין שיש ה', שזהו המצווה ב"אנכי" וגו' (והתינוק מכיר בהוריו, כעין ההכרה בה'), וכן בחטא אכילת פרי עץ הדעת היתה אכילה ובזה נעשה ריחוק דעתו מה' [וכן שתיה ע"פ המ"ד שעץ הדעת היה גפן כיון שנעשה ממנו יין]. שתיה כנגד "לא יהיה" וגו', שהיו מנסכים יין לע"ז; וכן סיכה כרמז לשימוש בשמן שהיו מנסכים בקורבנותיהם, וכן אולי היו מושחים את כהניהם בשמן (כעין שנעשה בכהנים [ובפרט לפי הרמב"ם שהקורבנות היו כנגד הנעשה לע"ז, כך שנעשה בדומה]). רחיצה כנגד "לא תשא" וגו', שיש לשמור על כבוד שם ה', ולכן בבית מרחץ אסור להזכיר את שם ה'. נעילת סנדל כנגד שבת, שיש איסורים בהוצאה מרשות לרשות ו-ד' אמות ברה"ר, וכן יש איסור תחומין - איסור הליכה למרחק (מדאורייתא או מדרבנן). תשמיש המטה כנגד כיבוד הורים, שכך הביאוהו לעולם. בלוח השני: אכילה ושתיה כנגד "לא תרצח", שבאכילה ושתיה יש קיום לחיות האדם. רחיצה כנגד "לא תנאף", שנמצאים בעירום ויכול להביא ליצר ניאוף (כעין הנעשה לדוד שראה את בת שבע מתרחצת) [וכן כנגד שתיה, שהיין מקרב לערווה]. סיכה כנגד "לא תגנוב", שאדם גונב כדי להיטיב לעצמו, וזהו כעין סיכה שסך את גופו כדי לענגו. נעילת הסנדל כנגד "לא תענה", שהולך לבי"ד להעיד בשקר. תשמיש המיטה כנגד "לא תחמוד", שלא יחמוד "אשת רעך", שכך בהיותו בתשמיש עם אשתו יחשוב על אשת חברו. כך ביוה"כ מתחברים לתורה כולה, שקיבלנו ביוה"כ את הלוחות השניים שבהם כלולה כל התורה (יר' שקלים ו,א), וכך אנו מתחברים לתורה כולה ומביאים לכפרה ולגילוי מלכות ה' בעולם.