'אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב: מניין לגזר דין של צבור שאינו נחתם? אינו נחתם?! והכתיב (ירמיהו ב, כב) "נכתם עונך לפני"! אלא אע"ג שנחתם נקרע, שנאמר (דברים ד, ז) "כה' אלקינו בכל קראנו אליו". והכתיב (ישעיהו נה, ו) "דרשו ה' בהמצאו"? התם ביחיד הכא בצבור. ביחיד אימת? אמר רבה בר אבוה: אלו עשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ. (שמואל א כה, לח) "ויהי כעשרת הימים ויגף ה' את נבל" י' ימים מאי עבידתייהו? אמר רב יהודה אמר רב: כנגד עשר לגימות שנתן נבל לעבדי דוד. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אלו י' ימים שבין ר"ה ליוה"כ' (ר"ה יח,א). 'ויחיד אימת - מצוי לו דכתיב "בהמצאו". כנגד עשרה לגימות - עשרה עבדים שלח לו דוד כדמפרש בקרא (שמואל א כה), ונתן להם סעודה אחת לפיכך נתלו לו עשרה ימים. רב נחמן אמר אלו עשרה ימים כו' - שהמתין לו הקב"ה שישוב ולא שב' (רש"י). בפשטות כיון שדובר על עשי"ת אז הביאו עוד דבר (דוד ונבל) שנאמר בו על עשי"ת. רש"י מדייק בדבריו ומסביר את ההקשר למקודם, שה' חיכה שישוב בתשובה, הרי שעשי"ת הם זמן לשוב בתשובה, שלכן ה' קרוב ליחיד, "בהמצאו", לשוב בתשובה; הרי שמכאן (מנבל) גילוי שבעשי"ת ה' קרוב לאדם לדרוש את ה' ולשוב בתשובה כמו שנאמר קודם על דברי רב. נראה שגם דברי רב שנתלו לו עשרה ימים בגלל שנתן עשר לגימות לעבדי דוד מרמז על עשי"ת, שאז דנים את האדם על מעשיו ולכן אז מתגלה מה שנתן לעבדי דוד; ובפרט שבר"ה נכתבים ונחתמים צדיקים ורשעים גמורים, ולבינונים ניתן עשי"ת עד יוה"כ: 'א"ר כרוספדאי א"ר יוחנן: שלשה ספרים נפתחין בר"ה: אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים תלויין ועומדין מר"ה ועד יוה"כ, זכו נכתבין לחיים לא זכו נכתבין למיתה' וכו' (ר"ה טז,ב). לכן ניתן לנבל שהיה רשע עשי"ת, שנאמר על נבל: "והאיש קשה ורע מעללים" (ש"א כה,ג), וכן אביגיל אומרת לדוד על נבל: "אל נא ישים אדני את לבו אל איש הבליעל הזה על נבל כי כשמו כן הוא נבל שמו ונבלה עמו" (שם,כה) משמע שהוא נבל גמור, ולכן לכאורה הוא רשע גמור, לכן מביא רב שנבל נתן עשרה לגימות לעבדי דוד ולכן בכך אינו רשע גמור אלא נעשה כבינוני ולכן ניתן לו את עשרת הימים לשוב בתשובה, שזהו עשי"ת שניתן לבינונים לשוב בתשובה. נראה שדבר זה מתגלה אצל דוד כיון שדוד הוא המלך שמייצג את כיסא ה' בעולם: "וישב שלמה על כסא ה' למלך תחת דויד אביו" (דה"י א כט,כג), ולכן הוא מייצג את מלכות ה' בעולם בכללי, ובפרט במיוחד בימי הדין שאז מתגלה מלכות ה' בעולם (שיושב על כיסא מלכותו ודן את עולמו). (ור"ה הוא זמן גילוי מלכות ה' בעולם, ובו מתגלה מלכותו שעושה דין באמת ויושר, שכך אצל דוד יש כאן ההתייחסות למלכותו ושעושה דין ישר: '"כי עשה יעשה ה' לאדני בית נאמן" - להיות מלך על ישראל, לפיכך "ורעה לא תמצא בך" לכך לא נאה לך לעשות שלא כדין להוציא לעז על מלכותך' [רש"י; פס' כח]). במקרה הזה עבדי דוד היו שומרים על ממונו של נבל (ש"א כה,טו-טז) ופועלים לטובתם: '"לא הכלמנום" - אם נצרכו לנו לשום דבר לא השיבונום ריקם. "ולא נפקד להם" - מצאנום כי שומרים היינו להם' (רש"י; ש"א כה,ז), שזהו כרמז שהקב"ה מביא טובה לעולם, ומגן מהרעה, כרמז שאת הרעה אנו מביאים על עצמנו במעשינו הרעים, שהחטאים עצמם באים ומזיקים ומחריבים בעולם (באישור ה'), והקב"ה מגן עלינו ומביא לנו טובה. דוד פעל למען נבל, שזהו כחיבור לנבל, ודרש שיחזיר לו טובה, כעין רמז שהאדם ע"י חיבור לתורה מקדש ומביא טובה לעולם; שנבל היה צריך להביא טובה לעבדי דוד, שזה מרמז על התורה שנקראת "נבל" (דברים לב,ו [לפי תרגום אונקלוס]), מלשון 'נבלות' – דוגמאות, (ע"פ ב"ר יז,ה) שהתורה דוגמה לחכמה של מעלה (קול אליהו; פרשת האזינו, אות קכו). (אולי לנבל היו "צאן שלשת אלפים ואלף עזים" [פס' ב], כרמז שמשה עלה לסיני בפעם השלישית לארבעים יום, וכך יש לנו את חודש אלול לשוב בתשובה ועשי"ת בהם יש גילוי גדול יותר של תשובה. לכן התגלה אצל נבל בהקטנה [במאה] - שלושים ועשר, שלושים בגילוי צאן כרמז שאנו צאנו של ה' ולכן שבים אליו בתשובה בחודש אלול [וסתם צאן כולל גם עיזים, כך שמרמז על השלושים ועוד עשרה הנוספים, שכל הארבעים יום הם לקבלת התורה שמיועדת לנו שאנו צאנו של ה'], ועשר בגילוי עזים כרמז על כוח רב בעשי"ת – כוח עז לתשובה לה'). עם דוד עלו 600 איש: "ויאמר דוד לאנשיו חגרו איש את חרבו ויחגרו איש את חרבו ויחגר גם דוד את חרבו ויעלו אחרי דוד כארבע מאות איש ומאתים ישבו על הכלים" (פס' יג), שדוד המלך מגלה בעולם את שם ה', ושם ה' מתגלה בעולם ע"י בנ"י שמקיימים תו"מ, לכן זהו 600 איש ודוד גימטריה 14 שכך יוצא 614 שמתגלה באנשי דוד (ולכן נאמר "כארבע מאות" שזה לא מספר מדויק כך כרמז שיש לחשב גם יותר, ע"פ מספר דוד), שזה מרמז על בנ"י עבדי ה' שמתגלה דרכנו בעולם תרי"ג מצוות וכך על גבי זה מלכות ה' מתגלה בעולם (שכך 613+1=614). "ויעלו" שהאדם מתעלה ומעלה את כל העולם אתו לקדושה בקיום תו"מ. אולי גם דוד שלח לנבל עשרה נערים שיתן להם לסעודת ר"ה, כרמז שהגילוי לחיובי בר"ה – להוציא את האדם חיובי בדינו בר"ה, שזה מביא טוב לאדם (כעין סעודה שזה טוב ושמחה לאדם) זה ע"י שמירת תו"מ שגנוזים בעשרת הדברות (יר' שקלים ו,א). ונבל היה צריך להביא להם, כעין שהיצר הרע צריך להיות משועבד לעבודת ה': '"בכל לבבך" - בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע' (משנה; ברכות ט,ה). מיד בהמשך הגמ' נאמר: 'בר"ה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון. מאי כבני מרון? הכא תרגימו: כבני אמרנא. ריש לקיש אמר: כמעלות בית מרון. אמר רב יהודה אמר שמואל: כחיילות של בית דוד' (ר"ה יח,א), שאולי מרמז שאצל דוד ונבל נרמז על זמן הדין של עשי"ת שמתחילים בר"ה; שכך הכל החל בעקבות שדוד שלח לנבל שיתן לנעריו בשביל סעודת ר"ה ('"כי על יום טוב באנו" - ... דבר אחר: ערב ראש השנה היה, וצריכין אנו לסעודת יום טוב' [רש"י פס' ח]). וכך מרמז על הדין בר"ה: המקרה היה בגזיזת הצאן, שזהו כבני אמרנא – כבשים. והמעשה שבאו הנערים היה בהר הכרמל (פס' ה), שזה מרמז על מעלות בית מרון שהוא מקום גבוה שיש עמק עמוק משני צדדיו (רש"י), שכך נרמז בכרמל שהוא הר גבוה ותלול (בחלקו). ודוד עלה עם אנשיו החמושים שזה מרמז כנגד חילות של בית דוד. בסוף אביגיל אשתו של נבל נעשתה לאשתו של דוד, נראה שזה כרמז שהגשמי בעוה"ז, יכול לשמש לרעה או לטובה, תלוי למה משתמשים בו, שכך אביגיל היתה אשתו של נבל שהוא רשע, ובסוף אשתו של דוד הצדיק. האישה מכונה "לחם" ('"כי אם הלחם" - היא אשתו אלא שדבר בלשון נקיה' [רש"י; בראשית לט,ו]), שכך יש רמז באביגיל למאכל (וכן המעשה נעשה בהקשר לאוכל שנבל לא נתן, ואביגיל כן נתנה במקומו [פס' יח]) ולאישות (שהייתה אשתו של נבל ואח"כ של דוד), כרמז שבזה במיוחד מתגלה הקדושה בעולם ('ספר חמישי. אכלול בו מצוות של ביאות אסורות, ומצוות של מאכלות אסורות - לפי שבשני עניינים האלו קידשנו המקום והבדילנו מן האומות בעריות ובמאכלות אסורות, ובשניהם נאמר "ואבדיל אתכם מן העמים" (ויקרא כ, כו), "אשר הבדלתי אתכם מן העמים" (ויקרא כ, כד). וקראתי שם ספר זה ספר קדושה' [הקדמת הרמב"ם למשנה תורה]), ששני אלו משותפים לאדם ולבהמה, ולכן בזה מראים את מעלתנו כבני אדם שיש בנו נשמה ולא רק גשמי חומרי כבהמות, אלא בעלי נשמה קדושה בשל יעודנו לגלות את מלכות ה' בעולם.