ה' זכרנו יברך
נכתב על ידי DL2000, 23/5/2014
שבוע אנו מתחילים את חומש במדבר הנקרא
גם חומש הפקודים, מלשון מפקד ומניין,
וצריכים להבין מהו העניין של מניין בני ישראל,
שהרי למדנו בגמרא שאין הברכה מצויה לא בדבר
השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי אלא בדבר
הסמוי מן העין, אם כן מניין ומספר אין בו סימן ברכה,
ולכן באמת אסור למנות את ישראל כידוע, וכשמנה
דוד המלך את ישראל נענשו במגפה. ואמנם במניין
בני ישראל נצטוו ישראל לתת שקלים )רש"י( לכפר על
נפשותיהם ולהצילם מעין הרע, כמו שמפרש הרמב"ן
שהמילה פקידה היא גם מלשון זיכרון וגם מלשון שמירה
כמו פיקדון, אך מדוע למנות אותם ולהגן עליהם על ידי
השקלים, לכאורה עדיף שלא ימנו את ישראל ושלא
יצטרכו לכפר עליהם?
אלא מסביר הזוהר הקדוש, שכשמנה ה' את עם ישראל
הוא בירך באופן אישי כל אחד ואחד מהם כמובא בזוהר
על פרשת השבוע ונביא את הדברים בתרגום ובביאור: ה'
זכרנו יברך – אלה הגברים, שהיו עולים בחשבון במדבר,
והקב''ה מברך אותם ומוסיף עליהם בכל זמן.
דהיינו שהקב"ה, כשמונה את ישראל, אין המניין מזיק
להם, כי ה' יתברך מברך את עם ישראל ומברך כל אחד
ואחד מבני ישראל בפרטיות, ולכן המספר של בני
ישראל אינו גורם להם למניעת הברכה, אלא אדרבא
מרבה אותם בבחינת "יוסף ה' עליכם ועל בניכם, ברוכים
אתם לה' " וכן המניין מנשא אותם ומרים אותם כמו
שמסבירים המפרשים על הלשון 'שאו את ראש בני
ישראל', שהמניין מדגיש את החשיבות של כל פרט ופרט
בבני ישראל בפני עצמו, וכמו שאומר הכלי יקר על פסוק
זה: "כל איש מישראל מושגח בפרטות ואפילו אחד מהם
חשוב כאומה שלימה".
וממשיך הזוהר ואומר דבר מבהיל, שעניין זה שהמניין
מזיק לאדם אינו רק במניין ומספר אלא בכל דיבור
שאדם משבח בו את חברו )על פי זה ניתן לומר, שהמילה
'מספר' היא גם מלשון סיפור דברים; ועוד ניתן לומר,
שכל שבח נקרא מניין ומספר, כמו שאומרת המשנה
באבות 'הוא היה מונה שבחן'( וכך אומר הזוהר:
בא ראה, מי שאומר שבח חברו, של בניו, או של ממונו
- צריך לברכו ולהודות עליו בברכות. מנין לנו? ממשה,
ששיבח את ישראל כמו שכתוב, 'והנכם היום ככוכבי
השמים לרוב'. ואחר כך מה כתוב? 'ה' אלוקי אבותיכם
יוסף עליכם ככם אלף פעמים' וגו' – דהיינו, שמיד לאחר
ששיבח אותם – ברך אותם כדי להגן עליהם ולשמור
אותם מעין רעה – שתי ברכות היו: אחת – ה' אלוקי
אבותיכם יוסף עליכם וכו', והשנייה – ויברך אתכם כאשר
דבר לכם. להודות עליהם, ברכות על ברכות.
ולכן אומר הזוהר, שמי שמספר שבחו של חברו כגון
שאומר עליו שהוא חכם, יפה, מוצלח וכד' או שמשבח
את בניו, שיש לו בנים טובים ונבונים, או שמספר על
עושרו וכד' – מיד שמספר עליו חייב לברך אותו, וכן
להודות לה' על השפע שנתן לחברו.
ומסביר ה'מתוק מדבש' את הסיבה לכך: שכל עוד יש
לאדם שפע והצלחה בכל תחום ולא מדברים עליו ולא
משבחים אותו, אין כוח לחיצונים להיאחז בו, והוא
חי ומצליח בכול; אבל כשמספרים בשבחו, מעוררים
את החיצונים להתקנא בו ולגרום להמעיטו; ולכן צריך
לברכו, כי הברכה היא מגן שמגן על האדם מהחיצונים,
וזה מתקן את הנזק שנגרם מהשבח ששיבחו אותו, וכן
צריכים להודות על השפע של חברו להצילו מעין הרע, כי
בכך שאתה מודה על השפע של חברך אתה מראה שיש
לך עין טובה, שאתה רוצה בהצלחתו, ובזכות זה יש ערך
לברכה כי 'טוב עין הוא יברך'.
אבל אדם שלא מברך את חברו – הוא ניזוק ראשון, כמו
שממשיך הזוה"ק: ואם הוא מונה את שבח חברו ולא
מודה עליו ברכות, הוא נתפס בתחילה מלמעלה – כי בגללו
החיצונים רוצים להיאחז בחברו ולכן הוא נתפס בתחילה
וניזוק ראשון. ומדוע זה כך? כי כשאדם מספר שבח של
חברו הוא גורם שידונו את חברו בשמים וגורם שתשלוט
עין רעה באותו אדם, יוצא שמעורר עליו דין, ולכן נחשב
כמוסר דין על חברו שהוא נענש תחילה, כמו שאומרת
הגמרא: כל המוסר דין על חברו הוא נענש תחלה. ממש
פחד פחדים! ואם כל כך צריך להיזהר בדיבור טוב, קל
וחומר בן בנו של קל וחומר כמה צריך האדם להיזהר
בדיבור רע ואסור על חברו רח"ל.
וממשיך הזוהר כיצד צריך לברך את חברו כדי שלא ישלטו
בו החיצונים ולא תשלוט בו מידת הדין: ואם הוא מברך
אותו – הוא מתברך מלמעלה. והברכה צריך לברך אותה
בעין טובה, ולא בעין רעה, ובכל הקב''ה רוצה אהבת הלב.
דהיינו, שאם המשבח את חברו מברך ומודה על הברכות
הוא מתברך ראשון. לדוגמא שמספר שיש לחברו ילדים
טובים ואז הוא מברך ומודה: יהי רצון, שיהיו לו עוד
ילדים טובים, ותודה לך ה', שנתת לו ילדים טובים וכו';
וכן כשמספר שחברו מצליח בעסקיו הוא אומר: תודה לך
ה' שנתת לו עשירות, יהי רצון, שתיתן לו ותשפיע לו עוד
ועוד, וכן בכל העניינים – ואז הוא עצמו מתברך ראשון.
אבל, אומר הזוהר, שצריך לברך אותו בעין טובה, ולא רק
כדי לצאת ידי חובה. הרי למדנו שאם לא יברך את חברו
זה יכול להזיק לו, ולכן מברך אותו רק בפיו ובשפתיו
ובלי הלב, מכיוון שהוא לא רוצה שיגיע אליו נזק – זה
לא יעזור לו, אלא חייב לברכו באמת ובכוונה ואיך זה בא
לידי ביטוי? שיחפוץ בריבוי הון חברו, שירצה שלחברו
יהיה שפע וטוב!
יוצא מכאן חיזוק לעניין הרצון, שגם עין טובה זה רק
רצון, שאדם שרוצה שכולם יצליחו ולכולם יהיה רק טוב
הוא זוכה להתברך, כמו שמביא הזוהר ואומר, שה' רוצה
את אהבת הלב ואת הנפש החפצה, ולא ברכות מן השפה
ולחוץ.
ומוסיף הזוהר, שכמו שכאשר מברך את חברו צריך לברכו
בעין טובה ובאמת, כך כאשר מברך את הקב"ה צריך
לראות לברכו ברצון ובאמת: ומה מי שמברך את חברו,
רוצה הקדוש ברוך הוא שיברך אותו בעין טובה, בלב טוב
– מי שמברך את הקב''ה על אחת כמה וכמה שצריך עין
טובה ולב טוב ואהבת הלב. בגלל זה כתוב ואהבת את ה'
אלוקיך בכל לבבך וגו'.
יוצא לפי הזוהר הקדוש, שלאדם יש עין רעה אפילו על
הקב"ה, והסימן לכך הוא שהוא אינו מברך את ה' בכל
לבבו, אך מי שיש לו עין טובה מברך את ה' באמת וחושב
על כל מילה ואומר אותה בכוונה ובלב שלם.
מכאן ילמד כל אדם, שיברך את חבריו ושתהיה עין טובה
על כולם, אך העיקר המובן מתוך דברי הזוהר הקדוש,
שלכתחילה עדיף בכלל לא לדבר על אף אחד בעולם, על
מנת לא לעורר לא עליו ולא על עצמך דינים מיותרים,
כמו שאומר רבנו בליקוטי מוהר"ן: 'כשאדם יושב לדבר
בחברו, זה בחינת ראש השנה, שהוא יומא דדינא, שהוא
יושב ודן את חברו. וצריך לזהר מזה מאד, ולהסתכל על
עצמו היטב אם הוא ראוי לזה לשפט את חברו'.
נמצא, שאם אתה אוהב את חברך אל תדבר עליו בכלל.
ובפרט שדבר זה הרבה פעמים נכלל באיסור של אבק
לשון הרע כמו שאומרת הגמרא: על הפסוק 'מברך רעהו
בקול גדול בבוקר השכם קללה תחשב לו' – "לעולם אל
יספר אדם בטובתו של חברו שמתוך טובתו בא לידי
רעתו וי"א שמתוך טובתו בא לידי גנותו".
כמובא בספר מרגניתא טבא המביא הנהגות קדושות
ונפלאות, שמיד בפתיחת ספרו בסעיף הראשון שלו
כותב דבר נפלא: "שלא לשוח מבני אדם, ולא להזכיר
שמם אם לא בהכרח גדול או לומר הלכה משמו, וכן מכול
אבק לשון הרע שלא לדבר בגנות שום ברייה בעולם כמו
שאמרו חז"ל אל תהי בז לכל אדם".
וכל זה בא ללמד את האדם כלל ראשון ומרכזי בחיים
שלו: תתרכז בחיים שלך, שלא יעניין אותך אף אחד אחר
בעולם, 'זה מעשה שלו וזה מעשה שלי', וכל שכן שלא
תדבר על השני ואפילו אל תשבח אותו, כי גם אם תברך
אותו ותודה על הברכות בעין טובה אמתית, גם זה לא
לכתחילה. לכתחילה תתעסק במה ששייך לך בעבודת ה'
שלך ובחיים שלך, מה יש לך לדבר על השני? 'מה לנו לדבר
מאחרים'?
כל זמן שאדם מדבר על אנשים זה סימן שהוא עדיין
לא מצא את התכלית שלו. וזה מה שהכי כואב, כאשר
רואים אנשים שכל חיותם הוא לשבת ולדבר על אחרים:
איך אדם מגיע לכזאת מן ריקנות ולכזה ניתוק מעצמו
מהחיים שלו, עד כדי כך שכל חיותו וכל עיסוקו כל היום
הוא סביב אחרים?
אדם שעסוק בחיים שלו ויש לו תכלית לחיים, הוא
מרגיש כאילו אין עוד אנשים בעולם; טוב לו עם עצמו;
טוב לו עם החיים שלו; אין לו תחרות עם אף אחד; אין לו
בעיה שכולם יצליחו; הוא שמח בחלקו; ויש לו עין טובה
על כולם. הקנאה מוציאה את האדם מהעולם, כי היא
מוציאה את האדם מעולמו שלו, שהוא לא חי את החיים
שלו, וכאשר הוא לא חי את החיים שלו ולמעשה הוא לא
חי בכלל, כי אדם שלא מוצא את עצמו הוא נמצא בחושך
גדול, והוא לא טעם את טעם החיים שהוא מתיקות
התורה והתפילה. כמה אומלל האדם שכל חיותו היא
מכישלונותיהם של אחרים!
ר' נתן סבל רדיפות רבות והשפלות וביזיונות. פעם אחת
שאלו אותו, מניין לך הכוחות האלה להתגבר ולא לענות
למתנגדים ולחולקים עליך? ענה ר' נתן, רבנו הקדוש נתן
לי כזה סדר יום ויש לי
כל כך הרבה מה לעשות
בחיים שלי, שלא רק שאין
לי זמן לענות להם, אין לי זמן אפילו לשמוע אותם. ר' נתן ש
חי את החיים שלו, ואלה החיים הכי יפים בעולם, ואף אחד
לא יכול לקלקל לו את זה. לכן הבעטלער החרש שהיה חי
חיים יפים, בכלל לא שמע את הקולות של העולם הזה,
ולכן חי חיים יפים בלי שום חיסרון כלל.
כל מי שבאמת רוצה לחיות את החיים של עצמו, שיהיה
חכם למלא את החיים שלו בלימוד ובעשייה כמו שאומר
רבנו הקדוש בשיחות הר"ן: 'נכספתי מאד להמשיך את
העולם אל עשיה שיהיה חיוב אצל כל אחד ואחד ללמוד
כך וכך בכל יום ולא יעבור וכיוצא', ואז אין זמן לדבר על
אחרים. וגם כשנפגשים עם חברים, מדברים רק מהתורה
הקדושה, ומתחזקים בדרכי עבודת ה'.
יהי רצון, שכעת בימי אייר, שבו היה המניין של בני ישראל
במדבר סיני, שחודש זה הוא החודש היחיד שכל ימיו ספורים
בספירת העומר, שנזכה להתרחק מכל מניין ומספר ומכל
דיבור על אחרים, רק נתחזק לדעת שכל ימינו מנויים וספורים
וצריכים לראות להחשיב ולמלא ולנשא כל יום ויום ולהרחיב
כל יום בתוספת קדושה ודעת ועל ידי זה נזכה לאריכות ימים
ושנים אמתית.
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
