תקנת ד' אמות בפאה
נכתב על ידי eladf, 24/6/2024
הגמרא אומרת לנו על תקנת קניין בד' אמות:
תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף י עמוד א
אמר ריש לקיש משום אבא כהן ברדלא: ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום. [מאי טעמא] תקינו רבנן - דלא אתי לאנצויי.
וישנם שאלות רבות על קניין זה. אך אני אתעסק במשפט שמופיע בהמשך הסוגיה. הגמרא מקשה בהמשך:
תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף י עמוד א
נטל מקצת פיאה וזרק על השאר - אין לו בה כלום, נפל לו עליה, פרס טליתו עליה - מעבירין אותו הימנה, וכן בעומר שכחה. ואי אמרת ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום, נקנו ליה ארבע אמות דידיה! - הכא במאי עסקינן - דלא אמר אקני. - ואי תקון רבנן, כי לא אמר מאי הוי? - כיון דנפל - גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דנקני, בארבע אמות לא ניחא ליה דנקני. (י ע"ב) רב פפא אמר: כי תקינו ליה רבנן ארבע אמות - בעלמא, בשדה דבעל הבית - לא תקינו ליה רבנן. ואף על גב דזכה ליה רחמנא בגוה, כי זכה ליה רחמנא - להלוכי בה ולנקוטי פיאה, למיהוי חצירו לא זכה ליה רחמנא.
הקושיה – מצאנו בשדה פאה שאין קניין של ד' אמות, שהרי העני נפל על הפיאה ולא קנה אותה! תירוץ ראשון – העני גילה דעתו שאינו מעוניין בקניין בנפילתו. תירוץ שני – לא תיקנו בשדה, ורב פפא אומר שזה שהתורה זיכתה לו ללכת בשדה זה לא אומר שהוא יכול לקנות שם דאורייתא.
וצועקות שתי שאלות – הראשונה – אז מה? מה זה משנה שהוא יכול ללכת לעניין קניין. שאלה שניה וגדולה עוד יותר – מה ההו"א של רב פפא, הרי ברור שדאורייתא אי אפשר לקנות בקניין ד' אמות, הרי זה רק תקנת חכמים כמו שהובא בהתחלה.
כדי לענות על השאלות יש לשאול עוד שתי שאלות. אדם שהגביה כלים הפקר, כמה שהוא לא ירצה הוא קנה אותם בעל כורחו, אין כזה דבר לרצות לא לקנות, אז מה פתאום פה אפשר שהעני לא רוצה לקנות? ועוד שידוע שיש קניין ד' אמות בגט, אבל אם קניין ד' אמות הוא דרבנן כיצד מתירים פה ממזרים דאורייתא בעזרת גיטים שנקנו רק דרבנן?
מסביר את הקניין הזה רבי עקיבא איגר:
שו"ת רבי עקיבא איגר מהדורא קמא סימן רכא
...וטעם החילוק יש להסביר עפי"מ דכ' הנ"י פ"ק דמציעא אהא דאמרינן שם /בבא מציעא/ (דף י') כיון דנפל גלי דעתי' דבנפילה ניחא לי' דליקני בד"א לא ניחא ליה דלקני, וז"ל, וכיון דחכמים תקנו לו ד"א יכול לומר אי אפשי בתקחז"ל =בתקנת חז"ל= עכ"ל, והנה בר"ן גיטין (דף קפ"ב ע"ב ד"ה היכי דמי) מבואר דהקנין שקונין לו הד' אמות את החפץ אינו מתיקון חכמים אלא דחז"ל תיקנו שיהי' הד"א =הד' אמות= קנויין לו וכיון שכן הווין דידיה מדאורייתא, דהפקר ב"ד הפקר ונעשו חצירו וקונים לו החפץ מדאורייתא, ומש"ה מועיל נמי גבי גט אם נותן הגט בד"א דידה ואין כאן עקירה לדאורייתא להתיר א"א לעלמא ע"ש, ומעתה מ"ש הנמוקי יוסף בב"מ הנ"ל דיכול לומר אי אפשר וכו' אין הכוונה דאמרינן דאין רצונו שיקנו לו הד"א את החפץ, דהא קנין החפץ אינו מדרבנן אלא דאמרי' דאין רצונו לקנות הד' אמות שזיכו לו החכמים.
כלומר רק הגדרת השטח כמקום קונה זה דרבנן, אבל לאחר הגדרה זו הקניין הוא דאורייתא, כמו כל שאר הקניינים.
ועל בסיס הבנה זו אביא את הריטב"א שהביא שני תירוצים על השאלה השניה:
חדושי הריטב"א מסכת בבא מציעא דף י עמוד ב
ואף על גב דזכי ליה רחמנא בגוה כי זכי ליה רחמנא להלוכי בה ללקוט פאה אבל למיהוי חצרו לא זכי ליה. ק"ל למה הוצרך רב פפא לכל זה דהא תלמודא לא קא פריך אלא דאם איתא לדר"ל ליקני ליה לעני ד' אמות דידיה דאילו מדאורייתא פשיטא לן דלא זכי ליה שדה דבעה"ב,
ומורינו תירץ דאפ"ה בעי לפרושי רב פפא דמדינא דאורייתא ליה ביה זכייה כדי שלא יהנדזו בה התלמידים, ולי נראה דמשום דמודה רב פפא דתקון רבנן הכי בסימטא ורה"ר, דילמא הוה סבירא לן דנהי דלא תקון רבנן בשדה דבעלים דעלמא אבל בשדה דפאה שפיר תקון ביה ד' אמות לענין פאה, דהא (לא) זכי להו רחמנא בגווה ולא גרע מסימטא ורה"ר, ולהכי אמרינן דהא גרע וגרע שאין להם רשות להשתמש ולהתעכב שם אלא להלוכי וללקוטי פאה דידהו ולמיפק, ומשו"ה לא חזו רבנן לתקוני ביה ד' אמות דידהו.
ועלות שתי שאלות מתבקשות. הראשונה – מה זה "יהנדזו"? והשניה – מה בדיוק התחדש בין ההוא אמינא למסקנה בגמרא. הרי גם בהו"א ידעו שאין לעניים בקרקע כלום, רק הפאה, וההליכה לא אמורה להיות מספיקה כסיבה לתת להם בעלות בקרקע.
אתחיל מהשאלה השניה.
אציע תשובה מעצמי. האפשרות ללכת בשדה פאה זה לא סיבה לזה שיהיה לעניים חלק בקרקע, אלא סימן לדבר. והסיבה לכך שיש להם בקרקע זה כי זה שדה פאה, ושדה פאה שייך לעניים. אם ככה למה גם למסקנה זה לא ככה? כי יש לעשות חקירה בנוגע לפאה שמופיע במאמר של הרב גד אלדד:
שיעור ביכורים / הרב גד אלדד מתוך אסיף
יחס ביכורים-פאה
תנן (פאה, פ"א מ"א):אלו דברים שאין להם שיעור: הפאה והביכורים...
ואכן נראה שיש דמיון רב בין פאה לביכורים, באשר שניהם מופרשים בעודם מחוברים, ובשניהם ניתן להפריש הכל, "ואין להם שיעור למעלה". אם כן, האם אפשר להסיק מכל הנתונים האלה, שלנידוננו הם זהים, האם גם פאה אינה פוטרת את השדה?!
נראה שלא, אי בעית אימא קרא ואי בעית אימא סברא. דהלא הכתוב אומר "פאת שדך" - הפאה מתייחסת לשדה, לעומת "בכורי אדמתך", שאין להם יחס לשדה, אלא לאדמה.
כלומר צריך לעשות חקירה האם פאה זה דין בשדה (מכלול התבואה) או דין באדמת השדה. אם הדין הוא באדמת השדה, ממילא לעניים יש חלק בקרקע עצמו, וההליכה שלהם היא סימן שיש בעלות בקרקע, ולכן אדמת הפאה לעניים תהיה כמו אדמת רשות הרבים לרבים שיכולים ללכת שמה, וחכמים תיקנו שמקום שאתה יכול ללכת – 4 אמות שלך והקניין שיוצא מזה הוא קניין דאורייתא כמו שראינו לעיל. אך בצד השני של החקירה פאה זה דין בתבואה, לכן אין לעניים דין ודברים בקרקע ולכן אין לא יכולים להתעכב שם כלל.
יוצא מה שהשתנה בין ההו"א למסקנת הגמרא – בהו"א שדה פאה זה דין באדמה, ובמסקנה שדה פאה זה דין בתבואה. ולכאורה מה ההקשר של זה לפה? זאת בדיוק תשובה רבו של הריטב"א – שרב פפא אמר את זה פה בשביל שלא יכנסו לדון בזה התלמידים, כי זה לא הנושא!
ישנם עוד שתי נפקא מינות לחקירה הזאת. אך לפני שאביא אותם אבהיר שכאשר הדין הוא באדמה, הדין עובר לכל אחד ואחד מן הפירות, ולא למכלול הפירות כמו דין בשדה – שזה כלל הפירות. מהבנה זו יוצאות הנפקא מינות:
הראשונה מובאת בדברי הרב גד אלדד:
שיעור ביכורים / הרב גד אלדד מתוך אסיף
נראה שיש נפקא-מינה לדברינו. דהנה דנו רבותינו, לפי הירושלמי המצוטט בר"ש בריש פאה, האם ניתן להוסיף על הפאה לאחר שכבר הפריש פעם אחת? וכתב המשנה למלך (הלכות מתנות-עניים, פ"א הט"ו), שאם הפריש ואין בדעתו להוסיף עוד - אי אפשר להפריש אחר כך בתורת פאה, ונסתפק, אם הפריש כשיעור הראוי והיה בדעתו להוסיף עוד, האם ייקרא על זה שם 'פאה'. ונראה שבביכורים, לא די שאם הפריש כשיעור ודעתו להוסיף עוד, שחל על זה שם ביכורים, אלא אפילו אין בדעתו להוסיף, ואחר כך נמלך ורוצה להוסיף - חל על זה שם ביכורים, והוא דבר חדש.
כלומר האם ניתן להפריש עוד פאה וביכורים בתורת פאה וביכורים אחרי שגמר בליבו שלא להפריש עוד. בגלל שפאה זה הכלל של הפירות – אי אפשר, כי השדה כולו נפטר. אבל בביכורים אפשר גם אפשר, כי הדין הוא בכל פרי ופרי בפני עצמו ועוד נפקא מינא – חיוב שדה בפאה מגיע רק בתחילת הקציר, אם עוד לא קצרו שום תבואה – השדה לא חייב בפאה, אך ברגע שקצרו כל השדה מתחייב ביחד. לעומת זאת ביכורים מתחייבים בצורה פרטית מרגע הגדילה. כמובן ישנם עוד נפקא מינות, ניתן לעיין במאמר "לעני ולגר תעזוב אותם – בירור בדין לקט שכחה ופאה" מתוך אסיף, שמביא כמה דינים וניתן להעמיד את חלקם על חקירה זו.
להנדז
כעת אדון במילה "יהנדזו", מה זה אומר?
תחילה נראה את המקורות בגמרא מה הכוונה במקום שבו השורש הזה מופיע. הגמרא בבבא בתרא דנה בשאלה מתי מותר לאדם להחזיק משקלות לא מדוייקים בבית ועונה במקום שבו יש חותמת אישור של המלכות על כלי המדידה, מותר להחזיק, כי הלקוח יראה שאין חותמת ולא ישתמש בכלי. ותירוץ שני:
תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף פט עמוד ב
אמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שישהה מדה חסרה או יתרה בתוך ביתו, ואפילו היא עביט של מימי רגלים. אמר רב פפא: לא אמרן אלא באתרא דלא חתימי, אבל באתרא דחתימי - אי לא חזי חתימה לא שקיל. ובאתרא דלא חתימי נמי - לא אמרן אלא דלא מהנדסי ו), אבל מהנדסי לית לן בה. ולא היא, זימנין דמיקרי בין השמשות ומיקרי ושקיל.
וכעת נברר מה זאת המילה "מהנדסי", תחילה נראה שהערוך שונה פה גרסה אחרת. מסורת הש"ס שם מביא בשם הערוך שצריך להיות כתוב "מהנדזי" ולא "מהנדזי". אך רגע לפני שנראה את הערוך, נראה את הרשב"ם:
רשב"ם מסכת בבא בתרא דף פט עמוד ב ד"ה מהנדסי
מהנדסי - הולכין ובאין ממונים של מלך לבדוק את המדות כמו זימנין דמהנדסי בהדי הדדי באלו טריפות (חולין דף מג).
כלומר במקום שיש רגולטור שבודק את כלי המדידה בשוק מותר, אפילו במקום שאין חותמת של המלכות. ולא ברור איזה מהמילים שהביא רש"י זה הכוונה ב"מהנדסי", האם המילה מהנדסי מתכוונת לביקורת או לממונים, או לפעולה עצמה של בדיקת המידות, או התיקון של הכלים בעקבות הבדיקה.
הערוך מסביר מה בדיוק ומביא 2 אופציות:
ספר הערוך אות ה"א
הנדז [געאמטריא] (גיטין ס) מהו דתימא מצי א"ל סכר מסכר ואשקי בהנדזא קא מ"ל פירוש סתום בורך ואשקי בהנדזא בשוה בדוולא אתה כמו אני (ב"ב פט) ובאתרא דלא חתמי נמי לא אמרן אלא באתרא דלא מהנדזי אבל באתרא דמהנדזי כמה דלא מהנדזי לא שקיל פי' שמשוין המדה ומודדין ועל זה נקרא ספר הנדזא ששם מכוין כל דבר והישמעאלים למי שמשוה מעשיו ומפלס דרכיו קורין לו פלוני מהנדס ז' וס' אחד הן כמו יעלוז יעלוס פי' אחר מהנדזי משערין:
מביא 2 פירושים וכמה מקורות. במקרה שלנו הכוונה שמשווים את המידה ומודדים. ופירוש אחר שמשערים. אמירה יפה שמביא פה הערוך זה שישמעאלים קוראים לאדם שמשווה את מעשיו ומפלס דרכו בתור מהנדס, ואפשר על דרך הדרש שמעלה חיוך לדרוש את זה על עבודת המידות של המהנדסים של ימנו – מהנדס זה לא רק אדם שטוב בפיזיקה – אלא אדם שעובד על מידותיו ומיישר את דרכיו.
אף אחד משני הפירושים האלה לא מסתדר טוב בהקשר לוגי בדברי רבו של הריטב"א. רבינו גרשום מביא פירוש שיכול להסתדר מצוין:
רבינו גרשום מסכת בבא בתרא דף פט עמוד ב
אפי' באתרא דמהנדזי. שמזריזין לעיין:
לכאורה שתלמידי הישיבה לא יזדרזו בלימוד ויפספסו את הנקודה הזאת. אך זה לא ייתכן שזאת הכוונה, כי כך רבינו גרשום הסביר את הסוגיה בצורה רחבה יותר:
רבינו גרשום מסכת בבא בתרא דף פט עמוד ב
אלא דלא מהנדזי. שאין בני אדם ממונין שחוקרין ומחפשין על כל מי שמעוול מי זה ומענישין אותן:
אפי' באתרא דמהנדזי. שמזריזין לעיין:
ונראה כיוון אחרון בראשונים ודומה מאוד, שאולי מתוך ההבדל בינו לבין הרשב"ם נוכל להבין את שניהם:
קובץ שיטות קמאי מסכת בבא בתרא דף פט עמוד ב
ובאתרא דלא חתמי נמי לא אמרן דאסיר אלא דלא מהנדזי. פירוש שאין שם אנשים מדקדקין וחוקרין המדות. וי"א שאין אדם מדקדק על מדת חבירו.
[רבינו ברוך ב"ר שמואל ספרדי מארץ יון].
כלומר אפשר להסביר שהמילה המרכזית ברשב"ם ורבינו ברוך זה ההשוואה והדיוק במידות, ולא האנשים שבודקים למרות שזה המוטיב המשותף בינהם.
כעת נראה סוגיה שבה מהנדזי מופיע במפורש, ובפירושה מאוד ברור. נקדים הקדמה – לושט ולקורקבן יש 2 עורות, אחד פנימי ואחד חיצוני. על מנת שבהמה תהיה טרפה צריך שהקנה או הקורבן יפגעו בשני העורות שלהם. הסברא הפשוטה שצריך על מנת להטריף את הבהמה פגיעה באותו מקום בשני העורות. וכידוע הקורקבן לא נע, בטח ביחס לצוואר שכל הזמן נע, וכך שני העורות אחד ביחס לשני. וכך סוגית הגמרא:
תלמוד בבלי מסכת חולין דף מג עמוד א
אמר רבא: שני עורות יש לו לוושט, חיצון אדום ופנימי לבן, ניקב זה בלא זה - כשר. למה לי למימר: חיצון אדום ופנימי לבן? דאי חליף טרפה. אבעיא להו: ניקבו שניהם זה שלא כנגד זה, מהו? אמר מר זוטרא משמיה דרב פפא: בוושט - כשר, בקורקבן - פסול. מתקיף לה רב אשי: אדרבה, וושט דאכלה ביה ופעיא ביה רווח גמדא ליה ופשטה ליה, זמנין דמיהנדזין בהדי הדדי, קורקבן דמינח נייח, כדקאי קאי!
הקושיה כך – לכאורה בושט אם לא אחד מול השני כשר, וקורבן טרפה. אבל זה קשה, כי העורות בקורקבן לא נעים, לכן החור נשאר במקומו ובשום שלב לא היה מגע לתוך הקורקבן עם העולם החיצוני. לעומת העורות שלפעמים העורות זזים והעורות משתווים בגובה אחד לשני, והבהמה נטרפת.
מכאן אמירה חד משמעית, מהנדזי = משווים. וכך גם במילון ארמי עברי. ואפילו הגדיל לעשות – והביא ראיה לזה ממילה בפרסית, שחבר שיודע ערבית אמר לי שזו המילה משורש של המילה "מהנדז", ופירושה "מדה":
אך המילה הזאת לא מסתדרת לשונית עם מה שכתב הריטב"א, מה עניין שלא ישתוו תלמידי הישיבה?
לכן יש לעיין בדברי הריטב"א באותה סוגיה, ולראות מה הוא כותב על מילה זו:
חדושי הריטב"א מסכת בבא בתרא דף פט עמוד ב
כיון דמהנדזי. יש מפרשים כי ממוני המלך הולכים ובודקים המדות, וי"מ כי המדות אינן חלקות לפי שאין רגילות למדוד בהם, ודאמרינן בעלמא (עי' חולין מ"ח א') דרבנן מהנדזי פי' שבודקים זה לזה או שמתקשים ומקהין זה לזה.
מביא את הפירוש הקלאסי, ומביא עוד פירוש שבגלל שהמידות לא חלקות קשה למדות. כלומר מהנדזי = מתקשים, ומביא ראיה מגמרא אחרת:
תלמוד בבלי מסכת חולין דף מח עמוד א
בעא מיניה רבה בר בר חנה משמואל: העלתה צמחין מהו? א"ל: כשרה, א"ל: אף אני אומר כן, אלא שהתלמידים מזדנזין בדבר;
רש"י מסכת חולין דף מח עמוד א ד"ה מזדנזין בדבר
מזדנזין בדבר - מגמגמין.
ומילה זו אכן משתלבת בדברי הריטב"א ומשלים את האמירה שהבאתי לעיל – בגלל שדין פאה לא קשור לסוגיה שלנו, לכן שלא יתקשו בדבר אמר רב פפא את האמירה בלי הוכחה ובלי דיון.
אך כעת יש להכנס לסוגיה לשונית. לא אביא כל את היסודות של חוקי הבניינים והשורשים, אך כן אביא ששורשים מרובעים (בעלי 4 אותיות שורש כמו ג.ל.ג.ל) יכולים לבוא רק בבניינים פיעל, פועל והתפעל. שהרי באלו יש דגש בעה"פ ואות זו מתפצלת לשתי אותיות שורש. כמו כן בבניין התפעל ישנם שורשים מיוחדים שמשנים לבניין השתעל כאשר ש' זה פה"פ וע' ול' מתחלפות לאות השורש (כמו שורש ש.ח.ר, ש.ח.ר.ר, ש.ע.ל) או הזדעל שז' זה פה"פ וע' ול' מתחלפות לאותיות השורש. בשילוב שני הכללים האלו אפשר להגיע לדיון על המילה שלנו:
"יהנדזו" הוא אתמול "הינדז" שזה בניין פיעל של שורש ה.נ.ד.ז.
אך "מזדנזין" הוא אתמול "הזדנזן" שזה בניין התפעל של שורש ז.נ.ז.נ, ואפילו אם תגיד ש"מזדנזין" הוא אתמול "הזנדז" עדיין בניין התפעל של שורש ז.נ.ז, ולכאורה המילים לא קשורות מבחינה לשונית.
ואפילו אם תגיד ש"יהנדזו" זה סביל ולא פעיל, כמו שהמילה "ירצחו" יכול להיות גם בפעיל וגם בסביל, וכל אחד מהם בבניין שונה. יוצא שלא ייתכן שהבניין הוא "פיעל", שזה כידוע בניין פעיל, אלא הוא אתמול "הונדז" שזה בניין פועל של השורש ה.נ.ד.ז ועדיין זה לא אותו שורש כמו "מזדנזין" וקשה.
ואפשר להגיד שהלשון העברית של ימנו והלשון של הריטב"א לפני 3-4 דקות זה לא אותו לשון כי הלשון משתנה עם הזמן כידוע וצ"ע.
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
