לחידוש זה נוספו הערות המופיעות לאחר החידוש
 

נעסוק בסוגיה בנוגע לאדם שקונה משהו עבור אדם אחר בב"מ דף ט' ע"ב – י ע"א. במהלך הסוגיה הופיע הדין:

              תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף י עמוד א

והתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים - לא קנה.

והדין הזה מופיע בעוד מקומות בשם רבי יוחנן:

    תלמוד בבלי מסכת כתובות דף פד עמוד ב

              ואמר רבי יוחנן: התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים - לא קנה.

ויש לחקור את הדין. האם מדובר על מקרה שאדם קפץ מעצמו או שבעל החוב עשאו שליח לגבות את החוב. רש"י עונה על זה:

              רש"י מסכת בבא מציעא דף י עמוד א ד"ה הוי תופס

הוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים - כאדם הבא מאליו ותופס ממון חבירו בשביל חוב שיש לאחר עליו, ובא לקדם עד שלא יתפסנו בעל חוב אחר, ונמצא תופס זה חב בתפיסתו זאת את הנושים האחרים.

המסקנה המתבקשת שאם הוא לא קפץ מעצמו – אלא שליח רשמי זה חוקי ומקובל. אך כמעט כל שאר הראשונים חולקים עליו. אביא את התוס':

              תוספות מסכת בבא מציעא דף י עמוד א ד"ה תופס לבע"ח

תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קני - מה שפרש"י משום דלא עשאו שליח אין נראה דבפ' הכותב (כתובות דף פד: ושם ד"ה את) משמע גבי עובדא דיימר בר חשו דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קני אפילו עשאו שליח.

כלומר התוס' חולק על רש"י, מביא ראיה מכתובות שניגע בה בהמשך, וסובר שאפילו אם עשאו שליח לגבות את החוב, עדיין הוא תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים ולא יכול לתפוס.

התוספות בגיטין מביא ראיה, הוא מתבסס על הסוגיה בגיטין בנוגע לאדם שתורם על פירות חברו בלא דעת חברו:

תלמוד בבלי מסכת נדרים דף לו עמוד ב

איבעיא להו: התורם משלו על של חבירו, צריך דעתו או לא? מי אמרינן כיון דזכות הוא לו לא צריך דעת, או דלמא מצוה דיליה היא וניחא ליה למיעבדיה? ... ת"ש, דאמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: המקדיש מוסיף חומש, ומתכפר עושה תמורה, והתורם משלו על שאינו שלו - טובת הנאה שלו.

וככה גם הרמב"ם פסק:

רמב"ם הלכות תרומות פרק ד הלכה ב

אבל התורם משלו על של אחרים הרי זו תרומה ותיקן פירותיהם, וטובת הנאה שלו שנותנה לכל כהן שירצה.

ובנוגע למקום שיש הפסד לבעל הבית, כמו תורם פירות של בעל הבית על פירות של בעל הבית – אסור. ובכל זאת במקום שאין הפסד לבעל הבית אין חילוק אם בא מעצמו או עשאו שליח. ולכן גם במקרה של בעל חוב יכול לתפוס לבעל החוב אפילו שלא בדעתו כי אין כאן הפסד. וכך לשון התוספות:

תוספות מסכת גיטין דף יא עמוד ב ד"ה התופס לב"ח

התופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה - אפילו עשאו שליח כדמוכח בפ' הכותב (כתובות דף פד:) גבי יימר בר חשו דאמר ליה לשלוחיה כו' ודלא כפירוש רש"י דפי' בפ"ק דב"מ (דף י.) דבעשאו שליח לכ"ע קנה דאין חילוק דאפילו לא עשאו שליח שלוחו הוא דזכייה מטעם שליחות כדמוכח בפ"ק דב"מ (דף י:) ובפ' אין בין המודר (נדרים דף לו:)

וכעת אכנס לשתי נקודות קטנות שמובאות בהגהות אשרי. האם אני כבר בעל חוב, האם אני יכול לתפוס גם עבור בעל חוב אחר? האם יש הגבלה למה שאני זוכה? הרי לכאורה הדין של מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה אפשרי.

בנוסף במקומות אחרים יש קצת בלאגן בשיטת רבי יוחנן. אצלנו אמר בגמרא שהתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה. ובהמשך הגמרא שלנו:

              תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף י עמוד א

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: המגביה מציאה לחבירו - קנה חבירו, ואם תאמר משנתינו - דאמר תנה לי, ולא אמר זכה לי.

כלומר מצד אחד המגביה מציאה לחברו – קנה חברו. מצד שני התופס לב"ח במקום שחב לאחרים – לא קנה. אבל יש קשה הדוק בין הדינים:

              תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף י עמוד א

רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרוייהו: המגביה מציאה לחבירו - לא קנה חבירו. מאי טעמא - הוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים, והתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים - לא קנה.

אז כיצד רבי יוחנן רואה הפוך את הדינים. והשאלה מתגברת כאשר רואים עוד אמירה של רבי יוחנן. נזכיר שבמקור הקודם רואים שרבי יוחנן סובר שיש הבדל הלכתי בין המילים "תנה לי" לבין "זכה לי". מצד שני:

    תלמוד בבלי מסכת גיטין דף יא עמוד ב

הכי א"ר יוחנן: התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים - לא קנה; וא"ת, משנתינו! כל האומר תנו כאומר זכו דמי.

וצריך ליישב פה את שיטת רבי יוחנן. נחזור להגהות אשרי. הרא"ש כותב כמו התוספות:

רא"ש מסכת גיטין פרק א סימן יג

יג גמ' אמר רבי יוחנן התופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה(ד) *ואפי' עשאו הב"ח שליח לתפוס כדמוכח בכתובות בפרק הכותב (דף פד ב) גבי יימר בר חשו דאמר ליה לשלוחיה זיל תפוס לי ואפי' הכי קאמר דלא קנה ולא דמי להאי דאמר בעלמא שלוחו של אדם כמותו דלאו כל כמיניה לשווי' שליח כדי לחוב לאחרים וא"ת משנתנו כל האומר תנו כאומר זכי דמי** ושמעינן מינה דהתופס לב"ח במקום שאינו חב לאחרים קנה.

וההגהות אשרי עונה על שתי השאלות שהצגנו לעיל:

הגהות אשרי מסכת גיטין פרק א סימן יג הגהה א

* ובמציאה מודה רבי יוחנן דהמגביה מציאה לחבירו דקנה חבירו משום מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה [ה] וכן אם אדם חייב לשני ב"א או לשלשה והא' מהן יתפוס משל המחויב ויתן לחבירו מה שתופס אם ירצה [וקנה חבירו] משום מיגו דזכי וכו' והוא יחזור על הב"ח עוד ויתבע את שלו וכן אם אמר הלוה זכה בחפץ זה לפלוני או תן מנה זו לפלוני זכה לו ואין אחד מב"ח יכולין לגבות מאותן המטלטלים. מיימוני ומרדכי:

כלומר דבר ראשון אדם יכול לזכות לחברו בחוב אם הוא בעל חוב בעצמו, והכסף שהוא מחזיק יהיה שייך לעצמו ואם ירצה יוכל להביא את זה לחברו כחלק מהחוב ויוכל לחזור ולגבות עבור עצמו עוד. שזו הגדרה מאוד מעניינת של בעלות.

ומיישב נקודתית את רבי יוחנן:

הגהות אשרי מסכת גיטין פרק א סימן יג הגהה ב

** פי' כיון דמסר ונתן חפץ לאחר בעין יפה יהיב ליה אבל בפ"ק דב"מ שהרוכב אמר תנה לי לא הוי כזכי שברוכב אינו תלוי אלא בנותן וכן כתב בשם ר"ת. מרדכי:

כלומר בגלל שמשנה מובא שהאדם רוכב על בהמה, הוא אינו יכול להגביה לבד ולכן הוא לא יכול להגביה בעצמו, אבל אם יכל להגביה לעצמו אין הבדל בין לזכות לבין לתת. אך תשובה זו לא מיישבת את שתי העניינים של רבי יוחנן. התוס' מיישב בצורה רחבה יותר:

תוספות מסכת גיטין דף יא עמוד ב ד"ה התופס לב"ח

וא"ת דהכא קאמר ר"י התופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה ובפרק קמא דב"מ (דף י.) קסבר המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו והא בהא תליא כדאמר התם רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרוייהו לא קנה מ"ט הוי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים וי"ל דר' יוחנן מחלק בין מציאה לב"ח דשאני מציאה דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה.

כלומר יש חילוק בין מציאה לבין מקח וממכר. זה חילוק מאוד הגיוני וממילא זה מקשה על החולקים על רבי יוחנן – רב נחמן ורב חסדא שהובאו לעיל.

הרשב"א מביא את זה גם על החלק השני בקושיה:

חדושי הרשב"א מסכת גיטין דף יא עמוד ב

הא דאמר ר' יוחנן תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה, אפי' בדשויה שליח קאמר כדמוכח בכתובות גבי עובדא דיימר בר חשו, ורש"י ז"ל פירשה בדלא שוייא שליח ובבבא מציעא פ"ק כתבתיה בס"ד.

והא דאמרי' הכא וא"ת משנתנו כל האומר תנו כאומר זכו דמי, קשיא לן אההיא דאמרי' בריש פ"ק דמציעא מתני' דא"ל תנה לי ולא אמר זכה לי דאלמא תן לאו כזכה, ויש מי שתירץ דהכא דעת אחרת מקנה שאני והתם במציאה ליכא דעת אחרת מקנה

האם יש דעת אחרת מקנה שזה מקח וממכר או שאין וזה מציאה.

ובשם הרב נועם אסביר את המחלוקת של כל צד. לכאורה לחוב יש כמה בעלים, וצריך לברר מי הבעלים על הכסף של לאדם שחייב. הבירור מתבצע על ידי מי שמגיע ראשון. אך האם במציאה יש גם כמה בעלים שצריך לברר מי הבעלים באותה צורה או שמא המציאה לא שייכת לאף אחד?

וזו חקירה ידועה האם מציאה שייכת לכולם או לא שייכת לאף אחד. אפשר לומר שלפי רבי יוחנן מציאה לא שייכת לאף אחד, ורב נחמן ורב חסדא סוברים שמציאה שייכת לכולם ולכן זה אותו דין של בעל חוב.

כמו כן יש דיון בנוגע לתופס לבעל חוב במקום שלא חב לאחרים. כותב על זה הריטב"א:

חדושי הריטב"א מסכת גיטין דף יא עמוד ב

ש"מ מדרבנן התופס לבע"ח קנה ואפילו במקום שחב לאחרים א"ל אין. פי' רב הונא דמוכח ממתני' דהתופס לבע"ח קנה קס"ד דתנו לאו כאומר זכו דמי דלא ידעי לה עד דאסברא ליה ר' ירמיה, וכיון שכן רבנן דאמרי דאינו חוזר בעבד ודאי משום תופס הוא, ודעת רבינו דלא אמרינן דהתופס לבע"ח קנה אפי' בלא חב לאחרים אלא היכא דשויה בע"ח שליח לתופס, דומיא דההיא עובדא דיימר בר חשו דפרק הכותב (פ"ד ב') בההיא ארבא דאמר לשלוחיה דלתפסיה ניהליה, אבל היכא דלא שויא שליח אין לו רשות לתפוס ואפילו במקום שלא חב לאחרים, משום דאמר ליה אידך לאו בעל דברים דידי את, והכא אף על גב דלא שוייה שליח העבד לקבל גיטו דבעי למימר דמהני, היינו משום דאיכא למימר מתפיס מדעת ומדעתא דנתפס תפס הלכך עדיף משוייה שליח.

ולי נראה דיכול לתפוס ואפילו בלא שוייה שליח משום דזכין לאדם שלא בפניו ואינו חב לנתפס כיון שהוא חייב לאידך, ונראה לי להביא ראיה על זה מהא דמייתי' בסמוך מי שלקט את הפיאה ובעינן למימר דפליגי בתופס לבעל חוב ואף על גב דליכא שליח ולא בעל דבר דמתפיס, ואם תאמר שאני פיאה דלית לה בעלים ואנן לא אמרינן אלא היכא דאיכא בעלים, לא היא דהא בגמרא בעי לדמויי לתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ואי במקום שלא חב [לאחרים בעינן דשוויה שליח כש"כ היכא דחב לאחרים דבעינן דשוויה שליח אלא שמע מינה] דלא בעינן דשוויה שליח, וכן נראה דעת רש"י שכתב בפ"ק דמציעא לא אמרינן תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דלא קנה אלא דלא שוייה שליח אבל שויה שליח קנה, אלמא דבמקום שלא חב אף דלא שוייה שליח קנה, דאי לא מאי איכא בין חב לאחרים ללא חב, ואף על פי שאין דבריו מחוורין דודאי במקום שחב אף על גב דשויה שליח לא קנה כדאיתא בהדיא בעובדא דההוא ארבא דפרק הכותב (פ"ד ב') דאמרי ליה רב הונא בריה דרב יהושע ורב פפא דאין לו רשות מפני שהיה חב להם אף על גב דשויה שליח, מ"מ מדבריו למדנו שהוא סובר דבמקום שלא חב אפי' דלא שויה שליח יכול לתפוס וכדכתיבנא.

כלומר חולק על רבו, וככמו הריטב"א גם הרי"ף סובר ועיין בשלטי גיבורים שם שדן בזה (גיטין דף ה ע"א בדפי הרי"ף).

שיטת רש"י

כעת נחזור לקושיה על רש"י מכתובות ונסביר אותה.

תלמוד בבלי מסכת כתובות דף פד עמוד ב

יימר בר חשו הוה מסיק ביה זוזי בההוא גברא, שכיב ושביק ארבא, א"ל לשלוחיה: זיל תפסה ניהליה, אזל תפסה. פגעו ביה רב פפא ורב הונא ברי' דרב יהושע, אמרו ליה: את תופס לב"ח במקום שחב לאחרים, ואמר רבי יוחנן: התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים - (פה ע"ב) לא קנה. תפסוה אינהו, רב פפא מימלח מלוחי, רב הונא בריה דרב יהושע ממתח לה באשלא, מר אמר: אנא קנינא לה לכולה, ומר אמר: אנא קנינא לה לכולה. פגע בהו רב פנחס בר אמי, אמר להו, רב ושמואל דאמרי תרוייהו: והוא שצבורין ומונחין ברה"ר! אמר להו: אנן נמי מחריפותא דנהרא תפיסנא. אתו לקמיה דרבא, אמר להו: קאקי חיורי משלחי גלימי דאינשי, הכי אמר רב נחמן: והוא שתפסה מחיים.

הסיפור על יימר שהיה לו חוב על אחר ומת. שלח את שלוחו לתפוס את הספינה. אחרי שתפס הגיעו שני רבנים והציאו מידו. כל אחד מהם טען בעלות על כל הספינה, הלכו לשאול את רבא ואמר להם ששינהם לא קנו כלום כי צריך לתפוס כשהוא עוד בחייו.

מכאן ראיה ששליח לא יכול לתפוס לבעל חוב. ועוד יותר חזק שככה רש"י פירש פה:

              רש"י מסכת כתובות דף פד עמוד ב

א"ל - יימר לשלוחיה זיל תפסה. התופס לבעל חוב - שליח התופס מטלטלין של לוה לצורך בעל חוב.

כלומר גם רש"י הבין מהסוגיה פה ששליח גם לא יכול לתפוס לבעל חוב. אז כיצד רש"י מסתדר?

ועל זה עונה השטמ"ק כמה תשובות, ובכך גם מתרץ את קושית שאר הראשונים:

שיטה מקובצת מסכת כתובות דף פד עמוד ב

רש"י במהדו"ק

יימר בר חשו. יימר וחשו שמות בני אדם שכיב ההוא גברא אמר ליה יימר בר חשו לשלוחו זיל תפסיה לההוא ארבא. רש"י במהדורא קמא.

רש"י במהדו"ב

ובמהדורא בתרא קצר עוד וכתב אמר ליה יימר לשלוחיה זיל תפסיה. ע"כ. ובשתי המהדורות השמיט מלת ניהלי. ונראה דתירץ ז"ל מאי דקשיא להו לתוספות על מה שכתב בפרקא קמא דמציעא דדוקא בשלא עשאו שליח לא קנה התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים דהכא מיירי שלא עשאו שליח שיתפוס בעבורו ההיא ארבא אלא היה שלוחו ידוע בדברים אחרים וא"ל זיל תפסיה ולא אמר ליה בפירוש שיהיה במקומו ויתפסנה בעבורו אלא שיתפסנה ושוב יאמר לו למאי בעי לה ולפי שהיה שלוחו ידוע בדברים אחרים בעו למימר דהוה ליה כאילו אמר ליה זיל תפסה ניהלי ולכך נקט בגמרא דאמר ליה זיל תפסה ניהלי ומיהו איהו לא אמר הכין להדיא כנ"ל לפרש פירוש לפירושו ז"ל והיה אפשר לומר דס"ל לרש"י ז"ל דאיברא ודאי דכי קאמר ר' יוחנן התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים כו' היינו בתופס לעצמו שלא עשאו הנושה שליח ובהכי מתרצא קושיא אחריתי דקשיא להו לתוספות דאמרינן בפרקא קמא דמציעא רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרווייהו המגביה מציאה לחבירו לא קנה חברו מאי טעמא דהוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים והתופס כו' לא קנה ואם כן ר' יוחנן דאמר התם המגביה מציאה לחברו קנה חברו דהתופס לבעל חוב קנה ואילו הכא אמר ר' יוחנן להדיא דלא קנה ותיקשי מדידיה אדידיה ולשיטת רש"י ז"ל ניחא דכי אמרינן התם המגביה מציאה לחברו דקנה חברו היינו כשעשאו שליח וכדמסיק ואזיל התם ואם תאמר משנתנו דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי והא דאמר ר' יוחנן הכא התופס לבעל חוב כו' לא קנה חברו דהיינו בקופץ מאליו ותופס לבעל חוב ורב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע הוו טעו בהכי דהוה ס"ל דאפילו כשעשאו שליח לא קנה והוה רבא מצי לדחויינהו בהכי אלא דבעי לדחויי לכולהו תפיסות דלא מהני ולא מידי משום דהויא לה תפיסה לאחר מיתה. כך היינו יכולים ליישב שיטתו של רש"י ומיהו איהו ז"ל סבירא ליה בפרקא קמא דמציעא וז"ל והתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה כדאמרינן בכתובות דלאו כל כמיניה להיות קופץ מאליו וחב לאלו מאחר שלא עשאו אותו הנושה שליח לתפוס ע"כ.

כלומר יש פער לשוני בין הגמרות ובכך אין קושיה על רש"י.

תירוץ אחר מביא הב"ח:

ב"ח חושן משפט סימן קה

(א) התופס וכו'. פרק קמא דמציעא ופירש רש"י לשם לא קנה כדאמר בכתובות דלאו כל כמיניה להיות קופץ מאליו וחב לאלו מאחר שלא עשאו אותו הנושה שליח לתפוס, והתוספות והמפרשים תמהו על פירוש זה שהרי בפרק הכותב בעובדא דיימר בר חשו מבואר דאפילו אמר לשלוחו זיל תפסה לאו כלום הוא. ולא ידעתי למה לא נפרש דדעת רש"י היא דבאומר לו בעל פה זיל תפסה הוה ליה נמי בכלל קופץ מאליו דכיון שלא עשאו שליח בהרשאה ויש לחוש שמא ביטל המלוה השליחות קודם שיתפוס לאו כל כמיניה לחוב לאחרים ובכי האי גוונא מיירי הך עובדא דיימר בר חשו אבל עשאו שליח בהרשאה דהקנה לו הממון שיש לו ביד פלוני הוה ליה כאילו נתנם לו במתנה ולא יוכל לבטל השליחות השתא ודאי השליח חשוב כמו הבעלים בעצמן ויכול לתפוס ולפע"ד אין ספק בפירוש זה בדברי רש"י.

והרא"ש שכתב אפילו שליח בהרשאה לא מהני והביא ראיה מיימר בר חשו וממציאה היכא דאמר תנה לי דעשאו שליח תימה רבה מנין לו דמיירי התם בשליח בהרשאה כיון דפשט הסוגיא מיירי בשליח סתם בלא הרשאה. ואולי דממה שהביא הרא"ש בפרק קמא דמציעא על שם רבינו חננאל דאפוטרופוס שתפס מהני דאפוטרופוס כיד בעלים עצמן הוא ולמד כן מפועל שכיר יום דידו כיד בעל הבית (ב"מ י א) דהוא הדין אפוטרופוס משם יצא לו דשליח אפילו בהרשאה לא מהני דאם לא כן לישמעינן דשליח בהרשאה מהני תפיסתו וכל שכן אפוטרופוס אלא ודאי דוקא אפוטרופוס אבל שליח כלל לא:

כלומר רש"י מדבר על עשיית שליח בצורה מוחלטת, ולא אמירה בעלמא שזה רש"י מודה לתוס', ותוס' מודה לרש"י בעושה שליח על אמת.

והרא"ש באמת חילק ככה את הסוגיה! וראיה מאפוטרופוס שהוא שליח מוחלט בכסף ולא באמירה בעלמא.

ובזה מיושבת גם סתירה פנימית ברש"י:

רש"י מסכת כתובות דף פד עמוד ב ד"ה התופס לבעל

התופס לבעל חוב - שליח התופס מטלטלין של לוה לצורך בעל חוב.

ומשמע שזה לא קנה.

על דברי הב"ח מקשים 2 רבנים - הש"ך (המהלך ממשיך בשמחת יאודה סי' קט') והקורבן נתנאל. אביא את הקורבן נתנאל כי לכאורה אין המשך ממנו בסוגיה (וגם אותו לא הסתכלתי לעומק):

קרבן נתנאל מסכת גיטין פרק א סימן יג

[ד] ואפי' עשאו הב"ח שליח לתפוס. דלא כפירש"י בפ"ק דב"מ והש"ך בח"מ סי' ק"ה סעיף א' כתב להצדיק דברי רש"י שכוונתו ששכרו להיות שליח לתפוס. וכוונת רש"י לתרץ דלא תיקשי מאי משני בפ"ק דב"מ שאני פועל דידו כיד בעה"ב והא פשיטא דאין פועל חשיב לבעל הבית כעבד כנעני דנימא דידו כיד בעה"ב דהא מציאת ע"ע לעצמו א"ו שאני פועל ששכרו ללקט מציאות כו' ע"ש. ואין דבריו נכונים דודאי כיון שהשכיר אותו לזמן והשכיר נפשו כפועל שם עבד כנעני עליו. וכ"מ בסימן רכז סעיף ל"ג. וע"ש בסמ"ע והש"ך שהסכימו בזה. והא דע"ע מציאתו לעצמו כבר פריך לה הש"ס דף יב ומוקי לה רבא במגביה מציאה עם מלאכתו עסקינן ורב פפא משני ששכרו ללקט מציאות ועוד מוכח דא"א לומר כפי' הש"ך דהא רבא פריך לרב נחמן ותוס' שם כתבו דקבל מרב נחמן. וא"כ אליבא דרבא ליכא למימר הא דמשני שאני פועל דידו כיד בעה"ב דמי דהיינו ששכרו ללקט מציאות דהא לא ניחא לרבא לקמן לאוקמי כתרוצא דרב פפא דאיירי ששכרו ללקט מציאות. אמנם אחי חמותי הגאון הגדול המפורסם אדמ"ו מוהא"ב נ"ע. הסכים עם הש"ך לדינא ולא מטעמיה אלא משום כיון דשכרו אית ליה נמי זכות בהאי תפיסה דבהאי תנאי שכרו אם יתפוס יטול שכרו. ומסתמא התנה עמו מכל מנה שיתפוס יהיה לו שכרו כך וכך ויש לו זכיה בכל מה שתפס. וכיון דזכי בהאי תפיסה לנפשיה זכי ביה נמי לחבריה והאי מיגו ודאי אמרינן כמ"ש רש"י שם סוף דף ט' וכדמוכח מרבא שם דף ה דפליג ארמי בר חמא:

גם הש"ך מקשה:

ש"ך חושן משפט סימן קה ס"ק א

(א) ואפי' עשאו שליח כו'. כ"כ הפוסקים והשיגו על פירש"י וע' בב"ח שכ' לתרץ דברי רש"י בהרשאה ותמה על הרא"ש ואין דבריו נכונים שהרי הביא הרא"ש ראיה ממציא' והתם ל"ש הרשאה דמי יאמר לו לאו בעל דברים דידי את ועוד דהרשאה ל"ש אלא נגד הלוה שלא יאמר לו לאו בעל דברים דידי את וכיון דהכא חייב לו ל"ש לומר לאו בעל דברים דידי את וכמ"ש הרא"ש על דברי הרי"ף ומביאו ב"י ודוק ועיין בתשו' ר' אהרן ששון סי' ס"ז שהביא הריטב"א דס"ל כרש"י ופי' דרש"י מיירי בשליח בעדים וע"ש דכתב דמצי למימר קים לי כרש"י וריטב"א וגם זה אינו נכון בעיני דמה לי שליח בעדים או לא ועוד דמשמע בפרק הכותב נמי עשאו שליח בעדים ואפ"ה ל"מ.

כלומר מה זה משנה התשלום (או עדים) - שהרי הלווה יכול לומר "אין לי דין ודבר איתך", ולכן הוא לא יכול לעשות את השליחות, והתשלום הוא לא פקטור (שזאת אמירת הב"ח). והש"ך מתרץ תירוץ אחר (שלא עיינתי בו):

ש"ך חושן משפט סימן קה ס"ק א

אבל לפע"ד לישב כוונת רש"י דלא קשיא מה שהקשו עליו התוס' והפוסקים משום דבלא"ה נמי תיקשי למה פי' רש"י כן בפ"ק דמציעא ולא בפרק קמא דגיטין דהתם עיקר מלתא דתופס לבעל חוב אלא נראה לי כונת רש"י דפשיטא דבדבורא בעלמא שאומר לו לתופס לא הוי שליח וכדמוכח ממתני' דתנה לי אלא מ"ש רש"י מאחר שלא עשאו שליח לתפוס כונתו ששכרו להיות שלוחו לתפוס וכונת רש"י בזה דלא תקשי מאי משני התם בפרק קמא דמציעא שאני פועל דידו כיד ב"ה והא פשיטא דאין פועל משועבד לבעל הבית כעבד כנעני דנימא דהוי כיד בעל הבית עצמו דהא מציאת ע"ע לעצמו א"ו שאני פועל ששכרו ללקט מציאות כדאיתא בש"ס ל' (דף י"ב ע"ב) נמצא דהוי שלוחו וכיון ששכרו להיות שלוחו הוי ידו כידו כן נ"ל כוונת רש"י וא"כ ל"ק מהך דיימר בר חשו דפ' הכותב דהתם רק אמר לשלוחו ולא שכרו לכך ועפ"ז מוכח דמי ששכר לאחר שיתפוס בעדו מב"ח ותפס קנה אפי' במקום שחב לאחרים ונראה שכל הפוסקי' מודים לזה לדינא דהא מוכח כן בש"ס ממאי דפריך (דף י' ע"א) מפועל אלא שהבינו דברי רש"י בסתם שליח ולכן הקשו עליו אבל לדינא מודו למ"ש וכן נ"ל ברור, עיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' ל"ז וסי' ק"ט וע' בתשו' מהרשד"ם סי' ק"ן וסי' ר"ט וצ"ע:

ועל זה תירץ שמחת יאודה:

שמחת יאודה סימן ק"ט

כלומר שהעניין המרכזי בשליחות זה האם השולח יכול לחזור בו ולא האם בעל החוב יכול להתנגד ולכן זה אפשרי.