מקור מצוות וחיוב הסיבה- מתוך הספר חקת הפסח ח"ג

בגמ' פסחים (קטז:) בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים' (שמות יג, ח), ולא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה אלא אף אותנו גאל עמהם, שנאמר ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו וכו', וחיובו מן התורה, וישמח על זה שמחה גדולה.

ובענין זה כתב הרמב"ם (פ"ז מהל' חו"מ ה"ו) ועל זה ציוה הקב"ה בתורה 'וזכרת כי עבד היית' (דברים טו, טו), כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחרות ונפדת (היינו שירגיש אילו לא היו אבותינו נגאלים אז היה הוא עדיין משועבד במצרים), לפיכך כשסועד אדם בלילה זה (ליל הסדר) צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חרות.

לכאורה משמע מדברי הרמב"ם, שבקיום מצוות הסיבה על צד שמאלו כדרך מלכים, והגדולים שנוהגים לאכול בהסיבה מקיים מצוה דאורייתא של 'וזכרת כי עבד היית', ולכן אם אכל מצה בליל הסדר ללא הסיבה, לא יצא ידי חובת המצוה.

אך הרמב"ם (שם) במצות 'וזכרת כי עבד היית', כלל בו גם מצוות ד' כוסות שהיא מצוות דרבנן[1], ועל כרחך יש לומר שמדין תורה קיום מצוות 'וזכרת כי עבד היית', היא מצוה כללית לעשות פעולות כדי להראות שיצאנו לחרות, אך פרטי קיום הפעולות וצורתן נקבעו ע"י חז"ל כגון הסיבה, ד' כוסות.

וראה במדרש רבה על הפסוק 'ויסב אלוקים את העם' (שמות כ, יח), מכאן אמרו רבותינו אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, שכך עשה להם הקב"ה, שנאמר 'ויסב אלוקים', ע"כ, וראה ביפת תאר (שם) שכתב שאין דרשה זו אלא רמז וסמך בלבד להסיבה, ואין ללמוד מכאן שהסיבה היא מן התורה.

וכן שם (במד"ר כה, ז) כתב (ביציאת מצרים), שהקב"ה הרביצן כדרך שהמלכים רבוצין על מיטותיהם, ע"כ, ובאורחות חיים (ליל פסח סי' ב) הוכיח מכאן שהסיבה היא מדין תורה, ואפשר שמכאן דעת רש"י שיש להסב על המיטה.

ובמדרש שכל טוב (שמות יב אות עט) כתב שמצוות הסיבה היא משום פרסומי ניסא.

הנה יש לחקור ולדון האם מצוות הסיבה קשורה לקיום מצוות אכילת מצה וד' כוסות, והאוכל מצה והשותה יין בלא הסיבה לא קיים את המצוה או שהסיבה מצוה בפני עצמה ואינה תלויה בכלל במצוות מצה וד' כוסות, וחז"ל תקנו לקיים מצוות הסיבה בשעת אכילת מצה ושתיית ד' כוסות, ולכן האוכל מצה ושותה יין בלא הסיבה קיים אמנם את המצוה אך ביטל מצוות הסיבה.

מדברי הרמב"ם (פ"ז מהל' חו"מ ה"ח) 'ושאר אכילתו ושתייתו אם היסב הרי זה משובח', משמע שהסיבה היא מצוה בפני עצמה ואינה תלויה כלל באכילת מצה ובשתיית ד' כוסות, ולכן כתב שגם בשאר אכילתו ושתייתו אם היסב ה"ז משובח ולפי זה נראה אם אכל מצה או שתה ד' כוסות בלא הסיבה יצא ידי חובתו אלא שלא קיים מצוות הסיבה שהיא מצוה נפרדת[2].

אמנם הרמ"א (סי' תעב סע' ז) כתב כדעת הרמב"ם שלכתחלה יש להיסב כל הסעודה, ומשמע שלדעתו הסיבה היא מצוה נפרדת, ואעפ"כ דעתו שהאוכל מצה ללא הסיבה, יחזור ויאכל שוב בהסיבה.

ולכן נראה דמה שכתב הרמב"ם שאם היסב בשאר אכילתו הרי זה משובח, זה מדין מצוה כללית של 'להראות את עצמו כאילו הוא יצא עתה ממצרים', והסיבה זו כדרך חרות, ויש עיקר חיוב מצוות הסיבה שהיא תנאי הכרחי בקיום המצוות של ליל הסדר כאכילת המצות וד' הכוסות[3].

ענין קדום היה נהוג באנשי מעלה והכבוד לאכול לשתות בהסיבה על הכר[4], ולכן לדעת הראבי"ה דווקא בימים ההם שהיו רגילים לאכול ולשתות בהסיבה כל השנה חייבים היו להיסב בליל הסדר, אבל בזמננו אין רגילות להיסב במשך ימות השנה, אין צריך להיסב בליל פסח, לרוב הפוסקים לא קיבלו דעת הראבי"ה וכמובא בב"י (סי' תקכה) שזו דעת יחידאה[5] ובשלחן ערוך לא הביא דעת הראבי"ה כלל, ואף שבזמננו אין רגילים להיסב מכל מקום יש להיסב בליל פסח מהטעמים המבוארים בס"ד לקמן.

         א.         לדעת רוב הפוסקים היות שהתקנה היתה שאכילה ושתיה תהיה בהסיבה, אף שאין נוהגים להיסב, נותרה התקנה וחייבים להיסב.

         ב.         יש במצוות הסיבה בליל הסדר כדי שיראו התינוקות וישאלו ואין לנו שינוי גדול מזה לפי שאין רגילים בה כל השנה.

          ג.          במצוות הסיבה יש בו משום פרסום הנס שנעשה לאבותינו במצרים, ולכן אע"פ שאין הסיבה בזמננו כדרך חרות, אך מכל מקום שנתקנו לאכול בהסיבה כדרך חרות, יש משום פרסום הנס כדי לאכול בהסיבה.

טעמי ההסיבה

         א.         הטעם הפשוט והידוע זכר לחרות וע"י זה יתעורר לשבח את הבורא שגמלהו בגאולה וחרות משעבוד קשה.

         ב.         במצוות הסיבה יש משום פרסום הנס שנעשה לאבותינו שיצאו מעבודות לחרות.

          ג.          האכילה בהסיבה היא האכילה בחפזון לפי שדרך הסיבה היא נאכלת מהר שאינו פונה אנה ואנה, לפי שהפסח נאכל בחפזון לפיכך יש לאכול בליל פסח בהסיבה.

         ד.         כשיושבים בליל הסדר בהסיבה אנו רומזים על תוקף אמונתו בה' שאין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים.

         ה.         על פי פירוש המדרש (שמות רבה כ, טז) ויסב אלוקים את העם וגו', למה כתוב ויסב ולא וינחם, מכאן רמז שקודם יצאו בני ישראל ממצרים היו אוכלים כדרך העבדים בעמידה ובהליכה ואח"כ אכלו כבני חורין בהסיבה.

          ו.          כשיצאו ישראל ממצרים בעת הליכתם מרעמסס דרך ארץ פלשתים שינה עמוד הענן את כיוונו דרומה דרך המדבר ים סוף, ולמרות השינוי הפתאומי והלא מובן החליט העם להאמין בה' ולהיסב וללכת אחרי הענן דרך המדבר בארץ לא זרועה[6] ולאחר שזכו להאמין בה' באמת וברצון זכו ישראל בחרות הנפש ומכאן משמעות החרות בלשון 'ויסב' (הסיבה).

          ז.          ענין נוסף בהסיבתם של ישראל במדבר כי בהרגשתם חשבו שפרעה הסכים להוציאם לחרות, ובשעה זאת לא היתה חרותם שלמה, שכן היתה להם הכרת הטוב לפרעה, לכן הסיבם הקב"ה במדבר דרך ים סוף כדי שפרעה ירדוף אחריהם להחזירם למצרים ואז שוב לא יהיו ישראל משועבדים לפרעה אף לא להכרת הטוב ויצאו לחרות עולם.

         ח.         ע"פ מדרש רבה (שמות א, ב) על הכתוב 'ויסב אלוקים דרך המדבר', מאי 'ויסב', שהרביצם כדרכי המלכים רבוצין על מיטותיהן, ע"פ זה במצוות הסיבה על המיטה בליל פסח יש משום זכר להמיטות ששכבו בני ישראל במדבר.

         ט.         וככפרה על הגאווה, שהנוהג בדרך שררה בליל הסדר מתכפרת לו על מה שנהג בדרך שררה וגאווה במשך כל השנה ולא במקום מצווה[7].