"וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ ויקצו מפני בני ישראל" (שמות א,יב). '"ויקוצו מפני בני ישראל" מלמד שהיו דומין בעיניהם כקוצים' (סוטה יא,א). '"ויקוצו" היה דומה להן - כאילו עיניהם וגופם מלאים קוצים בראותם את ישראל פרים ורבים' (רש"י). '"וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ דּוֹמִין יִשְׂרָאֵל בְּעֵינֵיהֶם כְּקוֹצִים' (שמו"ר א,יא). 'טעם הדרשה מדלא כתיב "ויקוצו בחייהם מפני בני ישראל" כמו גבי רבקה "קצתי בחיי" וגו׳, ולכן דרשו מענין קוצים. וכן דרשו חז״ל במ״ר הפסוק "ויקץ מואב מפני בני ישראל" בכהאי גונא ע״ש. והנה לפי הפשט הוי הבאור שהיו ישראל נראים בעיני המצרים כקוצים, ויש מפרשים שהיו המצרים בעיני עצמם כקוצים נגד מעלתם ורבוים של ישראל, והיינו שחשבו שעוד מעט יהיו ישראל נטועים בארץ כאזרח רענן, והם, המצרים, יהיו כקוצים מושלכים מן הכרם. והנה אם ע״ד הדרש יש פנים לכאן ולכאן, אבל תמיהני שלא העירו אלה המפרשים, כי במ״ר מפורש מלמד שהיו ישראל דומין בעיניהם כקוצים' (ת"ת). נראה שמה שפרש"י שהמצרים ראו עצמם כאילו הם מלאים בקוצים בגלל בנ"י, זה בשל שהפשט הוא '"ויקוצו" - קצו בחייהם' (רש"י על הפס'), ממילא גם מה שדרשו זה על גבי זה, שהם קצו בחייהם כיון שהרגישו כאילו הם כואבים ומלאים בקוצים בראותם את בנ"י. אולי אפשר שדרשו כך על מצרים כיון שבאו לרמז מה היה כ"ך רע למצרים בראותם את בנ"י עד שקצו בחייהם? לכן העמידו שזה בשל שמצרים היו שיא הטומאה, ולכן בפגישתם עם בנ"י הקדושים הם הרגישו כאילו מקור חייהם נחרב (שמוריד מטומאתם), עד כדי הרגשת מוות. לכן רמזו זאת בקוץ שהוא צומח באדמה יבשה ולא מעובדת, שכך הם הרגישו כאילו אין בהם עוד חיות בעולם, וזה קשור עם מים, כרמז לתורה שנמשלה במים ומחיה את העולם ומיישרת לדרך האמת וטהרה: 'נמשלו דברי תורה למים: מה מים חיים לעולם, אף דברי תורה חיים לעולם, שנא' (משלי ד) "כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא". ומה מעלים את הטמא מטומאתו, כך דברי תורה מעלים את האדם מדרך רעה לדרך טובה, שנא' "תורת ה' תמימה משיבת נפש"' (ספרי דברים; פיסקה מח). לכן המצרים שרצו להישאר בדרך הרעה היה בזה בעיניהם כהיפך מחיים – כמוות, ולכן רמזו זאת בקוצים. אולי סמכו ברמז על הנאמר ע"י  רבקה: "ותאמר רבקה אל יצחק קצתי בחיי מפני בנות חת אם לקח יעקב אשה מבנות חת כאלה מבנות הארץ למה לי חיים" (בראשית כז,מו), שגם כאן כעין קצו בחייהם בשל הקשר לטומאה, רק שזה ההיפך מרבקה, שאצלם זה ברצון להידבק בטומאה. אולי גם זה בשל שהיו בעלי תאוות גשמיות גדולים, ובחיבור עם בנ"י ראו פגם בתאוותיהם, שצריכים להפסיק, ולא רצו זאת. לכן זה נרמז בקוץ שעוקץ ומכאיב, והוא קשור להיפך מגידולים פורחים ומלאים, שאפשר להנות מהם בתאוות גדולות, בקוץ זה ההיפך; לכן ראו בישראל כעין קוצים שמתרחקים מהתאוות, וכך זה פוגע ומכאיב גם להם. בשל חטא עץ הדעת שנבע מהתאווה לאכול ממנו, והוא הביא תאוות גדולות לאדם, אז העונש הוא שיהיה ההפך (כמידה כנגד מידה) שיהיה קושי בהבאת הנאות בעולם, שיבוא אתו עצב, והאדמה תצמיח קוצים: "ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך. וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה. בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג,יז-יט). לכן בקוץ נרמז על הפגיעה בתאוות. לכן שיעבדו את בנ"י בפרך כדי להפילם בטומאת מצרים, בשעבוד קשה כעין מה שנאמר לאדם הראשון שיצטרך לעבוד קשה בהקשר שהאדמה תצמיח קוצים (כמו שראו את בנ"י). וכמו שנאמר לאדם שזה עד שיחזור לאדמה, כך גם העבודה ששמו עליהם קשורה למוות ואדמה: '"ויבן ערי מסכנות לפרעה" רב ושמואל, חד אמר: שמסכנות את בעליהן, וח"א: שממסכנות את בעליהן. דאמר מר: כל העוסק בבנין מתמסכן. (שמות א, יא) "את פיתום ואת רעמסס" רב ושמואל, חד אמר: פיתום שמה, ולמה נקרא שמה רעמסס? שראשון ראשון מתרוסס. וחד אמר: רעמסס שמה, ולמה נקרא שמה פיתום? שראשון ראשון פי תהום בולעו' (סוטה שם). ' ... מסכנות פעמים שנופל מהבנין ומת, ממסכנות שמביא את האדם לידי עניות' וכו' (רש"י). שזהו מוות וגם עוני כמו שנאמר לאדם הראשון (שיעבוד עד שימות ויחזור לעפר, שכך הבניין נופל עליהם ומת [וזה עם עפר הבניה], וכן נעשה עני כמו שנאמר שהאדמה התקלקלה בגללו). אולי לכן החלו את השעבוד "בפרך" כמו שמיד נאמר בפס' הבא, והכוונה: '(שמות א, יג) "ויעבידו מצרים את בני ישראל". בפרך - רבי אלעזר אמר: בפה רך' וכו' (סוטה יא,א-יא,ב), שזה כנגד שחווה החטיאה את אדם ע"י אמירה שיאכל (וכן הנחש החטיא את חווה באמירה). לכן כיון שמצרים הרגישו צער בשל הפגיעה בתאוות ובטומאה (שבאים יחד), אז שיעבדו את בנ"י כעבדים שכך יהיו תחתם וילמדו מטומאתם ותאוותם; וכן בעבד יש רצון לממון, שזהו 'מרבה עבדים, מרבה גזל' (אבות ב,ז), ובכך ימשכו את בנ"י בהיותם עבדים לתאוות, ומתוך כך ימשכו אח"כ גם לטומאתם. אולי אפשר כרמז שקודם הפס' מרמז על רוח הקודש בהתייחסות לבנ"י (שאמרה שירבו): '(שמות א, יב) "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ", כן רבו וכן פרצו מיבעי ליה? אמר ר"ל: רוח הקדש מבשרתן: כן ירבה וכן יפרוץ' (סוטה שם). כרמז שזה שיש קשר בין בנ"י לרוח הקודש שקשורה לקדושה, זה מה שגרם למצרים לקוץ מבנ"י, בראות בהם כעין קוצים בשל הקדושה.