"ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול" (שמות ב,יב). 'ויפן כה וכה" - ראה מה עשה לו בבית ומה עשה לו בשדה, ולפי פשוטו כמשמעו. "וירא כי אין איש" - שאין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר' (רש"י). דברי רש"י שראה מה עשה לו בבית ובשדה מקורו במדרש (שמו"ר א,כח) ומוסיף שלפי הפשט הכוונה כפשוטו, שהסתכל שלא רואים אותו, כדי שלא יסתכן. גם ההמשך שראה שאין איש שיצא ממנו שיתגייר, מקורו במדרש (שם,כט) וגם בזה כמובן חל לפי פשוטו שראה שלא רואים אותו, כמו שאמר רש"י קודם. גם במדרש משמע כך: '"וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ" כי בן מות הוא. רבי יהודה אומר: כי אין איש שיקנה להקדוש ברוך הוא ויהרגנו. רבי נחמיה אומר: ראה שאין מי שיזכיר עליו את השם ויהרגנו. ורבנן אמרי: ראה שאין תוחלת של צדיקים עומדות הימנו ולא מזרעו עד סוף כל הדורות. כיון שראה משה כך, נמלך במלאכים ואמר להם: חיב זה הריגה? אמרו לו: הן. הדא הוא דכתיב "וירא כי אין איש" שילמד עליו זכות. "ויך את המצרי" במה הרגו? רבי אביתר אמר: הכהו באגרוף. ויש אומרים: מגרפה של טיט נטל, והוציא את מוחו. רבנן אמרי: הזכיר עליו את השם והרגו, שנאמר (שמות ב יד) "הלהרגני אתה אומר". "ויטמנהו בחול" שלא היה שם אלא ישראל; טמנו בפניהן של ישראל שנמשלו לחול. אמר להם: אתם משולים כחול, מה חול הזה אדם נוטלו מכאן ונותנו לכאן ואין קולו נשמע, כך יטמן הדבר הזה ביניכם ולא ישמע. וכן אתה מוצא שלא נשמע הדבר אלא על ידי העברים, שנאמר "ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים" זה דתן ואבירם' וכו' (שם). הרי שלמדו שפעל שלא יגלו זאת, שהטמין וחיזק באמירתו שלא יגלו את מעשיו, שזהו כעין הפשט שטמן בחול כדי שלא יראו ויתגלה. שזהו הפשט שראה שאין שם אדם שיראה ויגלה (אמנם בפשט הכוונה שלא ראה אף אדם, אולם אפשר גם שלא ראה איש שיגלה את מעשיו). חז"ל מביאים מצד אחד שפעל בצורה הטבעית, שוידא שלא יגלו את מעשיו כדי שלא יסתכן, ומצד שני דרשו על הפס' שבדק שהוא חייב מיתה, וכן שאין מי שיקנא לה' וימיתו, ושהוא חייב מיתה כי אין לו זכות קיום - שלא יתגיירו מזרעו. שבזה יחד באו לומר שיש שני צדדים בפעולה שצריכים לבא יחד, שזהו מעשה האדם יחד עם עזרת ה', שפועל מכח ה' שנתן לו לעשות חיל. דבר זה בא בצורה חריפה במה שהרגו, שמצד אחד זה באגרוף או מגרפה, שזה הצד הטבעי, ומצד שני פעל בשם ה' שזה ביטוי וגילוי של עזרת ה', שפעל ע"י שם ה', בכח רוחני. נראה שהתורה וחז"ל באו ללמד בכך ככלל על הפעולה שעל ידנו, שחובה עלינו לפעול בצורה הטבעית ויחד עם זה חובה לדעת שה' הוא שנתן לנו את הכח לעשות חיל. (ראה בהרחבה [ומקורות רבים] בדברי מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א ב'בחיל וברוח' - 'בטחון בה' והשתדלות'. וכן דברי מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ב'תורת השבת והמועד' - 'הרוח והכח במשנת היהדות'). דבר זה מלמדנו משה רבנו שהיה מוסר התורה (כך שהוא דוגמה לדעת התורה, אמנם כאן זה לפני מתן התורה, אבל התורה אישרה למפריע את מעשיו, ולכן נשאר שראוי שילמד אצלו בהיותו מייצג את התורה בישראל), וכן הוא היה מעין המלך הראשון בישראל (זבחים קב,א. יר' סנהדרין א,ג [ועוד]. וכמו שהסביר מרן הגר"ש גורן זצוק"ל זיע"א שמה שאמרו חז"ל שמשה מלך הכוונה מעין מלך ולא ממש מלך) כך שמלמד מה הדרך להנהיג בה את ישראל (אמנם אז עוד לא היה כמלך, אבל זה כרמז על הנהגת מלכות), שיוצאים למלחמה ופועלים בעולם הטבעי בחיבור מעשים טבעים עם עזרת שמים עלינו, ששם ה' חל עלינו ונותן לנו חיל כדי שנפעל ונעשה חיל, וכן בכל דבר בעולם. גם יוסף הצדיק (שהיה משנה למלך, ושליט בפועל על מצרים והאזור), מצד אחד נענש על שסמך על שר המשקים (תנחומא "וישב" סימן ט), וכמו שהסביר מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א ('בחיל וברוח', שם) שזה היה דקדוק עליו (שה' מדקדק עם צדיק כחוט השערה) על שלא הזכיר בדבריו שה' נותן לו כח (אע"פ שמן הסתם האמין בזה), ותיקן זאת בדבריו לפרעה שהדגיש שה' הוא שיענה, והוא יהיה השליח לפרש את החלום. נראה שגם בזה הודגש ביוסף כדי ללמד איך ראוי להנהיג את ישראל, לפעול ולהדגיש שזה נתינת כח לנו מה'. לכן הלימוד שזה בעיה שלא להזכיר נעשה בהיותו בבית הסוהר, בזמן שלמד איך גינוני מלכות מצרים (שהיה בית סוהר לשרי מצרים) כדי ללמד שלא להיות כמותם שסומכים על עצמם; אבל כשעלה לגדולה, כשעמד לפני פרעה, שם הודגש שמבטא שה' נותן לנו את החיל, ואנו פועלים בו (בראשית מא,טז); שלכן ענה פתרון החלום ולא שתק, ואף יותר מזה גם נתן עצה כיצד לנהוג (שם, כה-לו) שבזה פעל כדי לקדמו לשלטון ומלכות כמו שחלם בצעירותו, שבזה פעל בכל מה שיכל בטבע ויחד עם זה הכריז שהכל זה כח שה' נותן לו לפעול. שזהו ההנהגה הנכונה בישראל, שכך ראוי להנהיג וללמד את ישראל כיצד לנהוג, ולכן זה היה כשעלה לגדולה ומנהיגות, ובהמשך אף היה מולך על בנ"י בהיותם תחתיו במצרים, שכך ראוי ללמד את ישראל כיצד לנהוג כראוי. בזה מובן שבנ"י עשו מפקד במדבר, שהרמב"ן פירש (בין השאר) שזה כדי  לדעת את כמות הלוחמים לקראת הכניסה לארץ: ' ... ויתכן שנאמר עוד כי היה זה כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה, כי עתה היו מזומנים ליכנס לארץ ולבא במלחמה עם מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ועם השאר כולם, כמו שאמר (להלן י כט) "נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה'". והיו משה והנשיאים צריכין לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה, וכן מספר כל שבט ושבט ומה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה, כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף. וזה טעם "כל יוצא צבא בישראל" כי המנין מפני צבא המלחמה, שכך עושים בדרך הטבע' (רמב"ן; במדבר א,מה). ובמדרש מובא שבמפקד מראה ה' על חיבתם של ישראל, על מהותנו כשליחי ה' בעולם: '"אלה פקודי בני ישראל לבית אבתם", בא וראה כמה חביבין ישראל לפני המקום, שהרי כתב הקדוש ברוך הוא חשבון ישראל ארבע פעמים בדגלים, שתי פעמים בפרט ושתי פעמים בכלל, ועוד מנה כל דגל ודגל בכלל ופרט, להודיע כמה היו חביבין לפניו, שהם היו צבאותיו ורוצה למנותן כל שעה, כאדם שיש לו סגלה חביבה עליו ביותר והוא מונה וחוזר ומונה עד כמה פעמים, כדי שידע חשבונה וישמח בה על כל מנין ומנין. כך היה הקדוש ברוך הוא שמח בזכירת מנין ישראל לומר כך צבאות יש לי בעולמי שעושין רצוני ומתנחם בהם' (במדבר רבה ב,יט). שכך זהו שהצד החיצוני זהו דרך הטבע, פעולה טבעית שחובה עלינו לעשות ולפעול בעולם, ומהצד הפנימי זהו שיד ה' מתגלת דרכנו.