"וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם מועדי ה' אשר תקראו אתם מקראי קדש אלה הם מועדי. ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש כל מלאכה לא תעשו שבת הוא לה' בכל מושבתיכם. אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אתם במועדם" וגו' (ויקרא כג,א-ד). התורה מביאה כאן את המועדות, אבל לכאורה מקומו אינו מובן, מדוע דווקא כאן סמוך לעניינם של הכהנים (ואף בהמשך יש כמה דינים של כהנים כך שזה באמצע הדינים של הכהנים) התורה מוצא לנכון להביא את דיני החגים? מסביר הרמב"ן: '"דבר אל בני ישראל" – אין לכהנים עסק בענין המועדות יותר מאשר לישראל בהם, על כן לא הזכיר בפרשה הזאת אהרן ובניו, רק בני ישראל, שיכלול את כולם כאחד, כי לא יפרש קרבנות המוספים בפרשה הזאת, אבל הזכיר המועדים כאן בתורת כהנים בעבור שהם ימי הקרבנות וירמוז אליהם' וכו' (רמב"ן פס' ב). אולי אפשר לומר עוד שבא לרמז שנאמר בפס' כאן שהכהנים צריכים להיות טהורים כדי שיהיו מוכנים לעבוד את ה' במקדש, וכן צריכים לדאוג שהקורבנות יהיו ראויים להקרבה, והם אף אוכלים את הקורבנות (כב,ל); שכך גם בנ"י כאשר אוכלים בקדושה יש בזה כעין מזבח: 'אבל שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאלו אכלו משלחנו של מקום ברוך הוא, שנאמר (יחזקאל מא) "וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'"' (אבות ג,ג) [הפס' קורא למזבח שולחן (רד"ק, רש"י)], וכן 'והמאריך על שלחנו, דלמא אתי עניא ויהיב ליה, דכתיב (יחזקאל מא, כב) "המזבח עץ שלש אמות גבוה", וכתיב (יחזקאל מא, כב) "וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'", פתח במזבח וסיים בשלחן?! ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוייהו: כל זמן שבהמ"ק קיים מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו' (ברכות נה,א). לכן כיון שיש בשולחן כח קדושה כעין עבודת המזבח, לכן התורה חיברה לכהנים שנאמר קודם על הקורבנות והאכילה. דבר זה מתגלה במיוחד בחגים כיון שיש בהם מצווה לאכול, שיש בהם קדושה באכילה מצד היום, שזה נרמז כאן בפס' כמו שמביא הרמב"ן: 'וטעם: מקראי קדש – שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו, כי מצוה היא על ישראל להקבץ בבית אלקים ביום מועד לקדש היום בפרהסיא בתפלה והלל לא'ל, ובכסות נקיה, ולעשות אותו יום משתה ושמחה, כמו שנאמר בקבלה: "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדנינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם" (נחמיה ח,י)'. לכן כיון שיש לקדש את היום בתפילה ואכילה, אז זהו כעין שבמקדש מקדשים את העולם, ומקריבים ואוכלים קורבנות שזהו כמו אכילה בקדושה (שאז השולחן כמזבח) וכתפילה ('רבי יהושע בן לוי אמר: תפלות כנגד תמידין תקנום' [ברכות כו,ב]). אולי גם בנוסף, המועדים נקבעים ע"פ תאריך, והוא תלוי בקביעת בי"ד ('ראוהו בית דין וכל ישראל, נחקרו העדים, ולא הספיקו לומר מקודש, עד שחשכה, הרי זה מעובר' [משנה ר"ה ג,א]), וזה כח גדול מאוד כמו שיוצא מהפס' כאן, שאפילו אם טועים זה חל על פיהם: '"אלה מועדי ה׳ מקראי קדש אשר תקראו אתם" – בין בזמנן בין שלא בזמנן אין לי מועדות אלא אלו' (ר"ה כה,א). לכן באה התורה לבטא שזה חל בבי"ד מכח קדושתם הגדולה וחיבורם לרצון ה', ולכן הוסמך לענייני כהנים שהם קדושים (שאסור להם ליטמא) ועובדים במקדש שהוא מקום של חיבור גדול לה'. אולי גם בפשטות היו רבים מהכוהנים שהיו ת"ח, שהרי גם זה בייעודם - ללמד תורה (ואף אוכלים מתרו"מ כך שיש להם פנאי לשבת וללמוד), ולכן כיון שהיו רבים מהם ת"ח אז ראתה התורה לציין בהקשרם כרמז לת"ח שקובעים את החודש. עוד נראה שזה בא לבטא את חומרת החגים, שמובא בחז"ל: 'ואמר רב ששת משום ר"א בן עזריה: כל המבזה את המועדות כאילו עובד ע"ז, שנאמר (שמות לד, יז) "אלהי מסכה לא תעשה לך", וכתיב בתריה "את חג המצות תשמור"' (פסחים קיח,א). שבנ"י קדושים ככהנים לה' ("ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" [שמות יט,ו]), שאנו מקדשים את העולם ולכן כל עבודתנו בעולם כעין עבודת ה', ובפרט בדברים של גילוי קדושה במציאות הפיזית כמו במועדות שהיום על כל הנעשה בו מתקדש. לכן מי שמחלל הוא כעין עובד בעניין קורבנות אבל מפנה אותו מעבודת ה' לחומר, שזהו כע"ז, שמכוונים את האלוהות לחומר במקום לה'. לכן נאמר בסמוך לענייני כהנים כרמז שאנו כעין כהנים בזה ולכן צריכים לשמור לקדושה, כעין הכוהנים שנזהרים מלהיטמא, שכך עלינו ליזהר מלגלות טומאה בעולם (אם ח"ו נבזה את המועדות), וכמו שצריכים להקפיד שהקורבן – הבהמה תהיה ראויה (בלי מום וכדו'), כך גם עלינו להקפיד במציאות לקדשה כראוי. אולי עוד שדרשו כאן בספרא: 'ומה ענין שבת לענין המועדות? אלא ללמד שכל המחלל את המועדות מעלים עליו כאילו חלל את השבתות. וכל המקיים את המועדות מעלים עליו כאילו קיים את המועדות ואת השבתות' (ספרא פס' ג). שהמועדות הם קדושת הזמן ולכן הם כעין שבת שהיא קדושת הזמן, שבהם אנו מגלים שה' ברא את העולם, ולכן בזמנים מסויימים מקדשים הכל לה' - שמתנתקים מהעולם החומרי ומתייחדים רק לה', שזה מראה שה' הוא שברא את העולם; לכן השבת קשורה למועדים, שהשבת מראה שה' ברא את העולם (ונח בשבת) וכך גם המועדים מראים שהעולם של ה' (וזה ע"פ זמן כעין דומה לשבת שהיא ע"פ זמן). לכן מי שמחלל את המועדות כעין מכריז שה' לא ברא את העולם, שזהו כע"ז, כאילו ח"ו יש כח אחר שהוא זה שברא את העולם (וממילא בנוסף גם הוא זה ששולט כאן ולא ה' ח"ו) ולכן יש לעבדו. עוד בדומה, שמי שמבזה את המועדים הקדושים (שמראה בהם כאילו הם חולין) מראה שעיקרו זה החומר, וכן שרוצה ליתרחק מה' (שלא רוצה להיחשב ככהן לה'), וכן לא מראה קדושה בעולם כאילו שה' לא יודע מה קורה כאן בעולם כאילו ח"ו מנותק מהעולם. כל אלו הם היסוד לע"ז: שמחשיב את החומר כ"ך עד כדי אלוהות, ורוצה בחומר ולא בה' וכיון שהוא ככהן אז מעצמו נעשה ככהן לחומר – לכוחות הטבע כביכול, ושה' כביכול לא מתגלה בעולם ח"ו אלא יש כוחות אחרים ששולטים כאן. לכן הוסמך לדיני כהונה לומר שאנו יכולים להיות קדושים כממלכת כהנים קדושים, או ח"ו נחשב ההיפך – ככוהנים לע"ז הטמאה (וזהו כתחילת הפרשה שהכהן לא יטמא, שלא יהיה בו גילוי של כהונה וטומאה). אולי זה רמוז באבות: 'רבי אלעזר המודעי אומר: המחלל את הקדשים, והמבזה את המועדות, והמלבין פני חברו ברבים, והמפר בריתו של אברהם אבינו עליו השלום, והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא' (אבות ג,יא), שברמז נמצא 'מבזה את המועדות' יחד עם 'מלבין פני חברו ברבים' שזה חמור במיוחד שמתבזה כיון שיש בנו מעלה מיוחדת - חלק אלוק ממעל, וזה מתבטא בכך שאנו מיועדים לעשות את רצון ה' כמתגלה בתורה (שזהו 'מגלה פנים  בתורה שלא כהלכה' - שעובר על מצוות התורה בפרהסיא) ולכן מסומנים בברית המילה כיהודים (שמסומנים שכל מהותנו לה'), שכך בחילול המועדות (שזה כעין נגד גילוי ה' [כעין המגלה פנים בתורה שלא כהלכה, שעושה ברבים נגד גילוי ה' המתגלה בתורה]) נעשה כעין חילול הקדשים – שזהו שסמוך לדיני כהונה.