'נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג לעומר, שאומרים שאז פסקו מלמות, ואין להסתפר עד יום ל"ד בבקר אלא א"כ חל יום ל"ג ערב שבת שאז מסתפרין בו מפני כבוד השבת. הגה: ובמדינות אלו אין נוהגין כדבריו, אלא מסתפרין ביום ל"ג ומרבים בו קצת שמחה ואין אומרים בו תחנון (מהרי"ל ומנהגים). ואין להסתפר עד ל"ג בעצמו ולא מבערב (מהרי"ל)' וכו' (שו"ע או"ח סימן תצג סעיף ב). בל"ג בעומר פסקו תלמידי ר"ע מלמות ולכן עד אז עושים אבלות עליהם (על ההבדל בין מנהג ספרד ואשכנז, האם עד ל"ג או ל"ד בעומר ראה במ"ב). בליל ל"ג בעומר נוהגים לשמוח בשירים והדלקת מדורות לכבוד רשב"י שזהו יום ההילולה שלו. נראה ששני הדברים קשורים, שרשב"י הוא אחד מאותם תלמידים שניים שהעמיד ר"ע לאחר מות תלמידיו הראשונים (' ... אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם - ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע; והם הם העמידו תורה אותה שעה' [יבמות סב,ב]) ולכן הוא מייצג את התיקון – ההיפך מתלמידיו הראשונים, ולכן גם ההילולה שלו – השמחה בפטירתו זה ביום בו פסקו מלמות, שכך אצלו מתגלה שמחה ביציאה מהעולם ההיפך מהתלמידים הראשונים שיש אבלות על יציאתם מהעולם. (וכעין רמז ששמו רבי שמעון בן יוחאי כרומז שמעון לשון שמיעה ויוחאי לשון חיים, שתלמידים הראשונים מתו באסכרא [שם] שזה גורם לחנק ולכן כעין סותם את פיהם מלדבר ומפסיק את חיותם, ואצל רשב"י זה ההיפך הגמור). ברשב"י יש מעלה מיוחדת בקשר לר"ע, שר"ע היה מתעמק מאוד בתורה שהיה דורש 'על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות' (מנחות כט,ב), וכך גם רשב"י היה מתעמק מאוד בתורה שהיה גדול תורת הסוד. דבר זה גם מתגלה במעלת ר"ע מחבריו, שארבעה נכנסו לפרדס ורק ר"ע יצא שלם, כך שזה מראה שיש בו מעלה מיוחד בגילוי הסוד משאר הת"ח; והוא אף הדריך את הת"ח האחרים כיצד ללמוד את הסוד 'אמר להם ר"ע: כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים' וכו' (חגיגה יד,ב), וכעין דבר זה גם מתגלה ברשב"י שהוא הגדול במגלי תורת הסוד. בנוסף רשב"י היה דבוק ביותר בר"ע אף בסכנת חיים, שהלך ללמוד ממנו בהיותו בבית הסוהר תוך סכנת חיים (פסחים קיב,א); שזה מראה על דבקותו הגמורה יותר מאחרים, וכן שמחובר אף בסכנת חיים, כעין מול סכנת החיים של תלמידיו הראשונים שכעין מחליפם (ובפרט ע"פ האפשרות שמעלה מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ב'מועדי ישראל', שמתו בשמד שגזרו הרומאים שלא ללמוד, אז זהו ממש שעשה כמותם, שסיכן חייו בלימוד תורה, אלא שהוא היה כשר ולכן ניצול). גם מצאנו שאמר רשב"י שתורתו היא תורת ר"ע: 'וכן אמר ר"ש לתלמידיו: בניי, שנו מדותי, שמדותי תרומות מתרומות מידותיו של ר"ע' (גיטין סז,א), והרי גם כל שאר תלמידי ר"ע מביאים בשמו (' ... וכולהו אליבא דר"ע' [סנהדרין פו,א]), אז מה המיוחד דווקא בו? אלא שכנראה היה בתורתו משהו מיוחד וגדול יותר בחיבור לתורת ר"ע רבו. לכן דווקא הוא זה שראוי להוות את הדוגמה לתיקון והחלפה לתלמידים הראשונים. נראה שברשב"י מתגלה מעלה מיוחדת הקשורה לר"ע, וזהו הקשר לשלטון יהודי בא"י, שר"ע עודד את מרד בר כוכבא (שראה בו משיח [יר' תענית ד,ה]), ואף אצל רשב"י התגלה עמידתו הנחרצת בעד שלטון יהודי, שלכן ראה בשלטון הזר רק רוע גמור, ואף התבטא כך על אף שהיה בזה סכנה גדולה אם יתגלה, כמו שאכן קרה שבעקבות כך גזרו עליו מיתה ונאלץ לברוח (שבת לג,ב). במערה התעמק ביותר בתורה ושם התעלה ('דמעיקרא כי הוה מקשי ר"ש בן יוחי קושיא, הוה מפרק ליה ר' פנחס בן יאיר תריסר פירוקי; לסוף כי הוה מקשי ר"פ בן יאיר קושיא, הוה מפרק ליה רשב"י עשרין וארבעה פירוקי' [שם]) לכן נראה שגם גדלותו בתורת הסוד נתנה לו במערה, ששם כעין היה מנותק מהחומר וכך התעלה בסוד העליון, אבל יחד עם זה היה קשור לא"י, שהרי זו הסיבה שבגללה היה שם ולמד, ובא"י יש מעלה של קידוש הגשמי – תיקון העולם, ולכן היה בו גם מעלה של חיבור לעולם (וכמובן היה עתיד בסוף לצאת מהמערה). כיון ששהותו במערה היתה בשל מעלת א"י ושלטון ישראל בארץ, לכן זכה להתעלות כ"ך בקדושה שזה נובע מחיבור חזק ביותר לקדושה, שכך יכול היה להגיע למעלה הגדולה של הסוד שראויה דווקא בחיבור ובמקום קדוש כא"י (וכן גם האר"י חי בארץ). לכן אולי המעשה החיובי שעשה כתודה על הנס היה תיקון מקום בא"י מטומאה (שם), שיש בזה גילוי של מעלת קדושת הארץ (וכן מניעת צער בא"י, שהיו הכהנים מצטערים ללכת מסביב [שם לד,א], כך שבתיקונו זה מעלה לא"י - שאין בה צער), שזה דבר שקשור למעלתו שעכשיו. נראה שלכן רשב"י שמגלה את מעלת המשכיות ר"ע, והתיקון בכך לרעת התלמידים הראשונים, נפטר דווקא בל"ג בעומר שבו פסקו מלמות, שבא"י יש עניין של חיבור - שיש "קהל" דווקא בא"י (הוריות ג,א), וכאן זהו מקום התורה (ספרי "עקב", מג), וכן לימוד התורה במעלתה: '"אשר שם הזהב" אלו דברי תורה, שהן נחמדין מזהב ומפז רב . "וזהב הארץ ההיא טוב", מלמד שאין תורה כתורת א"י ולא חכמה כחכמת א"י. "שם הבדולח ואבן השוהם" וגו', מקרא משנה ותלמוד ותוספתא ואגדה' (ב"ר טז,ד). לכן אותם שחטאו בין אדם לחברו הראו קלקול בחיבור לא"י ולתורה בה (שנלמדת ע"י לימוד יחד), וכך קלקלו בתורתם ולכן נענשו במיתה, שתורתם נעשתה לתורה שהיא 'סם מיתה' (יומא עב,ב) [לכן גם מתו במחלת אסכרא כרמז לתרופה - סם, שבמקום שהתורה תרפא אותם היא נעשתה להם למיתה]; לעומתם רשב"י היה בחיבור גדול לא"י וממילא גם בתורתו זה התבטא בקשר עמוק לא"י וכך תורתו נעשתה ל'סם חיים' - הצלתו ממות מיד הרומאים. כיון שהתחבר לתורה שלמה וגדולה, לכן התגלה בו שנפטר בשיבה טובה בל"ג בעומר (אמנם יש שלמדו שלא נפטר בל"ג בעומר אלא היתה לו שמחה אחרת בזמן זה [כגון שהוסמך וכדו'], אבל גם לפי זה מתגלה בו מעלה מיוחדת ביום זה שלכן אנו מציינים אותו ביום זה), שבזה מתגלה תיקונו לתלמידים הראשונים שמתו עד ל"ג בעומר. אולי זהו שר"ע דרש ללמד תמיד תלמידים נוספים כי לא יודע מה יקרה בסופם, כמו שאכן קרה לו, מהפס' "בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך" (קהלת יא,ו), שפשוטו 'בבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנח מלאכתך ואל תרף ממנה, ועשה כל אשר תוכל לטרוח ולעשות במלאכתך' (רשב"ם); כך שאפשר שרומז בעומק על יישוב א"י שבה נאמר שזורעים (שהרי זה נאמר בא"י, שהרי שלמה אמר את קהלת), שזה רומז על גילוי של א"י בתלמידים, שצריך חיבור בין הלומדים תורה (כמעלה של א"י בתורה ואחדות), שבדבר זה התגלה אסון לתלמידים הראשונים, ועל זה הזהיר ר"ע את השניים ולכן נזהרו בזה, ובפרט זה מתגלה ע"י רשב"י. לכן כיון שיש בו גילוי עמוק לתורה, הוא מגלה את מעלת התורה שיש בה עמקים גדולים, כמו שעשה ר"ע רבו (שלמד אפילו מהקוצים בתורה, ולמד את סודות התורה), וזה נרמז בזמן שבין פסח לעצרת שבו מתו תלמידי ר"ע, שהוא מהזמן של יציאת מצרים (לא"י) עד חג מתן תורה בשבועות ביום החמישים, שזה רומז בכך שהתורה נמשלה לים, ש'ים' בגימטריה 50, ובתוך הים יש גלים שזה מרמז על עומקי התורה, כמו שהכל נמצא בלוחות: 'חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה, דכתיב (שיר השירים ה) "ממולאים בתרשיש" כימא רבא. רשב"ל כד הוה מטי הדין קרייה הוה אמר: יפה למדני חנניה בן אחי רבי יהושע, מה הים הזה בין גל גדול לגל גדול גלים קטנים, כך בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה' (יר' שקלים ו,א). לכן ביום ל"ג מתגלה מעלת ר"ע בעמקי התורה, כרמז ל'גל' שמגלה שיש עמקים בתורה שהיא כ'ים', שזה מתגלה בספירת העומר (שהוא בזמן של ה-50 יום לשבועות), לכן בו מתגלה מעלת רשב"י כתלמידו של ר"ע, וכן הפסקת מיתת התלמידים הראשונים, כעין סוג של מעלה לר"ע שכנגדו מתגלה שאין אז מיתה, כרמז שמיתתם לא קשורה אליו, שלא למדו לפעול שלא כראוי ממנו (שאמנם פסקו מלמות כי מתו כולם, אבל עצם זה שאז פסקו מלמות מרמז על מעלת ר"ע שזה לא בגללו בכלל; או בפשטות הכוונה שאז פסקו מלמות כלל תלמידיו, שזה כולל גם את השניים – שהם לא מתו, כך שבל"ג בעומר מתגלה הפסקת המיתה של תלמידיו); ויש גילוי של חיוב בתלמידיו השניים (שאין בהם מיתה, ולכן כעין בהם מתגלה המעלה שהתגלתה מכח ר"ע שבל"ג בעומר פסק גילוי המיתה) ובפרט ברשב"י.