"בקנאו את קנאתי" (במדבר כה, יא)

לכאורה, מה שפינחס עשה דומה למעשיהם של דבר ואביהוא, לפי הפירוש שחטאם היה  "שהורו הלכה בפני רבם" (עירובין סג ע"א). הרי אביו אלעזר היה הכהן הגדול וגם היה מנהיג צבאי כפי שרואים לקמן פרק כו, ג, ופרק לא, יב. איך פנחס עשה בעצמו מעשה בעל אופי הלכתי וצבאי, ולא השאיר את זאת לאביו לעשות? גם כלפי משה הוא נראה כמורה הלכה בפני רבו; הרי זו הסיבה שיהושע לא עשה שום מעשה בפני משה רבו (כך הוא הסיק מתגובת משה מדבריו "אדוני משה כלאם" - לעיל יא, כח).

את התשובה לכך נותן הקב"ה באמרו "בקנאו את קנאתי": מעשהו של פינחס היה מעשה שרק קנאי יכול לעשות, כיון שזהו עונש מיוחד שמופעל מחוץ לבית דין, שביצועו מסור דווקא לקנאי (ודווקא בתנאים מיוחדים). אם כן, זה שפינחס לא השאיר את עשיית המעשה למשה ולאלעזר לא היה בגדר חוצפה, אלא הוא עשה את מה שהם לא היו יכולים לעשות.