"ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב" (במדבר לא, ח)

נראה שבלעם נענש על כך שעבר על רצון ה' שלא ילך לקלל את ישראל. המלאך שעמד בדרכו (לעיל כב, כב) היה אמור להמית אותו בגלל עבירה זו, כמו שאמר לבלעם "גם אותכה הרגתי" (לעיל כב, לד), אלא שה' דחה את מיתתו מפני שהסכים לומר רק מה שה' ישים בפיו, וה' רצה שיברך את ישראל, כך שהליכתו למואב יצרה הזדמנות שיברך את ישראל, מה שלא היה קורה לולא זה. אבל זה היה רק דחייה של גזר דין המוות שנגזר עליו. המשך התחברותו למדיין (בעצה שיעץ להם), והופעתו במלחמת מדיין, הביאו לביצוע גזר הדין נגדו אז.

אפשר להסביר בכך מדוע לא נזכר מי הרג את בלעם - שכן זה היה רק ביצוע גזר דין מוות שנגזר עליו מכבר. כשהאתון עצרה מלכת, היא הוציאה אותו בכך ממקום הסכנה מצד המלאך, וכך הצילה אותו; ואילו עכשו, כשהופיע במלחמה, נכנס למקום סכנה, והוא נהרג ממילא, ואין זה מעשה נפרד שחשוב לספר מי ביצע אותו.

לפי חז"ל, פנחס הרג אותו עם הציץ (רש"י בפסוק ו). אפשר לראות זאת כהמשך התכנית המקורית שהמלאך יהרוג את הבלעם, שכן "מלאך" משמעותו שליח של ה', ולפי הרמב"ם משמעותו מילוי רצון ה', ופנחס פעל כשליחו של ה' למלא את רצונו.

אפשר להבין את דברי בלעם "תמות נפשי מות ישרים" (לעיל כג, י) כרמז לכך שהוא מתיר לבני ישראל להמית אותו, כיון שהוא יודע שמגיעה לו מיתה.