"וידבר ה' אל משה לאמר. זאת תהיה תורת המצרע ביום טהרתו והובא אל הכהן. ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע. וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהרות ועץ ארז ושני תולעת ואזב" וגו' (ויקרא יד,א-ד). הכהן הוא שקובע למצורע מה מעמדו (האם נרפא או טמא), וכמו שאמרו חז"ל (בפרשת תזריע): '"והובא אל אהרן הכהן" – אין לי אלא אהרן עצמו, מנין לרבות כהן אחר? ת"ל "הכהן". מנין לרבות בעל מום? ת"ל "מבניו". או יכול שאני מרבה חללים? ת"ל "הכהנים" – יצאו חללים. ומנין לרבות כל ישראל? ת"ל "או אל אחד". אם סופינו לרבות כל ישראל מה תלמוד לומר "או אל אחד מבניו הכהנים"? אלא ללמד שאין טומאה וטהרה אלא מפי כהן. הא כיצד? חכם שבישראל רואה את הנגעים ואומר לכהן, אעפ"י שוטה – "אמור טמא", והוא אומר טמא. "אמור טהור", והוא אומר טהור' (ספרא; ויקרא יג,ב). מה המיוחד בכהן שדווקא הוא הקובע בצרעת? בפשטות הצרעת אינה מחלה רגילה, אלא היא מחלה שמקורה ברוחני (שמשפיעה לגשמי), כמו שמביאים חז"ל שצרעת באה על חטאים ('א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן: על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין' וכו' [ערכין טז,א (בויק”ר טז,א מנוים עוד חטאים)]). לכן מי שקשור למעמד המחלה הזו הוא אדם שקשור לרוחני, שזהו הכהנים שהם המייצגים את הרוחניות בעולם, שהם מקודשים לעבודת ה'. עוד נראה שבצרעת האדם נחשב כמת: 'ותניא, ארבעה חשובין כמת: … מצורע, דכתיב (במדבר יב, יב) "אל נא תהי כמת"' וכו' (נדרים סד,ב), שזה מראה שחטאו כ"ך חמור עד שכעין בטל מהעולם. בזה מובן: 'אמר ר' יהושע בן לוי: חמש תורות כתובות במצורע: "זאת תורת נגע צרעת”, "זאת תהיה תורת המצורע", "זאת תורת אשר בו נגע צרעת”, "זאת התורה לכל נגע הצרעת”, "זאת תורת הצרעת”. זאת תהיה תורת המצורע – המוציא שם רע, ללמדך שכל האומר לשון הרע עובר על חמשה חומשי תורה. לפיכך משה מזהיר את ישראל "זאת תהיה תורת המצורע"'  (ויק"ר טז,ו). “תורת המצורע" מלשון תורה, שנענש בצרעת על לשוה"ר שכעין עובר על כל התורה, ולכן גם נאמר חמשה פעמים לשון תורה, להדגיש קשר לחמשה חומשי תורה. (אולי כעין הנאמר במדרש שזה כנגד חמשה חומשים נאמר בגמ': 'ואמר ריש לקיש: כל המספר לשון הרע מגדיל עונות עד לשמים, שנאמר (תהלים עג, ט) "שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ"' [ערכין טו,ב], שמה הכוונה שמגדיל עונות עד לשמים? זהו שכעין חוטא בכל המציאות כולה, שזהו כעובר על כל התורה כולה. כמו כן 'אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר, שנאמר (תהלים יב, ה) "אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו"' [שם], וממילא אם אינו אדונו אז גם לא מחוייב לעבודתו – לתורתו, ולכן נרמז בלשון אדון, שאין עליו אדנות – שאינו שומע בקולו). והרי התורה היא הבסיס לעולם (ב"ר א,א), ולכן עונשו הוא שכעין מת ובטל מהעולם. בזה אפשר להבין שהפס' שהמצורע חשוב כמת נלמד ממה שנאמר במרים שדיברה לשוה"ר על משה ונצטרעה, ודבריה על משה היו על שפרש מאשתו בעקבות מתן תורה (במדבר יב,א-ב). הרי שיש כאן גילוי קשר של לשוה"ר ותורה וצרעת, שזה מרמז שהמדבר לשוה"ר כעובר על כל התורה ולכן מצטרע, ובהקשר לזה נאמר שהמצורע חשוב כמת, שזהו הסיבה שנחשב כמת. לכן דווקא הכהן הוא המטהר, שהכהנים הם האחראים על העברת התורה בישראל: “כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבא'ות הוא" (מלאכי ב,ז), ולכן הוא שמגלה על גילוי הצרעת שקשורה לתורה בעולם (ואם הכהן אינו ת”ח אומרים לו מה הדין, והוא אומר בפיו, כעין הנאמר בפס' שהפה שלו שומר על התורה ["כי שפתי כהן … מפיהו" וגו']). (אולי לכן תקנת המספר לשוה"ר זה בתורה: 'אמר רבי חמא בר' חנינא: מה תקנתו של מספרי לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, שנא' (משלי טו, ד) "מרפא לשון עץ חיים", ואין לשון אלא לשון הרע, שנאמר "חץ שחוט לשונם", ואין עץ אלא תורה, שנאמר (משלי ג, יח) "עץ חיים היא למחזיקים בה"' וכו' [ערכין שם]. שהמספר לשוה"ר זה כעובר על כל התורה, ולכן תקנתו היא בחיבור לתורה; וממילא אותו דבר גם מי שמתקן את הצרעת על הלשוה"ר זהו הכהנים האחראים על התורה בעולם). אולי אפשר (בדומה קצת), ע"פ התנחומא שאומר: 'אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: אין הנגעים באים על האדם אלא על לשון הרע שמוציא מפיו, ורוח הקדש צווחת ואומרת לו: "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך” (קהלת ה ה), אל תתן רשות להוציא דבר מפיך לחטיא את בשרך, להלקות את גופך. ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא, ואל תאמר לפני המלאך הממונה עליך, בשגגה הוצאתי הדבור מפי, שכל דבור ודבור שיצא מפיך, בספר נכתבים, בין טוב בין רע, בין בשוגג בין במזיד. ומנין שהוא כן? שנאמר: "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זיכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו" (מלאכי ג טז) … דבר אחר: "אל תתן את פיך" וגו', אם עשית בזדון ותטעה ותאמר לכהן גדול, שהוא מלאך, בשגגה עשיתי ותטעה אותו, לעצמך את מטעה … ומנין שכהן גדול נקרא מלאך? שנאמר: "כי שפתי כהן ישמרו דעת" וגו' (מלאכי ב ז)' (תנחומא "מצורע" סימן א). אולי אפשר לומר ע"פ זה שבמיוחד בחטא בדיבור (לשוה"ר) המלאך שומע רושם ומעניש בצרעת, ולכן כנגד זה בא הכהן שגם הוא נקרא מלאך ולוקח אחריות על המצורע במקום המלאך ומתקנו מהחטא. עוד נראה שעיקר החטא של צרעת זהו לשוה"ר, שלכן נרמז ב"תורת המצורע”: 'אמר ריש לקיש: מאי דכתיב (ויקרא יד, ב) "זאת תהיה תורת המצורע"? זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע' (ערכין שם), ואף בפרטי הטהרה נרמז לזה: '"ביום טהרתו” כמה? "שתי צפרים חיות טהורות”. מה נשתנה קרבנו משאר קורבנות? על שספר לשון הרע, לפיכך אמר הכתוב יהא קרבנו שתי צפרים, שקולן מוליכות. "ועץ ארז” הארז הזה אין גבוה ממנו. ולפי שהגביה עצמו כארז, באה עליו הצרעת … האזוב הזה אין באילנות שפל ממנו. ולפי שהשפיל עצמו, לפיכך מתרפא על ידי אזוב. "ושחט את הצפור האחת” למה שוחט אחת ומשלח אחת? אלא אם עשה תשובה, אין הצרעת חוזר עליו' וכו' (תנחומא שם, ג). וכן בעונשו: 'בעא מיניה רבי שמואל בר נדב מרבי חנינא, ואמרי לה רבי שמואל בר נדב חתניה דרבי חנינא מרבי חנינא, ואמרי לה מרבי יהושע בן לוי: מה נשתנה מצורע שאמרה תורה (ויקרא יג, מו) "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו"? הוא הבדיל בין איש לאשתו בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה "בדד ישב" וגו'' (ערכין טז,ב). לכן כיון שהצרעת באה על לשוה"ר שמפרידה בין אנשים, לכן מי שמתקן זאת זהו אהרן ובניו, שנאמר על אהרן שהיה עושה שלום בין הבריות: 'הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה' (אבות א,יב). [בפרט שלשוה"ר בא כשאדם לא אוהב מספיק את האחר [ולכן מרשה לעצמו ללכלך עליו], ואף מתרחק מהתורה [שהרי לשוה"ר כעובר על כל התורה], ואין לו בעיה לעשות ריב. שזהו ההיפך מאהרן שיש בו אהבת הבריות שלום ותורה]. אולי זה נרמז בכך שנלמד בספרי [שם]: 'דבר אחר, מה תלמוד לומר "או אל אחד מבניו הכהנים"? לפי שנאמר "ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע" הקיש ריבים לנגעים – מה נגעים במום אף ריבים במום, מה ריבים שלא בקרובים אף נגעים שלא בקרובים' וכו'. שיש לימוד של היקש בין הכהן המטהר לבין עניין ריבים, שאפשר לראות בזה רמז למה שאמרנו שתיקון המצורע ע”י הכהן קשור בעניינם של הכהנים בשלום – בהרגעת ריבים. עוד נראה שמצורע חשוב כמת, והמיתה באה לעולם בעקבות חטא העגל: 'דתניא, רבי יוסי אומר: לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהן, שנאמר (תהלים פב, ו) "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם", חבלתם מעשיכם "אכן כאדם תמותון"' (ע"ז ה,א). עשיית העגל נעשתה ע"י כעין לשוה"ר על משה, שאמר שיבוא בשעה שישית ולא הגיע: 'אמר ר' יהושע בן לוי? מ"ד (שמות לב, א) "וירא העם כי בושש משה"? אל תקרי בושש אלא באו שש. בשעה שעלה משה למרום אמר להן לישראל: לסוף ארבעים יום בתחלת שש אני בא. לסוף מ' יום בא שטן ועירבב את העולם. אמר להן: משה רבכם היכן הוא? אמרו לו: עלה למרום. אמר להן: באו שש; ולא השגיחו עליו. מת; ולא השגיחו עליו. הראה להן דמות מטתו. והיינו דקאמרי ליה לאהרן (שמות לב, א) "כי זה משה האיש" וגו'' (שבת פט,א). שטענו שאמר שיבוא בשעה שישית ולא הגיע (שזהו תחילת הטענה שטען מולם השטן, שבלי זה לא היו משגיחים אפילו למה שראו) ורואים שמת, שזהו כעין לשוה"ר שאמרו שמשה לא עמד בדיבורו אלא מת כי לא היה ראוי לקבל את התורה. מי שפעל בחטא העגל לנסות לעכב ואף להפחית מחומרתו זהו אהרן, ולכן אף נבחר לכהונה: 'רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא פתר קריא באהרן: בשעה שעשו ישראל אותו מעשה בתחלה הלכו אצל חור, אמרו לו (שמות לב, א): "קום עשה לנו אלהים". כיון שלא שמע להן עמדו עליו והרגוהו, הה"ד (ירמיה ב, לד): "גם בכנפיך נמצאו דם" וגו', וזהו דמו של חור, "לא במחתרת מצאתים כי על כל אלה" על אשר עשו (שמות לב, ד): "אלה אלהיך ישראל". ואח"כ הלכו אצל אהרן אמרו לו "קום עשה לנו אלהים". כיון ששמע אהרן כן מיד נתיירא, הה"ד (שם, ה) "וירא אהרן ויבן מזבח לפניו", נתיירא מהזבוח לפניו. אמר אהרן: מה אעשה? הרי הרגו את חור שהיה נביא, עכשיו אם הורגים אותו שאני כהן, מתקיים עליהם המקרא שכתוב (איכה ב, כ): "אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא" ומיד הם גולין. ד"א "וירא אהרן" מה ראה? אם בונין הם אותו, זה מביא צרור וזה אבן ונמצאת מלאכתם כלה בבת אחת, מתוך שאני בונה אותו אני מתעצל במלאכתי, ורבינו משה יורד ומעבירה לע"ז; ומתוך שאני בונה אותו אני בונה אותו בשמו של הקב"ה, הה"ד (שמות לב, ה): "ויקרא אהרן ויאמר חג לה' מחר", חג לעגל מחר אין כתיב כאן, אלא חג לה' מחר. ד"א, "וירא אהרן" מה ראה? אמר אהרן: אם בונין הן אותו הסרחון נתלה בהן, מוטב שיתלה הסרחון בי ולא בישראל … אמר לו הקדוש ברוך הוא לאהרן: (תהלים מה, ח): "אָהַבְתָּ צֶדֶק [וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע]" אהבת לצדק את בני ושנאת מלחייבן, "על כן משחך אלקים אלקיך", אמר לו: חייך, שמכל שבטו של לוי לא נבחר לכהונה גדולה אלא אתה. "קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ"' (ויק"ר י,ג). לכן כיון שבכהונה יש את שורש התיקון לחטא העגל, לכן בצרוע שהוא כמת שזה משורש חטא העגל (שממנו מיתה בעולם ונעשה בלשוה"ר), מי שאחראי על תיקונו זהו הכהנים. (ואף בעגל באו ליפטר ממשה, שזהו משורש גאוותנותם, ובאו להסיר את מנהיגות משה שהיה העניו מכל אדם [במדבר יב,ג]. לכן התיקון מתגלה בעץ ארז כגאוה ותולעת שני כענוה, שצריך להוריד את הגאוה ולהתחבר לענוה, ובזה אף תיקון לשורש חטא העגל שמתגלה בו). עוד נראה שמובא על מספרי לשוה"ר: 'ואמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע, אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר (תהלים קא, ה) "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל", אל תיקרי אותו לא אוכל אלא אתו לא אוכל' (ערכין טו,ב). לכן המספר לשוה"ר מצטרע, שזהו כמת ועובר מהעולם, ולכן גם יוצא אל מחוץ למחנה, כעין שאינו יכול להיות עם השכינה בעולם (שהשכינה שורה במחנה ישראל). לכן מי שמתקן זאת זהו הכהנים שהם האחראים על השראת השכינה – על עבודת המקדש שמביאה את השראת השכינה לעולם (גם כשחוטאים, שזהו כרמז ב"וכפר על הקדש מטמאת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם וכן יעשה לאהל מועד השכן אתם בתוך טמאתם" [ויקרא טז,טז], שעבודת המקדש באה להשרות שכינה אע"פ שיש חטא בעולם [ולכן לדעת רש”י הציווי על הקמת המשכן היה לאחר חטא העגל, ראה ב'תורת המקרא', פרשת “תרומה”, למרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א]. כך כאן אע”פ שחטא מאוד המספר לשוה”ר עד שהתרחק לגמרי מהשכינה, באים הכהנים עובדי המקדש ומחברים אותו לשכינה ע”פ מה שה' ציוה כדי לתקנו).