"וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו. ויאמר אלהם אהרן פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנתיכם והביאו אלי. ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם ויביאו אל אהרן. ויקח מידם ויצר אתו בחרט ויעשהו עגל מסכה ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" וגו' (שמות לב,א-ד). אהרן עשה את עגל הזהב, אולם מדוע עשה דווקא עגל ולא דבר אחר? בפשטות משמע שזה היה בלי כוונה, כמו שאהרן אומר למשה: “ואמר להם למי זהב התפרקו ויתנו לי ואשלכהו באש ויצא העגל הזה" (שם,כד), שמשמע מזה שהשליך לאש ויצא העגל, ולא שהתכוון לכך. ואכן חז"ל מביאים שזה נעשה ע"י מיכה או הערב רב: 'אמר רבי ירמיה: כשהביאו הנזמים, תלה אהרן עיניו לשמים ואמר: "אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים" (תהל' קכג א). אתה יודע את כל המחשבות, שבעל כרחי אני עושה. השליך לאש ובאו החרטומים ועשו בחרטומיהם. ויש אומרים, שמיכה היה שנתמכמך בבנין, מה שהציל משה מן הלבנים. נטל הלוח שכתב עליו משה, עלה שור, כשהעלה ארונו של יוסף. השליכו לתוך הכור בין הנזמים, ויצא העגל גועה כשהוא מקרטע. התחילו אומרים: "אלה אלהיך ישראל”' (תנחומא "כי תשא" סימן יט). הרמב"ן מעמיד שאהרן הוא שעשה את צורת העגל בכוונה: 'והנה אהרן הוא אשר הוציא הצורה הזאת, כי הם לא אמרו לו מה יעשה, שור או כשב או עז וזולתם. וזהו מאמר החכמים שאמרו (סנהדרין סג): מלמד שאוו לאלוהות הרבה; כי הם לא ידעו במה יבחרו ואיזה הטוב להם. והכוונה לאהרן היתה מפני שישראל היו במדבר חורב שממה, והחרבן ושממות עולם יבואו מן הצפון, כדכתיב (ירמיהו א יד) "מצפון תפתח הרעה על כל יושבי הארץ". שאין הכוונה במלך בבל בלבד כאשר יראה בנגלה מן הכתוב, אבל כי מן השמאל תבא מדת הדין לעולם, להשיב על כל יושבי הארץ כרעתם. והנה במעשה המרכבה אמר: "פני שור מהשמאל לארבעתם" (יחזקאל א י), ולכן חשב אהרן כי המחריב יורה דרך מקום החרבן כי שם כחו הגדול, ובהיותם עובדים שם לא'ל יערה רוח ממרום כאשר נאצל על משה. וזהו שאמר: "חג לה' מחר", שיהיו העבודות והזבחים לשם המיוחד להפיק רצון ממנו אל בעל הצורה כי בהיותה לפניהם יכונו אל ענינה' (רמב"ן; בפס' א). מרן גדול הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ('תורת המקרא' “כי תשא”), מעמיד שעשו את העגל כדי להראות רצון לשיתוף פעולה עם המצרים, שאותם הם העריכו מאוד, והסמל הלאומי (ולא הרוחני) של מצרים הוא עגל: “עגלה יפה פיה מצרים קרץ מצפון בא בא" (ירמיהו מו,כ), שהעגלה בכוכבים נמצאת בצפון וזה מרמז על עושר כח ושלטון (ראה שם). אולי אפשר להוסיף שהמכשפים עשו דווקא עגל, כעין שעשה מיכה בהקשר ליוסף, שבאו לרמז בעגל על יוסף, כיון שהעריכו את יוסף כמשביר למצרים, ולכן ראו בו דמות שמייצגת את ה' (כמו שפעל במצרים, שמל אותם, וכן הזכיר את שם ה' בדבריו לפרעה [וכן מן הסתם נהג תמיד] שכך הפיץ את שם ה' במצרים), ולכן רצו להביא דמות שמייצגת אותו כמשפיע מה' לצורכם הפיזי. או שיוסף הורידם למצרים, ולכן עשו דמות שמזכירה אותו כעין שיבוא כוחו ויעלה אותם ממצרים חזרה לא"י כמו שהורידם למצרים; ובפרט שמשה התעסק בארונו של יוסף, ולכן ראו ביוסף קשר למעשה משה. ובפרט שבצאתם לא"י, בזכות יוסף נקרע הים: 'שִׁמְעוֹן אִישׁ קֶטְרוֹן אוֹמֵר: בִּזְכוּת עֲצָמוֹת שֶׁלְּיוֹסֵף אֲנִי קוֹרֵעַ לָהֶם אֶת הַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר (בְּרֵאשִׁית לט,יב): "וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה", וּכְתִיב (תְּהִלִּים קיד,ג): "הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס"' (מכילתא; מסכתא ד"ויהי" פרשה ג [שמות יד,כב]), ולכן עכשיו שביקשו דמות "אשר ילכו לפנינו", עשו זאת ע"י דמות יוסף. אולי רצו דמות שתנחם את הדרך לכן עשו עגל כרמז לעגלה שהיא בצפון, שכך גם הם צריכים ללכת צפונה לכיון א"י (מהר סיני) ולכן רמזו זאת בעגלה שבצד צפון שכעין תשפיע להנחותם את הדרך צפונה. אולי רמזו שזהו דמות שמתחברת לגילוי ה', ולכן עשו עגל כרמז שבמתן תורה הקריבו פרים: “וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עלת ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים" (שמות כד,ה). אולי אפשר גם שבאו לרמז על העגלות ששלח יוסף ליעקב: “וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אתו ותחי רוח יעקב אביהם" (בראשית מה,כז). שבזה ירדו למצרים, ולכן רמזו על עליתם חזרה לארץ גם בגילוי עגלות, שזה נרמז בעגל כעין לשון דומה לעגלות; וכן ע”י העגלות חזרה רוח יעקב, כך גם הם לחוצים על שמת משה (ע”פ מחשבתם) ולכן רוצים מי שיחליפו בהנהגה ובכך ירגעו, כעין יחזור אליהם רוחם. אולי אפשר שאהרן עשה את העגל כרמז לעגלה ערופה שמכפרת על רצח, כרמז שבא לכפר על ישראל שלא יחשב להם כרצח חמור שלא יהיה להם כפרה (וכן לכפר על רצח חור): '(שמות לב, ה) "וירא אהרן ויבן מזבח לפניו". מה ראה? א"ר בנימין בר יפת א"ר אלעזר: ראה חור שזבוח לפניו. אמר: אי לא שמענא להו השתא עבדו לי כדעבדו בחור, ומיקיים בי (איכה ב, כ): "אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא", ולא הויא להו תקנתא לעולם; מוטב דליעבדו לעגל, אפשר הויא להו תקנתא בתשובה' (סנהדרין ז,א).