"וידבר ה' אל אהרן לאמר. יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבאכם אל אהל מועד ולא תמתו חקת עולם לדרתיכם" וגו' (ויקרא י,ח-ט). '"וידבר ה' אל אהרן יין ושכר אל תשת". למה הוא מצווה על היין? שכל השותה יין, חבורות ופצעים ובושת וחרפה באות עליו. ורוח הקדש צווחת "למי אוי למי אבוי למי מדנים וגו', למאחרים על היין, אל תרא יין כי יתאדם וגו', אחריתו כנחש ישך וכצפעוני יפריש, עיניך יראו זרות ולבך ידבר תהפכות, והיית כשוכב בלב ים" ( משלי כג, כט-לד), וכל אותו עניין. "למי אוי למי אבוי"? על מי הם אומרים וי? למי שהוא בעל מריבות. ועל מי הם משיחים "למי פצעים חנם"? למי שיש בפניו חבורות ועל מי שעיניו עכורות ואדומות ושחורות מן היין, "למאחרים על היין". "אל תרא יין כי יתאדם", אחריתו דם. דם נאה מבחוץ ורע מבפנים, ולא תאמר שהוא יפה מבפנים כשם שהוא מבחוץ. "כי יתן בכוס עינו", בכיס כתיב. השכור נותן עינו בכוס לשתות, והחנווני נותן עינו בכיס. "כי יתן בכוס עינו". רואה את חברו שותה, והוא אומר לו: מזוג לי ואני שותה ומתלכלך ברעי ובמימי רגלים. "יתהלך במישרים". סופו למכור כל חפצי ביתו ואת כל כלי תשמישו, ואין לו לא בגד ולא תשמישי הבית ולא כלום והבית ריקה מן הכל. "יתהלך במשרים", סוף שהוא מתיר את העבירות ועושה אותם הפקר כמישור. משיח עם אשה בשוק ומנבל את פיו, ואומר דברים רעים בשכרות ואינו מתבייש, לפי שנתטלטלה דעתו ואינו יודע מהו אומר ומהו עושה. "(ו)ואחריתו כנחש ישך", אחרית היין ישך כנחש. שאם נחש נושך אדם, אינו מרגיש לשעה ומהלך לביתו, והמכה מתחלחלת בו. "כנחש ישך", ודאי כנחש. מה הנחש נתקללה אדמה בעבורו, שנאמר: "ארורה האדמה בעבורך" (בר' ג יז), כך היין, נתקלל כנען בעבורו, שהוא שלישי של עולם שנאמר: (שם ט) "ויאמר ארור כנען", הוי "ואחריתו כנחש ישך". "עיניך יראו זרות". ראה מה היין גורם למי שהוא שותה, "עיניו יראו זרות", "לא יהיה בך אל זר" (תהלי' פא י). היין גורם לעבוד עבודה זרה, שנאמר: "וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו" (ישע' כח ז). מה תעו? "אלה אלהיך ישראל", שנאמר: "וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק" (שמו' לב ו). מתוך היין אמרו, "אלה אלהיך ישראל". "ולבך ידבר תהפוכות". שגורם לארבעה דברים: עבודה זרה, גלוי עריות, שפיכות דמים, ולשון הרע' וכו' (תנחומא "שמיני" סימן ה). המדרש מביא מהפס' במשלי על רעת היין. נראה שזה לא הובא רק כאגב לכך שאסור לכהנים לשתות יין בבואם לעבוד במקדש, שזה מראה שיין זה דבר רע אז לכן מביאים בהקשר זה כמה רע היין; אלא יש בכך רמזים על תוספת רעה במיוחד שיש ביין בהקשר לעבודת המקדש. לכן מביא בסיום שגורם לארבעה דברים, שאותם ארבעה הם הדברים שעליהם נחרב הבית: 'מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו: ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים ... אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם' וכו' (יומא ט,ב). כך שע"ז ג"ע וש"ד הם שגרמו לחורבן בית ראשון, ושנאת חינם קשורה בלשון הרע, שהיא גורמת לשנאה בין אנשים. ממילא יוצא שהיין גורם להיפך מהמקדש (שלכן גורם לחורבנו), ולכן זה דבר חמור במיוחד שאין לשתות יין בהקשר לעבודת המקדש (שלכן מי ששותה מתחייב מיתה בידי שמים, כמו שנאמר בפס' "ולא תמותו" שלמדו מזה שמתחייב מיתה [סנהדרין פג,ב]). נראה שהמדרש מתחיל בדרשת הפס' 'למי אוי למי אבוי? על מי הם אומרים וי?' – שזה לשון לצער (וי לשון כאב, כמו "אוי" בפס'), שצער והעצבות שבעקבותיה זה ההיפך מגילוי הקדושה שהיא קשורה בשמחה, ורק כך חלה השכינה: 'שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר (מלכים ב ג, טו) "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'" (שבת ל,ב); לכן בהקשר ליין שקשור בצער אין ראוי להיות במקדש ששם מקום השראת השכינה. בהתחלה מובא שהיין גורם להיות 'בעל מריבות' (שבעל מריבות זהו בעל "מדונים", שבפס' נאמר "למי אוי למי אבוי למי מדונים [מדינים] למי שיח למי פצעים חנם למי חכללות עינים. למאחרים על היין" וגו') שמתוך שכרות הוא רב עם אנשים, שזה ההיפך ממידתו של אהרן הכהן: 'הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה' (אבות א,יב); כך שבשתיית יין נעשה כפוגם במעמדו ככהן ולכן לא ראוי שיעבוד כך במקדש. (אולי ברמז כיוון שבנו הופיע עניין של "מדונים" [בקרי], אז מידה כנגד מידה ה' כביכול נעשה לנו כעין איש מדון – איש ריב, שבשל חטאינו נעשה לנו הקב"ה כביכול איש מדון נגדנו, כביכול רב אתנו, ולכן הפעיל עלינו רעה "מ-דינים" [בכתיב], העניש אותנו בדינים רעים; וההפרש בגימטריה בין "מדונים" ל"מדינים" זה 4, רמז לארבעה דברים שגורם היין שהביאו לחורבן המקדש, שזהו ע"ז ג"ע ש"ד ולשוה"ר, שהחורבן זהו העונש – הדינים הרעים שבאו עלינו). בנוסף מביא המדרש שהשותה יין רואים בפניו חבורות (שנופל ונחבל או שרב עם אנשים וחוטף מכות), ובעיניו רואים את הדם שעיניו עכורות אדומות ושחורות, כרמז שפוגם בגופו וזה מגיע עד שיבוש בעיניו – שרואה בעיוות, כרמז שהיין פוגם בגופו ורוחניותו, שיש מעלה בגוף בריא בשביל הקדושה – להשראת שכינה עליו כעין נביא שרואה (שזהו שנפגם גם בעיניו): 'אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה' (שבת צב,א); לכן לא ראוי ששותה יין שפוגם בהשראת השכינה יעבוד במקדש שמביא להשראת שכינה. עוד מובא שהשותה יין גורם למסירה של ממונו למוכר (שהחנווני נותן עינו בכיס של השתיין), שזה ההיפך ממעלת הצדיק: '(בראשית לב, כה) "ויותר יעקב לבדו". אמר רבי אלעזר: שנשתייר על פכין קטנים, מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם' (חולין צא,א); לכן לא ראוי לגלות דבר כזה בהקשר של קדושה כמקדש (בפרט שהמקדש מקדש את העולם, ולכן אז יש להדגיש את חשיבות הממון לקדושה כמו שהצדיק מחשיב את ממונו בשל עניין הקדושה השייך בו). גם השתיין שותה עד שמתלכלך בשתן ורעי, שזה דבר של לכלוך חמור שאינו יכול אז להיות בגילוי של קדושה – שלא יכול להתפלל וללמוד תורה, ולכן לא ראוי גם להיות קשור בדבר זה בהקשר למקום קדוש כמקדש (בפרט ששורש המקדש הוא בתורה בקה"ק, וכיון שבלכלוך אינו יכול ללמוד אז גם מנותק מגילוי של המקדש). היין גם גורם שיחטא, שמתיר לעצמו לעבור על עבירות כעין שהם חופשי כהפקר, ואף גורם לקלות ראש עם נשים ודיבור פגום, שדעתו מתקלקלת, כעין בחטא עץ הדעת שקולקלה הדעת, ולכן זה קשור לחטא הנחש שהחטיא בעץ הדעת (גם אז החלו התאוות ובפרט יצר הערווה, כמו ששמו לב אז שהם עירומים, שזהו שמשיח עם אישה בשוק ומנבל פיו שזה מראה על פריצות), וזה ההיפך מהמקדש שמתקן את העולם מהקשר לחטא (וזה קשור גם לקללת כנען שהיה קשור לזימה, שחם בעל וסירס את נח [סנהדרין ע,א]). היין גם גורם לע"ז כמו שנעשה בעגל, והרי המקדש הוא תיקון לחטא העגל שלכן הצטוו על המשכן לאחר חטא העגל (שנפלו ממעלתם כמלאכים ולכן צריכים את המקדש כדי שהשכינה תשרה בעולם [ראה ב'תורת המקרא' "תרומה" למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א]); כך שהמקדש במהותו הוא ההיפך הגמור מזה, ולכן לא ראוי שיהיה קשר לשתיית יין במקדש.