"וידבר ה' אל משה לאמר. צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העלה הוא העלה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואש המזבח תוקד בו" (ויקרא ו,א). 'אין "צו" אלא זירוז – מיד ולדורות. אמר ר' שמעון: ביותר כל מקום שיש חסרון כיס' (ספרא). לכאורה זה לא מובן, מיילא אם זה היה נאמר לבנ"י אז מובן שמזרזם בשל שיש כאן חסרון כיס, אבל זה מיועד לאהרן (ולכהנים) והרי עולת התמיד היא על חשבון בנ"י ולא על חשבון הכהנים אז מה שייך לזרזם בשל חסרון כיס? הת"ת מסביר: 'ויש בזה חסרון כיס לכהנים שאינם זוכים מבשרה כמו משאר קרבנות, דעולה כולה כליל, ומתוך כך אפשר שיתרשלו בזה, ולכן צוה על הזירוז' (וכן בדומה בשפתי חכמים); אמנם זה קצת דחוק כיון שחסרון כיס בפשטות משמע שיש לו הפסד ולא שאינו מרוויח, שיותר מתאים היה לומר 'שאין בו הנאה'. הסבר אחר מובא במהר"ל: 'ואם תאמר: הרי כאן אין חסרון כיס לכהן שיאמר לשון ״צו״? ויש לומר: דשפיר איכא חסרון כיס, משום דהיה העבודה מוטל על הכהן, והיה בשביל זה מבטל ממלאכתו. ולא חסרון כיס גמור בעינן, אלא כל היכי שיהיה גורם לו חסרון בממון קאמר שהוא חסרון כיס. ובתחלת ספרי (במדבר ה, ב) אמר רבי שמעון אין ״צו״ אלא חסרון כיס, ״צו את בני ישראל ויקחו אליך״ (להלן כד, ב), ״צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה" וכו׳ (במדבר ה, ב), עד חוץ מן אחד ״כי אתם באים אל ארץ כנען״ (במדבר לד, ב) שנאמר לענין זירוז חילוק הארץ. והרי אין ״וישלחו מן המחנה״ חסרון כיס, אלא דזה נקרא חסרון כיס שלא היה בביתו לעשות מלאכתו, [הכא נמי] נקרא זה חסרון כיס מה שהיה צריך הכהן לבטל מלאכתו לעשות העולה' וכו' (גור אריה). הרמב"ן סובר שזה לא נאמר על העניין של עולה: 'ומדרשו של רבי שמעון אינו על זו הצואה, כי כאן אין בו חסרון כיס לבני אהרן המצווים בה, אבל יש להם ריוח ושכר בכל הקרבנות, גם בעולה. אבל אמר תנא קמא: אין צו אלא זירוז מיד ולדורות, לומר שהפרשיות שירצה הכתוב לזרז בהם ולומר שיעשו מיד וינהג הדבר לדורות יאמר בהן: צו, ובשאר הפרשיות יאמר: דבר אל בני ישראל, או: אמר להם. ובא רבי שמעון לחלוק ולומר שפעמים יבא הלשון הזה בדבר שאינו מיד ולדורות בעבור שיש בו חסרון כיס, כגון הצואה האמורה בשמן המאור, וכגון שאמר הכתוב: "צו את בני ישראל ונתנו ללוים ערים לשבת" (במדבר ל״ה:ב׳). ויתכן שנאמר שיש בצו זה חסרון כיס לכהנים בעבור: "זה קרבן אהרן ובניו" (ויקרא ו׳:י״ג) הנמשך בצואה זו. אבל בתחילת סיפרי בענין מחלוקת היא שנוייה'. החזקוני: 'אמר ר״ש ביותר צריך הכתוב לזרז מקום שיש בו חסרון כיס, פי׳ אם לא עשה העניין כמשפט צריך לעשות אחר והראשון בטל ואבד, והרי הוא חסרון כיס' (אולם זה קצת דחוק שמתייחס לקרבנות אחרים). האור החיים מביא כמה פירושים (בין השאר): 'יש אומרים לאו דוקא חסרון כיס, אלא הוא הדין ריבוי הצער' (אולם זה קצת דחוק כיון שנאמר חסרון כיס). 'ויש אומרים כי היה בטל ממלאכתו כל הלילה, והוא חסרון כיס' (אולם גם זה דחוק כיון שבכל הקרבת קרבן הכהן הנמצא בהקרבתו מפסיד פרנסה, ועוד שבלילה לא עובדים בדר"כ). '... הא למדת אם אין עולה כל הנעשה קודם לה פסול, ומזה ישתלשלו דברים רבים שיש בהם חסרון כיס, הרי שהביא כבש בן שנתו, ואם היה מקריבו סמוך להבאתו היה כשר, ולצד שאומרים לו עמוד (עד) שיקריב תמיד של שחר הרי זה הפסידו בשהיית שעה אחת, כי מונין שעות לקדשים' וכו' (אולם גם בזה לכאורה קצת דחוק כי משמע בפשטות שהקרבן עצמו הוא חסרון כיס). מרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א הסביר ('תורת המקרא' "צו") שזה מתייחס לזמן בית שני שהיו כמה מקרים בהם שילמו הון רב כדי לממן את קרבן התמיד (כשהיו במצור), ומי ששלט אז היו הכהנים, ולכן על זמנם נאמר שיש בזה חסרון כיס. ע"פ זה מובן שכעין ר"ש מוסיף על ת"ק שאומר שזה נאמר גם ביחס לדורות, ממילא אם כך אז גם מתווסף שיש בזה חסרון כיס כמו יתגלה במשך הדורות. אולי אפשר לומר שהכוונה שאהרן יצווה לבנ"י שיהיו זריזים, שלזה נאמר "צו" שזה לשון זירוז לומר שבעניין הזה צריך זריזות בשל שזה יוצא יקר שצריך להביא כל יום, ולכן יש לזרז את בנ"י, ואהרן שהוא מלמד את בנ"י תורה – כתפקידם של הכהנים ("יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך" [דברים לג,י]) עליו במיוחד יש לצוות שיזרז את בנ"י (שמלמד תורה ובפרט דיני קרבנות, שאולי לכן הובאו יחד תורה וקרבנות בפס' "יורו משפטיך" וגו', כדי לרמז זאת), שכך ה"צו" מתפרש על אהרן שיזדרז לצוות את בנ"י שיזדרזו, שזה בשל שיש בכך – לבנ"י חסרון כיס. אולי לכן נרמז כאן בפס' עניין לימוד תורה, שלכן המ' קטנה ("מוקדה") כרמז למתן תורה שהיה ב-40 יום, שכך התורה עוברת בכל הדורות כעין המשך קטן של מתן תורה, שזה מתגלה במיוחד בלימוד תורה להמשך הדורות: 'דאמר ריב"ל: כל המלמד לבנו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו קבלה מהר חורב, שנאמר (דברים ד, ט) "והודעתם לבניך ולבני בניך", וכתיב בתריה "יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב"' (ברכות כא,ב). וכן מובאים רמזים בבעל הטורים: 'צו את אהרן – מה כתיב לעיל מיניה "לאשמה בה צו את אהרן" לומר שיהיו זריזין בתורה ומצות ששגגת תלמוד עולה זדון. משה – לאמר צו את. ס״ת תורה צוה אותם שיעסקו בתורה. זאת תורת העולה הוא העולה – לו׳ כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה. הקרבנות נקראים אשה והתורה נקראת אש, שנא׳ "הלא כה דברי כאש"' וכו'. אולי אפשר לפרש עוד שהכוונה לאהרן שיזדרז בעשיית עולת התמיד בשל שיש בה חסרון כיס לישראל, שכשאדם יודע שמעשים שעושה עולים כסף רב לחברו אז יש לו אי נעימות מזה. כך שאפשר שבשל הממון הרב שעולה להביא תמיד את קרבנות התמיד, יכול לעלות קצת חסרון ברצון השלם מכל הלב בהקרבתו (בשל הרגשת טיפת אי נעימות); לכן גם לזה צריך זירוז. אולי ע"ד הרמז יש ללמוד מכאן לנתינת צדקה שיש חשיבות לתת צדקה בשמחה ובזריזות, ויותר מזה יש חשיבות לזרז אחרים לתת צדקה ('א"ר אלעזר: גדול המעשה יותר מן העושה, שנאמר (ישעיהו לב, יז) "והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם"' [ב"ב ט,א]); שזה נרמז כאן שזירז לאהרן בשל שיש חסרון כיס, כמו שבנתינת צדקה יש חסרון כיס, וכן יש אי נעימות לזרז אחרים לתת צדקה, באה התורה ורומזת בקרבן ומזה נלמד לצדקה שהיא כעין קרבנות ('"וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש...ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט". אמר ר' אוורדימס ברבי יוסי: וכי מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים – פסח ועצרת מכאן, וראש השנה ויום הכפורים מכאן? אלא ללמד שכל מי שהוא מוציא לקט שכחה ופאה ומעשר עני, מעלים עליו כאילו בית המקדש קיים והוא מקריב קרבנותיו לתוכו' [ספרא אמור פרשה י סימן יא {ויקרא כג,כב}]) שיש להזדרז ולזרז במיוחד במקום שיש חסרון כיס.