"ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם והנה עמד על היאר" (בראשית מא,א). '"ודבר שפתים אך למחסור", על ידי שאמר לשר המשקים (בראשית מ, יד): "זכרתני והזכרתני", נתוסף לו שתי שנים, שנאמר "ויהי מקץ" וגו'. (תהלים מ, ה): "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו", זה יוסף. "ולא פנה אל רהבים", על ידי שאמר לשר המשקים (בראשית מ, יד): "זכרתני והזכרתני", נתוסף לו שתי שנים' (ב”ר פט,ב-ג). יוסף נענש ונשאר עוד שנתיים בבור (בבית כלא) בגלל שפנה אל שר המשקים ואמר לו שיזכרהו. לכאורה מה החטא בזה? הרי על אדם לפעול ולא לסמוך על ניסים? מסביר מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א שחטאו של יוסף היה בכך שלא הזכיר את שם ה' בדבריו לשר המשקים, שהיה צריך בדבריו לומר שסומך על ה', ולא רק לחשוב כך במחשבתו (ראה ב'מעשי אבות ב', 'בטחון בד' והשתדלות'). נראה שזה רמוז במדרש שלומד על יוסף מהפס' "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים ושטי כזב" (תהלים מ,ה), שפרושו: '"רהבים" – לשון גסות, כמו (ישעיהו ג') "ירהבו הנער“, "שהם הרהיבוני" (שיר השירים ו'). "ושטי כזב" – השטים מדרך הישר אחרי הכזב של ע"ז' וכו' (רש"י). שר המשקים היה עובד ע"ז, וכן היה גאוותן בהיותו שר בכיר אצל פרעה, ולכן כשיוסף פנה אליו ולא הזכיר את שם ה', אז בעיני השר הגאוותן המצרי יוסף מבקש ממנו, וזה אוטומטי בעיניו קשור גם לע"ז שלו, שמסיט מהישר – מהאמונה בה', לע"ז שאותה עובד; ואם יוסף היה מזכיר את שם ה', לא היה שר המשקים המצרי חושב לקשר זאת לכח הע"ז שלו שנותנת לו כח, כיון שהיה נאמר לו במפורש שזה מה', לכן נענש יוסף. אולי זהו שפס' קודם נאמר: “ויתן בפי שיר חדש תהלה לאלקינו יראו רבים וייראו ויבטחו בה'” (תהלים מ,ד), שזהו הפכו, כאשר אדם מהלל ומזכיר את שם ה' אז זה משפיע לרבים להאמין ולבטוח בה', שאצל יוסף כיון שלא הזכיר את שם ה' היה זה כעין אי ביטחון בה' בעיני שר המשקים, ולכן נענש על כך יוסף. אולי אפשר שגם דרשו "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו" – "שם ה'" לא כפשוטו ששם (מלשון לשים) את ה' כמבטחו, אלא "שם ה'” שמזכיר את שם ה' (שם ה' – שמו של ה') כמבטחו, שמדגיש שה' הוא זה שמגינו, מה שיוסף לא עשה כשפנה אצל שר המשקים. אולי לכן גם ההמשך: '"אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו", רבי יודן אמר המון רבי רברביא שהם שטים אחרי כזב, אוי לו למי שהוא בוטח בהם. (קהלת ה, ב): "כי בא החלום ברב ענין", אמר פרעה: מי מתקים על מי אני על אלהי או אלהי עלי? אמר לו: אתה על אלהיך, הדא הוא דכתיב: "ויהי מקץ" וגו'', שהובא שפרעה היה מהרהר על הע"ז שלו האם היא באמת משפיעה עליו כאל, וענה לו יוסף שהוא זה שמעל הע"ז שלו. שזה הובא על הפס' “ויהי מקץ" שבפשטות זה מה שקרה לאחר שנתיים, שפרעה חלם חלום על היאור שהוא הע"ז שלהם, בשל שהרהר על עניין הע"ז. אולם אולי בכוונה הביאו זאת על "ויהי מקץ" ולא על "ופרעה חלם" שמובא בהמשך המדרש כדי לרמז שזה קשור לשנתיים של יוסף; שלכן גם מובא עוד: 'דבר אחר: "ויהי מקץ", "ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש", זה יוסף. "עם הילד השני", אלו שתי שנים שנתוספו לו, ולמה נתוסף לו שתי שנים, כדי שיחלם פרעה ויתגדל על ידי חלום, שנאמר: "ויהי מקץ שנתים ימים"', שקישרו בין חלום פרעה והתווספות שנתיים בכלא ליוסף. שאולי באו לומר גם (מעבר לפשט שהחלום בא כדי להעלות את יוסף) שיש קשר בין חלום פרעה ויוסף, שפרעה חלם בשל קשר לאמונה בע"ז כמו שנאמר קודם, וזה קשור ליוסף שבדבריו נעשה פתח לשר המשקים להתחזק באמונה בע"ז שלו; להבדיל מפתרון החלום לפרעה שיוסף הדגיש את האמונה בה' (וממילא אי האמונה בע"ז של פרעה): "ויען יוסף את פרעה לאמר בלעדי אלקים יענה את שלום פרעה" (מא,טז), "ויאמר יוסף אל פרעה חלום פרעה אחד הוא את אשר האלקים עשה הגיד לפרעה" (כה), שמדגיש לו שה' הוא האלקים האמיתי. פרשת מקץ יוצאת בחנוכה, נראה שיש בכך רמז שגם בחנוכה היה גילוי אמונה בה', שזהו הנס במנורה שדלק באופן על טבעי שזה מראה על השגחת ה' כמו שהיה מראה בנס דליקת הנר המערבי: ' ... עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. מאי עדות? אמר רב: זו נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים' (שבת כב,ב). אולם גם יותר מזה, נס דליקת המנורה אצל החשמונאים היה קשור לניצחון במלחמה, שראו קשר ביניהם (לכן ב'על הניסים' אומרים על הניצחון כיון שעל הניצחון במלחמה קבעו את חנוכה, ואת הביטוי שלו עשו ע"פ נס המנורה שלכן גם בברייתא שמסופר על נס השמן מובא בתחילה 'וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום' [שם כא,ב]. להעמקה ראה ב'לזמן הזה' למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א, וב'מועדי ישראל' למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א) שנראה שבעומק גם ניצחון מלחמה של ישראל בארץ הוא קריאה בשם ה' (כעין שם ה' שיוסף מזכיר לפני פרעה), שזהו דברי דוד: “ויאמר דוד אל הפלשתי אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון ואנכי בא אליך בשם ה' צבאו'ת אלקי מערכות ישראל אשר חרפת. היום הזה יסגרך ה' בידי והכיתך והסרתי את ראשך מעליך ונתתי פגר מחנה פלשתים היום הזה לעוף השמים ולחית הארץ וידעו כל הארץ כי יש אלקים לישראל. וידעו כל הקהל הזה כי לא בחרב ובחנית יהושיע ה' כי לה' המלחמה ונתן אתכם בידנו" (שמואל א יז,מה-מז). הניצחון במלחמות ישראל זהו גילוי שם ה', זהו גילוי של השכינה שבישראל. לכן נס המנורה ונס הניצחון קשורים – שניהם באים לגלות את שם ה' בעולם, ששכינה עמנו ופועלת בעולם. לכן חנוכה יוצא בפרשת "מקץ" בה מודגשת הקריאה בשם ה' (ע"י יוסף לפרעה, וכן עכשיו נגמרו השנתיים עונש על חוסר הקריאה בשם ה', שזהו כעין שנגמר הקשר למעשה הזה שנעשה [וכן ח”ו כשלא נלחמים ונרמסים תחת האויבים, יש בכך חילול השם, כחסרון אמונה שנעשה באי הזכרת שם ה' לשר המשקים]). גם בדורנו זכינו ב"ה לניצחונות גדולים על אויבנו ושונאינו, שיש בזה גילוי שם ה' גדול בעולם. נראה שלכן לא מפסיקים להסית נגדנו במסגדים – שזה להם כעצם בגרון לאמונתם (שהם מעוותים את גילוי שם ה' האמיתי שה' עמנו), ובטח לנוצרים שטענו שה' עזבנו, אשרי חלקנו; אולם יחד עם זה חלה עלינו יותר חובה לקרוא בשם ה', שה' מדקדק עם צדיקים, וכמה שיותר צדקות כך הדרישה גבוה יותר, לכן בקום המדינה עצם זה שבאו ליישב ולהילחם על א"י זהו כקריאה בשם ה' שמאמינים בא"י שה' נתן לנו, אבל כיום ב"ה שהציבור הדתי גדל והתחזק, ואף רוב הציבור בארץ התחזק במסורת ובאמונה (כראוי ליושבי א"י שמושפעים קירבה לה' ע"י השכינה השורה בקרב הארץ שמושכת לאמונה בה'), חלה עלינו החובה לקרוא יותר חזק בשם ה', ולדקדק בכך שיהיה שם שמים שגור בפינו, ולהרבות בכך אמונה בה'.

לרפואת מרן גדול הדור הגאון הגדול הרב חיים דרוקמן שליט"א, השם יאריך ימיו ושנותיו בנעימים.