"ויקרא את שם המקום ההוא בית אל ואולם לוז שם העיר לראשנה" (בראשית כח,יט). 'ואמר ר' אלעזר: מאי דכתיב (ישעיהו ב, ג) "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב" וגו', אלקי יעקב ולא אלקי אברהם ויצחק? אלא לא כאברהם שכתוב בו הר, שנאמר (בראשית כב, יד) "אשר יאמר היום בהר ה' יראה", ולא כיצחק שכתוב בו שדה, שנאמר (בראשית כד, סג) "ויצא יצחק לשוח בשדה", אלא כיעקב שקראו בית, שנאמר (בראשית כח, יט) "ויקרא את שם המקום ההוא בית אל"' (פסחים פח,א). 'הר המוריה ושדה דיצחק ובית אל דיעקב כולם בהר הבית התפללו. שקראו בית - מקום מיושב' (רש"י). ' ... ורמז שאברהם קראו הר וכו' להורות לנו כי שלשה בתי מקדש יהיו לישראל כנגד שלשה אבות, והשנים עתידים ליחרב והשלישי לא יהיה חרב אלא יהיה קיים לעולם. כנגד בית הראשון שעתיד ליחרב אמר: אברהם קראו הר, שנאמר "בהר ה' יראה", וזהו הר חרב ושומם ... וכנגד הבית השני שעתיד ליחרב אמר: יצחק קראו שדה, שנאמר "ויצא יצחק לשוח בשדה" שהוא לשון בור, ולכן אמר הנביא "ציון שדה תחרש". וכנגד הבית השלישי שאינה חרבה לעולם אמר: יעקב קראו בית, שנאמר "יהיה בית אלקים" שפירושו יהיה מכח ההכרח בית אלקים לעולם שזהו כנגד הבית הג' ' וכו' (צרור המור תחילת "ויצא"). נראה עוד שמובא על "בית אל" שהיא "לוז", ומובא בחז"ל: 'היא לוז שלא שלט בה מלאך המות מעולם' (ב"ר סט,ח), שזהו כעין לעתיד לבא שישחט השטן. כמו כן המקדש העתידי לא יחרב כיון שירד מהשמים, שזהו כחלומו של יעקב שעולים ויורדים מהשמים, אולי גם זהו עומק המדרש: 'ומאן דאמר: עולים ויורדים ביעקב, מעלים ומורידים בו, אפזים בו, קפזים בו, שונטים בו, שנאמר (ישעיה מט): "ישראל אשר בך אתפאר", את הוא שאיקונין שלך חקוקה למעלה. עולים למעלה ורואים איקונין שלו, ויורדים למטה ומוצאים אותו ישן. משל למלך שהיה יושב ודן עולים לבסילקי ומוצאים אותו דן, ויוצאין בפרווד ומוצאים אותו ישן' (ב"ר סח,יב). שיעקב של מטה נמצא בדמות מרכבה של מעלה, כעין בשניהם, ממילא המקדש (שהוא מקום השכינה כעין המרכבה) לעתיד של מטה הוא בעצם של מעלה, שירד משמים. אולם מדוע בכלל יש קשר בין המקדש והאבות? בפשטות כיון שהם היסוד לשכינה בעולם, הם המרכבה לה' בעולם ('"וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלֹקים". אמר ר"ל: האבות הן הן המרכבה, שנא' (בראשית יג) "ויעל אלקים מעל אברהם", "ויעל מעליו אלקים" (שם כח), "והנה ה' נצב עליו"' וכו' [ב"ר פב,ו]) לכן המקדש שהוא מקום גילוי ה' בעולם הוא כנגדם - כבא מכוחם, ולכן מתגלה ע"פ סדרם בעולם (שאברהם היה הראשון וכו'). אולי אפשר גם שהמקדש הוא הפסגה של קדושת א"י, של שלטון ישראל בארץ, שישוב א"י קשור להשראת השכינה ('וכמו שהשכינה אינה בשלימות בעוד שמקום בית המקדש אינו בשלימות ועל מכונה, כן שכינה אינה בשלימות כאשר ארץ ישראל אינה בשלימות גבוליה שהוא מנחל מצרים ועד הנהר הגדול נהר פרת' וכו' [חסד לאברהם ג,ז]) לכן בכל אחד מהאבות התגלה דוגמה של הקשר לא"י. אברהם כבש בא"י (בארבעת המלכים, שאברהם ניצח אותם לאחר שכבשו את חמשת המלכים וחזרו לשלוט כאן), כעין קדושת א"י בבית ראשון שנעשה מתוך כיבוש א"י (שבכך התקדש 'קדושה ראשונה' - בכיבוש), לכן הוא מגלה כנגד בית ראשון. יצחק היה בארץ ונאמר לו שלא לרדת, ואף נאמר לו ליישב את הארץ: "שכן בארץ אשר אמר אליך" (בראשית כו,ב), '"וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה שכון בארץ" עשה שכונה בארץ ישראל הוי נוטע הוי זורע הוי נציב' (ב"ר סד,ג), שזהו כבבית שני שקידוש הארץ נעשה מתוך חזקה - ההאחזות בארץ, ולכן הוא מגלה כבית שני. יעקב בדרכו לארץ קמו נגדו אויבים גדולים - לבן ועשו, ובפרט עשו שהיה בארץ ויעקב התכונן נגדו גם למלחמה, ואף נלחמו בניו בשכם, שזהו כלעתיד לבא - מלחמת גוג ומגוג שלאחריה הגאולה (ובפרט מלחמה שיעלו לשפוט את הר עשיו כנגד מול עשיו ביעקב, ומחיית עמלק שהוא מעשיו), ולכן הוא מגלה על הבית שלעתיד. אולי גם כרמז שאצל אברהם ויצחק היו בארות מים שהגוים לקחו להם ואף סתמום: "והוכח אברהם את אבימלך על אדות באר המים אשר גזלו עבדי אבימלך" (בראשית כא,כה). "וישב יצחק ויחפר את בארת המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם ויקרא להן שמות כשמת אשר קרא להן אביו. ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים. ויריבו רעי גרר עם רעי יצחק לאמר לנו המים ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו עמו. ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה ויקרא שמה שטנה" וגו' (בראשית כו, יח-כא), ואילו אצל יעקב לא מצאנו שלקחו ממנו בארות מים, ובאר המים רומזת להשראת שכינה (כיון שמים מרמז על התורה: "הוי כל צמא לכו למים" [ישעיהו נה,א], שהיא גילוי ה' בעולם), כמו שלמדו במדרש על באר המים שזה כנגד המקדש, שזהו ציון (ולמדו לרוה"ק - שנבואה קשורה לשכינה, וכן לבי"ד שזהו תורה וממילא גם לשכינה בעולם): 'דבר אחר: "והנה באר בשדה", זו ציון. "והנה שלושה עדרי צאן", אלו שלושה רגלים. "כי מן הבאר ההיא ישקו", שמשם היו שואבים רוח הקודש. "והאבן גדולה", זו שמחת בית השואבה. אמר רבי הושעיא: למה היו קוראים אותו בית השואבה? שמשם היו שואבים רוח הקודש. ... דבר אחר: "וירא והנה באר בשדה", זו ציון. "והנה שלושה עדרי צאן", אלו שלושה בתי דינים. דתנן: שלושה בתי דינים היו שם, אחד בהר הבית, ואחד בפתח העזרה, ואחד בלשכת הגזית' וכו' (ב"ר ע,ח). לכן כנגד הבארות שלקחו הגוים מאברהם ויצחק, כך גם הגוים יעשו את חורבן המקדש, ואילו אצל יעקב זה לא קרה וכך גם לא יחרב אלא ישאר נצחי. אולי גם אברהם תיקן שחרית, יצחק מנחה, ויעקב ערבית (ברכות כו,ב), שזה כגילוי עליהם; שאברהם כשחרית בבוקר שמסמל טוב גדול ושלם, וביצחק מנחה זה בין הערבים שיש טוב ויש רע, וביעקב יש רעה גדול שגלה וכדו' (ראה בהרחבה ב'צמאה נפשי' [ג,ו], למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א). שכך כנגד אברהם זהו בית ראשון שבנ"י שלטו והגיעו עד כדי שישלטו בכיפה (מגילה יא,א) שזהו טוב גדול, כנגד יצחק זהו בית שני שהיו זמנים ששלטו עלינו והיו זמנים שאנחנו שלטנו, וכנגד יעקב זהו לעתיד שלאחר שתתחיל הגאולה תהיה רעה גדולה, מלחמת גוג ומגוג, ולכן יש גילוי של כעין רעה גדולה שאצל יעקב. עוד נראה שמאברהם יצא פסולת - ישמעאל, ומיצחק יצא פסולת - עשו, ומיעקב לא יצא פסולת; שהפסולת מרמזת על הרעה, כנגד החטאים שבגללם נחרב הבית. בית ראשון נחרב בשל שלושת העברות ('מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו: ע"ז, וגלוי עריות ושפיכות דמים' וכו' [יומא ט,ב]), שזהו כגילוי של ישמעאל: "ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק" (בראשית כא,ט), '"מצחק" - ל' ע"א, כמו שנא' (שמות לב) "ויקומו לצחק". ד"א: לשון גילוי עריות, כמה דתימא "לצחק בי". ד"א: ל' רציחה, כמה דתימא (ש"ב ב) "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו" וגו'' (רש"י). בית שני נחרב בשל שנאת חינם ('מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם' וכו' [יומא שם]), שזהו שנאה בין אחים, שזה נרמז בעשו אחיו של יעקב ששנאו. אבל ביצחק לא היה פסולת וכך המקדש העתידי לא יחרב (אמנם היה ריב בין האחים ליוסף, עד שהשלימו, כך בגאולה העתידית יהיה אולי בתחילה אי אחדות ולכן יש את הרעה של גוג ומגוג, אבל בסוף תהיה אחדות כאחדות של יוסף ואחיו לבסוף [כיון שאין בהם פסולת אז גם אם רבים זה זמני בלבד, וגם לא ריב בשלמות, שלכן כאב להם על בכיו של יוסף כמו שאמרו זה לזה "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו" (בראשית מב,כא), שגם אחרי שנים זה הדהד באוזניהם והרגישו מצפון על כך, עד שלכן ראו עצמם כראויים לקבל על כך עונש]).