דבר ה' זו הלכה

רש''י מביא ממדרש אגדה להורות לפניו, לתקן לו בית תלמוד 

שמשם תצא הוראה. 

איתא מהאר''י הקדוש שסיבת ירידת יעקב למצרים היה, כדי 

לתקן את טומאת מצרים, ולהעלות משם את הניצוצות הקדושים, 

ואפשר לומר שבכדי להוציא הדבר אל הפועל היה צורך לבית 

התלמוד 'שמשם תצא הוראה' דוקא, כי דוקא על ידי אסוקי 

שמעתתא אליבא דהלכתא משברים את הקליפות, ומעלים את 

הניצוצות לשורשם, ולכן מובא כשעסק האר''י הקדוש בעצמו 

בלימוד ההלכה, היה מתייגע ביותר, ואגלי זיעה היו נוטפים מפניו, 

ואמר כי בלימוד הלכה משברים כל הקליפות, ולכן ראוי להגות בה 

ביגיעה גדולה.

ומן הראוי לדעת כי על אף שהדגש בהישיבות הקדושות הוא 

בעיקר בלימוד סוגיות הש''ס בעיון, מכל מקום מן הראוי לשום דגש 

גם על לימוד ההלכה למעשה, שהרי תכלית הלימוד הוא כדי שיבוא 

על ידה לידי מעשה, וזה לא שייך כי אם בלימוד ההלכה למעשה.

וכן יש לפרש גם את בקשתנו בברכת אהבה רבה, ותן בלבנו בינה 

להבין ולהשכיל, לשמוע ללמוד וללמד וכו', שהשם יתברך יתן 

בליבנו בינה, ועל ידה נשכיל לדעת, שתכלית לימוד התורה הוא 

ללמוד וללמד לשמור ולעשות, כי זה היה תכלית קבלת התורה, 

לקבל עלינו עול קיום התורה.

ועל אף שאין לזלזל בשיטת הלימוד הנהוג בישיבות הקדושות, כי 

הלימוד בעיון נותן סיפוק וחיות להוגי התורה, ועל ידי זה מחזיקים 

רוב לומדי תורה בעץ החיים, מכל מקום, אין אנו נפטרים מחמתה 

מלימוד ההלכה, שבה תלוי כל היהדות, והיא מעלתינו בפני כל עם 

ולשון, מאחר שהיא עיקר התורה, ועל ידה מתקשר האדם אל 

בוראו, ויודע מה אוסר השי''ת עליו, ומה מותר לו, ובמה מחוייב הוא 

לעבדו. 

ועל האדם לדעת כי שגגת תלמוד עולה זדון, (אבות ד, יג) ואם לא 

יקדיש לו זמן ללימוד ההלכה, הוא ממש בכלל מזיד, והיינו שהוא 

בגדר יודע את בוראו ומתכוון למרוד בו ח''ו, כי על כל צעד ושעל של 

חיי היום יום ישנם הלכות למעשה, ועליו לדעת איך עליו להתנהג 

בכל פרט ופרט, כי אף על לבישת הבגדים, ועל רחיצת הגוף ישנם 

הלכות, מה עליו להקדים, וכשאין האדם מקיימן הרי הוא בגדר 

פורק עול רחמנא ליצלן, ויכול להיות שכשיעשה אדם חשבון הנפש 

לא יעלה על דעתו עד כמה הוא חטא והכעיס את בוראו, כי אינו 

מודע להמון חטאים שהוא נכשל בהם מחמת בורותו.

באחד השיחות עם ראב''ד ירושלים הגאון רבי ישראל יעקב פישר 

זצ''ל, דיברתי אודות הצורך להעיר את האברכים בני הישיבות 

שתורתם אומנותם, להשים דגש גם על לימוד ההלכה למעשה, כי 

בזמנינו נמצאים הרבה אברכים מופלגים בתורה שיגעים בלימוד 

עיון בגמרא וראשונים, אך אין עתותם בידם ללמוד ההלכה למעשה, 

ושכיח בורות גדולה בהוראה, ומה גם כי יש שמעמידים אורח חייהם 

על יסודות של סיפורי מעשיות בלבד, אך הגאון לא הבה לשמוע על 

כך, כי לא עלה על דעתו שיתכן וכך הם פני הדברים, ותמה על כך 

באמרו, וכי רוצה אתה לומר לי שבן ישיבה אינו בקי בכל חלקי 

המשנה ברורה? והיה בטוח כל כך בדעתו, עד שלא היה ביכולתי 

לאמת את דברי בשום אופן, כי ברור היה לו שאברך בן תורה החרד 

על דבר השם, לא ישים מגמתו על שום לימוד אחר, כל עוד ואינו 

בקי באורח החיים הראוי לאיש ישראל מידי יום ביומו. 

ולאור האמור יוצא, כי מוטל על האדם להיות בקי בראש 

ובראשונה בחלק אורח חיים שבשולחן ערוך, ואם נראה לאדם שאין 

הדבר בהישג ידו, לכל הפחות עליו להיות בקי בקיצור שולחן ערוך, 

כי רק על ידה ידע את דרכי השי''ת, וישיג את התכלית הנרצה 

מקבלת התורה, כי יתכן שאדם שתורתו אומנותו, הבקי בש''ס 

וראשונים אך הוא עדיין בגדר עם הארץ ח''ו, כי עדיין לא השיג את 

התכלית הנרצה שבתורה, כי אינו יודע את המעשה אשר יעשה, 

ולעומת זה יהיה אדם מן השורה שאין הוא בקי גדול כלל, אך בקי 

הוא בקיצור שולחן ערוך, והינו כבר בבחינת תלמיד חכם, כי סוף כל 

סוף יודע הוא את המעשה אשר יעשה, והוא קרוב יותר אל התורה, 

כי יודע הוא מה התורה דורשת מעמו, והיא המשמרתו מכל מכשול 

וחטא, ומזכה אותו לקיים את המצוות כראוי, וזוכה להתדבק על ידה 

אל בוראו. 

סיפר לי אברך רגיל מן השורה שקבע לו סדר לימוד יומי בקיצור 

שולחן ערוך, ובנוכחותו התעורר לאיזה יהודי שאלה בחושן משפט, 

והוא על אף שאינו למדן גדול, הרצה לזה היהודי את ההלכה 

למעשה כבקי ורגיל, ועשה המחזה רושם, כי אברך מן השורה מורה 

הלכה בענינים הסבוכים שבחושן משפט, שמעטים הם הבקיאים 

בה, ושאלו היהודי בתמיהה אם יש לו יד בחושן משפט, ולתדהמתו 

ענה האברך, כי בחושן משפט עצמו אין לו ידיעה גדולה, אבל הוגה 

הוא בקיצור שולחן ערוך שהוא קיצור מכל ד' חלקי שולחן ערוך, 

ומחלק חושן משפט שבו הוציא את הפסק, וכל הנוכחים שם אכן 

הכירו בגודל התועלת של הלימוד בספר זה, כי הוא מאיר לאדם את 

דרכי השם בכל תחום ובכל פרט. 

גם אבי מורי שליט''א מחזיק תמיד באמתחתו קיצור שולחן ערוך 

קטן, ובכל עת שנזדמן לו איזה רגעים פנויים, כגון בברית מילה 

וכדומה, שנעשים בהם על פי רוב עיכובים שונים והזמן מתמשך, אז 

הוא מוציאו מחיקו והוגה בו, מדובר כאן בתלמיד חכם עצום, ואף 

על פי כן רואה בזה תועלת לעצמו.

יעזור השי''ת שנזכה ללמוד על מנת לעשות, ואכן הלימוד יביא 

אותנו לידי מעשה, ונזכה להתדבק על ידה אל בוראנו.

********

חז"ל אומרים 'כל הכועס כאילו עובד 

עבודה זרה', וצריך להבין מדוע חז"ל כ"כ 

החמירו בעניין זה, שהרי לכאורה כל העניין 

של כעס, הוא דבר זמני, שאדם כועס על 

דבר מסוים אבל לאחר זמן מה הוא נרגע 

ושוכח את כעסו, מדוע אם כן השוו חז"ל 

את הכעס לעבודה זרה, שהוא אחד 

מעבירות החמורות שצריך להיהרג 

עליהם?

יוסף הצדיק, אחרי שנגלה אל אחיו, לא 

כעס וצעק עליהם על מה שמכרוהו, אלא 

להיפך, הוא אמר להם 'ועתה אל תעצבו.. 

כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם', וכן הוא 

אומר להם 'והנה עיניכם רואות ועיני אחי 

בנימין כי פי המדבר אליכם', ורש"י הק' 

מפרש 'ועיני אחי בנימין – השווה את כולם 

יחד לומר שכשם שאין בלבי שנאה על 

בנימין אחי, שהרי לא היה במכירתי, כך אין 

בלבי שנאה עליכם', והרי הדברים 

מעוררים התפעלות עצומה, איך, כיצד יכל 

יוסף הצדיק לומר כך לאחיו דברי פיוס 

בלא שיכעס עליהם כלל?!

בדבריו של יוסף הצדיק נוכל למצוא את 

התשובה לשתי השאלות, 'ועתה לא אתם 

שלחתם אותי הנה, כי האלוקים'! וכן הוא 

חוזר ומדגיש בדבריו כמה וכמה פעמים, 

'כי למחיה שלחני', 'וישלחני אלוקים 

לפניכם', שמני אלוקים לאדון', וכו', כי 

יוסף הצדיק האמין וידע שכל מה שקורה 

אתי זה רק הקב"ה עושה, לא האחים מכרו 

אותי למצרים, ולא פרעה עשה אותי למלך, 

הכל זה הקב"ה, הוא עושה את הטוב, והוא 

עושה גם את מה שנראה בעיני כרע, ואם 

כך, מה יש לי לכעוס על מי שלכאורה עשה 

לי משהו? זה לא הוא, זה הקב"ה עשה! 

אבל אם לא הולכים עם זאת האמונה, אזי 

כשמישהו פוגע בי, אני נפגע וכועס, 

כלומר, אני מאמין שהוא עשה את זה ולא 

הקב"ה, לכן השוו חז"ל את הכעס לעבודה 

זרה, כי כשאתה כועס, אתה מכריז, שאינך 

מאמין שהקב"ה עשה לך את זה הדבר אלא 

אותו אדם, רח"ל, ולכן עלינו להתחזק 

באמונה ולזכור שאין אדם נוקף אצבע 

מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו קודם 

מלמעלה.

(עפ"י טיב התורה-ויגש)