חצות שהביאה ישועה....
נכתב על ידי DL2000, 6/12/2013
הרשל האכסנאי פכר את ידיו
באין אונים, לוח השנה הראה
כי בעוד שלושה ימים יגיע
מועד תשלום דמי החכירה השנתיים
לפריץ בעל האחוזה, ומאין יבוא עזרו?
בידו אין לשלם את דמי החכירה.
ההצלחה לא האירה לו פנים בפונדק
שלו השנה, אך קיווה שלכל הפחות
יצליח לעמוד בתשלום השנתי, כדי שלא
ישליכו הפריץ לבית הסוהר. אפס, כי אין
בידו אפילו מחצית הסכום.
ר' הרשל היה מקושר בכל נימי נפשו
ברבו ה'חוזה' מלובלין זי"ע. נוהג היה
ר' הרשל לנסוע אליו לעתים קרובות
ולהתבשם מאמרי פיו הקדוש. בצר לו,
החליט לנסוע לובלינה.
בהגיעו אל רבו ה'חוזה', האזין לו הרבי
ברוב קשב למצוקתו, והעתיר בתפילה
ובברכה עבורו.
בכפר סמוך התגורר פונדקאי יהודי,
ידיד ורע היה לר' הרשל, וכמו עמיתו
ר' הערשל לא ראה כ"כ סימן ברכה
בפונדקו, גם אצלו קרב יום תשלום
החוב לפריץ ולרש אין פרוטה לפורטה.
אף עליו ריחפה אימת מאסר ונישול מן
הפונדק והא לא ידע את נפשו.
באחד הימים נפגשו נשותיהם. אשתו
של ר' הרשל ואשתו געציל לשיחת
רעות. התעניינה האחת בשלומה של
השניה, ותוך כדי שיחה נתוודעו לדבר
כי שניהן, הן ובעליהן נתונות באותה
הצרה. זמן תשלום דמי החכירה הולך
וקרב ותשלום אין. הסיכונים באי הגשת
התשלום בזמן ידועות לשמצה. רעד
וחלחלה אחז מהמחשבה הנוראה...
אשת ר' הערשל, יעצה לרעותה: "אמרי
לבעלך שייסע ללובלין, שם שוכן איש
אלוקים קדוש, "החוזה מלובלין",
בתפילותיו כבר הושיע אותנו לא פעם,
מדוע שלא יפעל ישועה גם עבורכם?".
שבה האישה אל ביתה כשעצת חברתה
בליבה. והחלה מפצירה בבעלה לנסוע
לובלינה אל הרבי. תחילה לא שעה
לדבריה. אך, כראותו שאינה מניחה לו,
קם ונסע. הוא הגיע ללובלין בצהרי היום,
ויפן כה וכה למצוא את ביתו של הרבי,
את היהודי הראשון שנקרה בדרכו עצר
ושאל: "איה מקום משכנו של הרבי?".
שח לו הלה: "הרבי נסע ואינו בביתו".
ר' געציל הפונדקאי היה איש תם ופשוט
והרהר בליבו: "הייתכן כדבר הזה?!
בוודאי האיש אינו יודע, כי מן הסתם
רבי אינו נוסע אף פעם מביתו". הוא שם
פעמיו אל ביתו של ה'חוזה', אך גם שם
נאמר לו כי הרבי אינו מצוי בביתו. אך
עדיין פג לבו מלהאמין, והחליט: "אולי
אינם רוצים שאפריע לרבי? אלך אל בית
המדרש, וכאשר אראה שם אדם עטוף
בטלית ותפילין יושב ועוסק בעבודת
הבורא, אדע כי זה הוא הרבי".
בבואו אל בית המדרש, אכן ראה שם
יהודי עטור הדרת פנים עטוף בטלית
ומוכתר בתפילין יושב שקוע בשרעפי
קודש. היה זה ה'יהודי הקדוש'
מפשיסחא זי"ע. ניגש אליו הפונדקאי
ביראת-כבוד, הושיט לו את ה'קוויטל'
עם הפדיון, וסיפר לו את צרתו. אך
ה'יהודי הקדוש' סרב לקבל את הפדיון
ואמר לו: "אני אינני רבי, לך אל הרבי
הקדוש מלובלין". זו הייתה תקוותו
האחרונה ש ר' געצל הפונדקאי ובשמעו
זאת, נשבר ליבו בקרבו ומרוב ייאוש מר
ושברון לב התמוטט מתעלף ארצה.
כשראה ה'יהודי הקדוש' עד היכן
הדברים מגיעים, רכן אליו ועורר אותו
מעלפונו, כששבה אליו הכרתו, אמר
לו בנימה אבהית רחימאית: "הנני
רבי, ועתה הסכת ושמע לעצתי – לך
וקנה לך תרנגול גדול, הוא יקיץ אותך
משנתך בחצות הלילה ואז תקום
ותאמר תהילים, תתפלל לה' מעומק
ליבך שיושיעך וה' יתברך ישמע שוועתך
ויושיע אותך".
חזר הפונדקאי מעודד ושמח אל ביתו,
עשה בתמימות כפי שהורה לו הצדיק
וקנה תרנגול עמ"נ שיעוררו לעבודת
הבורא עם חצות ליל.
ויהי בחצי הלילה כאשר קרא התרנגול,
קם ר' געצל משנתו והחל שופך שיחו
לפני בורא עולם באמירת תהלים
מעומקא דליבא ובתפילות קורעות
שמים. בעודו אומר תהילים, והנה
דפיקות נשמעו בדלת באישון ליל.
בפתח עמד אחד מגויי הכפר הנוהג
לפקוד לפרקים את הפונדק, כשהוא
מבקש לקנות בקבוק יי"ש.
נתן לו ר' געצל את מבוקשו והלה הלך
לדרכו. כעבור שעה הופיע הגוי שוב,
הפעם לחש באוזני הפונדקאי: "יהודי,
ראה, אני אוהב לשתות יי"ש אך בניי
אינם מניחים לי לשתות", מדי דברו
הוציא שק מלא זהובים "הא לך מעות
אלו שחסכתי שנים רבות, מכיר אני
אותך וסומך עליך, בכל פעם שאבוא,
תיתן לי לשתות".
כשיצא הגוי את הבית, פתח ר' געצל
את שק המטבעות. היה זה סכום עצום.
הפונדקאי הנפעם מישועת ה', לא ידע
את נפשו, והודה לה' על רב חסדו.
למחרת כשסיפר את נס הישועה
לרעייתו, ביקשה לשלוח סכום צדקה
לרעותה, אשת ר' הרשל על שהייתה
שליחה טובה לשולחם לובלינה. הישועה
הגיע אל שניהם אל ר' געצל ור' הרשל.
ר' געצל השקיע את כספו במסחר וה'
ציווה את הברכה בעסקיו, עד שהפך
לנגיד מופלג. כל זאת בזכות ששמע
לעצתו של ה'יהודי הקדוש' וקם בחצות
לזעוק לה' מכל ליבו.
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
