בס'ד

ליבו של הקרדינל בערה משטמה כלפי הרב היהודי. מאז החל הרב לבקר בבית המלך, זוכה הוא להערכה רבה על חכמתו, כבודו גדל והולך, עד שאינו נופל משל שרים נכבדים ביותר. שעות רבות יושב המלך ומתייעץ עמו על כל נושאי הממלכה, ולאחרונה אף הגדיל לעשות והתיר לרב היהודי לבוא אליו בכל עת שיחפוץ. ואילו הוא הקרדינל, ראש הכנסייה, ערכו פוחת והולך בעיני המלך, ואינו מוזמן אליו אלא לעיתים רחוקות.

רבנו משה בן נחמן, הידוע בכינויו הרמב"ן, היה ידידו האישי של מלך ספרד. המלך רחש לו כבוד והערכה בשל חכמתו, שעלתה לאין-שיעור על כל שרי המלוכה שסבבוהו. קל להבין מה גרם לקנאתו של הקרדינל ברמב"ן.

הוא חרש מזימה. עליו לפתות את המלך להטיל גזֵרה שתכשיל את הרב היהודי. לפתע אורו עיניו. הקרדינל ביקש לבקר בארמון, והחל לשוחח עם המלך בעניין היהודים. הוא שיבח אותם מאוד על חכמתם וכישרונותיהם, אך מיד הדגיש שכל זה היה נחלת העבר. אז היו להם חכמים, נביאים ומלכים גדולים, אך כיום אין להם לא חכמים ולא נביאים.

"מה הסיבה לכך?", שאל המלך.

הקרדינל ציפה לשאלה. "מאז החלו לעסוק בלימוד התלמוד, נסתמה בינתם ואבדה חכמתם", השיב.

בפנים מתחסדות הפסיק לרגע, בחן את הרושם שעושים דבריו על המלך והמשיך: "לא רק זאת, בתלמוד גם כתובים דברי שטנה, לעג ובוז כלפי האמונה הנוצרית. בגלל העיסוק המתמיד של היהודים בתלמוד, נמנעים הם מלבוא לחסות תחת כנפי הכנסייה. במקום זה גוברת בליבם השנאה אלינו, הנוצרים".

הקרדינל הוסיף ופיתה את המלך, שלא יועיל כל ניסיון לשכנע את היהודים להפסיק להגות בתלמוד. יש רק עצה אחת – להוציא צו חמור האוסר את לימוד התלמוד. המלך קיבל את דבריו, ומיד הוציא צו, הקובע עונש חמור לעובר על דבר המלך – מוות.

הקרדינל יצא שמח וטוב לב, ובקרב היהודים רבתה המבוכה. כשהגיע דבר הגזֵרה לרמב"ן, שלח שליחים לכל מושבות המלך להודיע, כי בישיבתו יתקיימו הלימודים כסדרם וכל החפץ יבוא וילמד.

עתה חיפש הקרדינל הזדמנות לתפוס את הרמב"ן בשעת מעשה. יום אחד פגש שניים מיועצי המלך, והחל להקניטם: "מתי לאחרונה התייעץ עמכם המלך?". השניים הודו שכבר זמן רב לא נועץ בהם, והסבירו: "מאז התיידד החכם היהודי עם המלך, אין המלך זקוק לנו. הרי חכמת הרב עולה על כל החכמים בממלכה".

המשיך הקרדינל כממתיק סוד: "לוּ ידעתם את מקור חכמתו, הייתם נעשים חכמים כמותו. בכל ערב מגיעים אליו מלאכים משמים ומגלים לו את סודות החכמה. אם תעמדו תחת חלון ביתו תוכלו גם אתם להאזין לסודות הנאמרים על-ידי המלאכים, ותהיו גם אתם חכמים גדולים".

התפתו השניים והלכו בערב לעמוד תחת חלון ביתו של הרמב"ן. זמן רב עמדו ללא תנועה ולא ראו מלאכים כלשהם. אך דבר אחד יכלו לספר בבירור – הם ראו במו עיניהם את הרמב"ן יושב עם מאות תלמידיו ולומד בקול ובניגון את התלמוד, שנאסר בצו המלך!

נרעשים הגיעו ובישרו על כך לקרדינל, שכמובן נהנה לראות את תכניתו מתקדמת. בארשת מעושה של דאגה הסביר להם, כי ככל הנראה אינם זכאים לשמוע את המלאכים, אך חובתם לגשת מיד אל המלך ולספר לו מה שראו עיניהם.

המלך קצף מאוד למשמע הדברים, אך עצר ברוחו והחליט לזמן את הרמב"ן לשמוע תחילה מה בפיו.

"האם נכון שאתה מוסיף להגות בתלמוד?" שאל המלך את הרמב"ן, כאשר הופיע לפניו. "שמא לא שמעת על גזֵרתי האוסרת על הלימוד?!".

הרמב"ן, ברוגע ובשלווה, ביקש את רשות המלך לספר סיפור. כשנענה בחיוב החל לספר: "לפני שנים, במדינה אחרת, חלתה בתו היחידה של המלך, והרופאים נואשו מלמצוא לה מזור. אמרו הרופאים למלך: רק 'רופא כל בשר' יוכל לרפאה. עצתנו לך, גזור על כל יושבי ממלכתך צום של שלושה ימים, שבו יתפללו איש על-פי אמונתו, ואולי כך ירחמו עליה מן השמים.

קיבל המלך את עצתם והכריז על הצום. ביום השני לצום נתפס יהודי כשהוא אוכל... תיכף הובא למלך והמלך שאלו מדוע הפר את הצום, ואם אינו רוצה שבת המלך תחלים.

ענה לו היהודי: "בתלמוד נאמר 'ברי ושמא – ברי עדיף'. יש להעדיף את הדבר הוודאי מן הספק. בהיותי חלוש מאוד, אמרתי לעצמי, כי ספק גדול אם בת המלך תחלים על-ידי שאצום, אך אם אצום – חיי יהיו ודאי בסכנה. החלטתי להעדיף את הוודאי"...

"כך גם בנדון זה", סיים הרמב"ן את סיפורו, "כששמעתי את הגזֵרה, התעורר בי ספק גדול אם אמנם המלך מתכוון גם אליי. הרי לא ייתכן שעל רקע יחסי הידידות שרוחש אליי המלך, ירצה להרע לי כל-כך.

"לעומת זה, התורה היא חיינו, ובלעדיה אין חיינו חיים. דבר זה ודאי הוא ואין בכך כל ספק. אם-כן, העדפתי גם אני את הוודאי מן הספק"...

נהנה המלך למשמע תשובתו החכמה של הרמב"ן, ואף ראה צורך להתנצל לפניו על דבר עצת הקרדינל שהסיתו לכך. כבר באותו יום ביטל המלך את הצו המלכותי האוסר את הלימוד, ואת הקרדינל גירש בחרפה מעל פניו. וליהודים זה היה יום חג.