"ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה" (לא,כא) 'ר"ל אמר: כל אדם שכועס, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ממשה, דכתיב "ויקצוף משה על פקודי החיל" וגו' וכתיב "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חוקת התורה אשר צוה ה' את משה" וגו' מכלל דמשה איעלם מיניה' (פסחים סו,ב). בפשטות כיון שכועס אז לא נותן מקום לדעתו לחשוב ולכן חכמתו מסתלקת. אולם הלשון 'חכמתו מסתלקת ממנו' משמע שעצם החכמה הולכת ממנו, שאינו יכול להשתמש בה. מעין הנבואה שנאמר גם בה, שבנבואה ודאי שזה ה' פונה אליו ובכעסו ה' בדל ממנו, כך חכמה של אדם קשורה לקודש, שקשורה לחלק לדעת שזה חלק אלוקי, ולכן מי שכועס החכמה האמיתית בורחת ממנו. לכן בפס' שלמדים זאת זה ממשה ששכח הלכות געולי כלים, שזה קשור לטהרת כלים, שכך גם אדם גופו הוא כלי לקדושה בעולם, אולם הגוף יכול ליטמא כמו שמת הוא שיא הטומאה, והרוח שבו מחיה אותו וכך אינו טמא. לכן כשכועס שזה הצד החומרי של הגוף שגובר על השכל, החכמה מהקדושה שבנשמתו בורחת ממנו. וזהו רמז ברש"י 'אך את הזהב-.. ממועטים אתם מלהשתמש בכלים אפילו לאחר טהרתן מטומאת המת עד שיטהרו מבליעת איסור נבלות. ורבותינו אמרו אך את הזהב לומר שצריך להעביר חלודה שלו קודם שיגעילנו וזהו לשון אך שלא יהיה שם חלודה אך המתכת יהיה כמות שהוא' (כב') ודברי רש"י מרומזים בפס' עצמם שאומר "וכבסתם בגדיכם ביום השביעי" (כד') שזה סמוך למקודם שיש לטהר הכלים מטומאת מת. וזה מרמז כמו שאמרנו על האדם שבמותו מוכח שגופו טמא בלא נשמתו, והאדם הוא כמו כלי בעולם, שמיועד לשימוש ושיפור העולם בקשר לקדושה. ואולי גם רמוז בחלודה שהיא תוצאה של מגע עם אויר העולם שמקלקל את חיצוניותו של הכלי שמחלידו, ולפני טהרה יש לנקות מחלודה ולהשאיר את הכלי נקי, כך גם האדם צריך לנקות מעצמו את ההשפעות הרעות שבאות מהעולם, שלא לכעוס וכדו' ואז מנקה עצמו להיות בטבעו וכך יכול להתחבר לקדושה, וזהו "זהב" שבו כלי המקדש ובפרט המנורה שכנגד בנ"י, שזה מרמז על קידוש העולם (כמקדש) שהאדם הוא משכן פרטי שבא לתקן את העולם. וניראה שהחיבור הז שבין הגעלה וטהרה בא לרמז על המקוה שהוא מטהר את האדם ע"י שאש ומים קשורים, שיש 'נהר די נור' והאש מרמז על "הלא כה דברי כאש נאם ה' " (ירמיהו כג, כט) שמרמז על התורה. וגם המים קשורים לתורה שהמצות גורמות לגשם בעתו. והמים והאש מנוגדים , כך ניראה שמים זה רחמים שמחיה ומנקה את העולם, ואש זה דין ששורף בעולם, וכך המים מחברים את האדם לרחמים, שמטהר אותו מטומאת העולם, שהעולם יכול לעמוד רק ברחמים. ואז עולה לעמידה בדין שלא מזיקו בשל טהרתו, וזהו דרגת קדושה שמתחבר לה' שזהו "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם" (ויקרא יט,ב) וזהו "ה' אלקיכם" רחמים ודין , שזהו שטהרה זה דרגה שלפני קדושה (יר' שקלים ג,ג) בסולם רפב"י, והעולם לא יכול לעמוד בדין, שהאש שורפת ולכן הטהרה נעשית ע"י מים במקוה, וזה קשור לקדושה ששואב ממנו הטהרה כח לתקן את העולם, ולכן זה מקוה של 40 סאה כנגד 40 יום של מתן תורה למשה  בסיני, באש בהר. והכעס הוא כמו אש באדם, אש רעה, ולכן מרחיק אותו מהקדושה וחכמת התורה מסתלקת ממנו.