פרשת "בהר" – אנחנו מאמינים בני מאמינים
בס"ד
פרשת
"בהר" – אנחנו מאמינים בני מאמינים
השבת
נקרא בבתי הכנסת שתי פרשות יחדיו - "בהר" ו"בחוקותי", המסיימות
את ספר ויקרא, והמאמר היום יתמקד במצוות שנת השמיטה המובאת בפרשת
"בהר". מעבר להלכה המעשית, שרלוונטית היום בעיקר לחקלאים, כולנו יכולים
להתחזק וללמוד ממצווה זו רבות על אמונה.
הרובד
המעשי של המצווה מורה לנו בעודנו חיים בארץ ישראל להפסיק כל עבודה חקלאית ועבודת
עיבוד הקרקע במחזוריות קבועה מידי שנה שביעית. באותה שנה החקלאים מוותרים על
בעלותם הפרטית על שדותיהם וכל מה שגדל מעצמו נחשב לרכוש הכלל ולהפקר. באותה שנה
עובדי האדמה, שבתקופת המקרא היו רוב האוכלוסייה העובדת (היי-טק וניהול השקעות היו
מקצועות פחות פופולאריים...), מונחים לזנוח את עיסוקי החול ולבלות שנה שלמה בלימוד
תורה ובעיסוקים רוחניים.
הגיון פשוט אומר שאם אסור לעבד
את הקרקע ולגדל גידולים חקלאיים - באותה השנה ובשנה שלאחריה אמור לשרור רעב כבד,
שכן מה יאכלו וממה יתפרנסו? שנת השמיטה, אם כך, היא שנת מבחן לחקלאים ולעם
ישראל. האם יבטחו בבורא עולם שידאג לקיומם הכלכלי ולפרנסתם, או שיעשו תחבולות
שונות כדי לעקוף את ההלכה וציווי הבורא? חקלאי הבוטח בה' שידאג לפרנסתו, מפקיר
את שדהו ואמור שלא לחשוש לפרנסתו ולפרנסת משפחתו. לעירוניים שבנינו, שאינם עוסקים
בחקלאות, קשה להבין את עומק הביטחון הנדרש בהתמודדות אמונית מסוג זה. שני עקרונות מודגשים במבחן האמונה של
שנת שמיטה (כמו במבחנים אמוניים נוספים): העיקרון הראשון מלמד כי משמעות
הביטחון היא שאין מקריות בעולם והכול נעשה בהשגחת בורא עולם, לפיכך צריך אדם לדעת
כי כל המציאות מושגחת ע"י הקב"ה. העיקרון השני מלמד אותנו כי מידת הביטחון
נבחנת דווקא בשעות קשות בהן נדרש אדם לאמון מוחשי יותר בקב"ה. על
מנת שהחקלאי ינטוש את שדהו לשנה תמימה הוא צריך להאמין שיש כוח חזק יותר
מ"כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה" (כדברי פרעה המסמל את שיא הכפירה)
ואף חזק יותר מההיגיון המדעי שאומר שאם לא זורעים, מדשנים ומשקים – בסופו של דבר
גוועים ברעב. אמונה, אם כך, היא מעל הדעת, כלומר מעל מה שנראה
"הגיוני" ובגדר "חוקי הטבע". התפיסה המערבית-מודרנית
ברובה שוללת את הגישה הזו ואומרת ש"מה שלא רואים בעיניים ו/או מוכח במעבדה
אין לו זכות קיום", אולם מי שדבק רק בה מנותק משורש השורשים לכל דבר ובריה
שהוא בורא עולם. אל מול החששות הטבעיים העולים מהאיסור לגדל
ולאסוף תוצרת חקלאית במשך שנה שלמה, הקב"ה מבטיח למאמינים בו כי הוא לא יפקיר
אותם: "וְכִי תֹאמְרוּ
מַה־נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת; הֵן לֹא נִזְרָע, וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת־תְּבוּאָתֵנוּ׃
וְצִוִּיתִי אֶת־בִּרְכָתִי לָכֶם, בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית; וְעָשָׂת אֶת־הַתְּבוּאָה,
לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים "
(ויקרא כה'). משמעות
ההבטחה היא כי אותו חקלאי, הנוהג מדי שנה בשנה לזרוע כמות מסוימת של גרעינים
ולהפיק ממנה יבול בכמות ידועה, מובטח לו כי בשנה השישית לשמיטה יאסוף לביתו תנובה
הגדולה פי שלושה מהרגיל, למרות שהוא יזרע כמות זרעים זהה לכמות הזרעים שהוא זורע
בכל שנה! וכל זאת, כדי שיהיה לו מקור מחיה בשנה השביעית שבה נאסר עליו לזרוע
ולקצור ובתחילת השנה השמינית עד שהגידולים יקלטו ויניבו פרי. במציאות כזו של אמונה
בהבטחה האלוקית, חרף ההיגיון הקר שאומר שמדובר במעשה "משוגע", החקלאי
שזכה ביבול זה היה חש בעליל כיצד מן השמים דואגים למחייתו, וכי אין הוא מושלך
ל"חסדי" הגורל העיוור.
כבני אדם ניתן לנו כוח ייחודי
המאפשר לנו להתעלות מעל כל יתר הנבראים – כוח הבחירה, אולם על מנת לאפשר לנו בחירות
חופשיות הקב"ה הסתיר את עצמו במטרה שנשכיל להבין לבד שאין מקריות וכי גם חוקי הטבע, שכביכול
שולטים במציאות, מונעים אך ורק מרצונותיו. אם היינו רואים בעינינו שכל מי שאוכל
טרפה או מחלל שבת מיד נענש במכת ברק, ודאי שכולם היו נשמעים לחוקי התורה, אולם במציאות
כזו לאדם בעצם לא הייתה בחירה האם להאמין או לא. על פי המתואר בספרי הקודש לאחר
ביאת המשיח כל המסכים וההסתרות יוסרו ולכולם יהיה ברור שהנכתב בתורה אכן זהו רצונו
של הבורא. עד אז אנחנו חיים בעולם בו האמת פעמים רבות נסתרת והחושים הרגילים מראים
לנו שישנה מציאות כביכול מעוותת בה ישנו צדיק ורע לו ולעומתו רשע וטוב לו. מהבחינה
הזו אנחנו נעלים אפילו יותר מהמלאכים, אשר להם אין את יכולת הבחירה ולהם ברורה
תמיד התוכנית האלוקית. המבחן והאתגר האמיתיים שלנו בעולם הזה, שהומשל כאמור
למסדרון בדרך לעולם הנצח, הוא באמונה שהקב"ה הוא אכן טוב ומיטיב וכי תורתו
אמת. עלינו לדעת שלמרות ההסתרה הגדולה השורה בעולם אין אנו מושלכים עזובים
לנפשנו וכי "ידו" של הבורא מנחה גם כאן את הכול. הקב"ה מכוון,
מסייע, רוקם מאורעות, מדריך, פותח שבילים ומאיר נתיבים ועלינו לסמוך
עליו באמונה שלמה. חשוב לשאול שאלות קשות ולנסות להבין מדוע המציאות לעיתים נראית
קשה ואף אכזרית, אך יחד עם זאת תמיד לשמור על האמונה הפשוטה בבורא ובחוברת ההפעלה
לתפעול העולם הזה שהוא נתן לנו – הלוא היא התורה.
מה פרוש הדבר לסמוך על
הקב"ה?
בהלכות תפילה המובאות ב"שולחן ערוך" אנחנו מונחים בתפילת "שמונה
עשרה" לעמוד ולא להיסמך על שום דבר – "שאם יינטל אותו דבר (שהוא סומך
עליו) – ייפול". סמיכה על השם, לפי הגדרה זו, פרושה שעלינו להישען עליו באופן
כזה שנדע שכל משענת אחרת אינה אפשרית ואינה מסייעת באמת.
בפועל לכל אדם משענות רבות עליהן הוא סומך ובוטח – בריאותו וכוחו, חוכמתו,
חבריו, מעמדו החברתי, כספו ורכושו. כל אלה מקנים לנו תחושה מסוימת של ביטחון, אולם
עלינו לזכור כי הבריאות והכוח הם דבר שברירי ואין אדם שלא חולה ולבסוף נובל,
החוכמה יכולה להתגלות כסכלות, החברים יכולים להעלם והכסף עלול להיאבד בנסיבות
טראגיות. כל דבר בעולם הזה הוא חולף וזמני מלבד המשענת האמיתית והנצחית שהוא בורא
עולם.
אמונה
זה גם, ובעיקר, לדעת לקבל את מה שיש בשמחה ובהבנה שזה הדבר הכי טוב שיכולנו
לקבל. לפעמים
"מכות" שאנחנו מקבלים או קשיים שאנחנו חווים נראים לנו במבט ראשון לא
הוגנים ואנחנו כעוסים וממורמרים, אולם בהמשך מתבררים לנו כמועילים. הדוגמא הפשוטה
ביותר היא של ילד קטן שרץ עם מזלג לשקע החשמל. ההורה מיד יעצור אותו ואולי אף
יוסיף מכה קטנה על היד כדי שהפעוט ילמד לא לעשות את זה שוב. עבור הילד זאת יכולה
להיות חוויה נוראית. הוא לא מבין שההורה שלו אוהב אותו ומתוך רצון להציל אותו
ולהטיב עימו עצר אותו ונתן לו את המכה. כך גם בקשר שלנו עם הבורא – לפעמים
"מכות" שאנחנו מקבלים בחיים נראות לנו כלא הוגנות עד כדי חלילה אובדן
אמונה שהבורא טוב ומיטב. לעיתים רבות בדיעבד אנחנו מגלים שהדבר בסופו של דבר היה
לטובתנו. גם אם לא נגלה זאת בהמשך (מתוך קטנות שכלנו) אין המשמעות שזה לא היה כך,
שכן האמונה הבסיסית והפשוטה ביותר היא שכל שקורה בעולם – לטובתנו הוא קורה.
לרעיון
הזה דוגמאות אינספור מעניינים פעוטים ועד לעניינים שברומו של עולם. אם, לדוגמא,
יכולנו לרכוש רכב מסוג סובארו יד עשירית ולא וולבו או מרצדס חדשים, כמו שפנטזנו,
אין מה לשקוע בעצבות או להרגיש ש"אכלנו אותה" וש"החיים לא
הוגנים". כנראה שקיבלנו בהשגחה פרטית מהבורא שיעור להסתפק במועט או שיעור
והכוונה בעבודה עם מידת הגאווה והכבוד שאנחנו כה צורכים באובססיביות מהסביבה.
מהדוגמא הזו ניתן להקיש על כל התמודדות אחרת שיש לכל אחד מאיתנו בחיים – לאחד נראה
שהוא לא מספיק מוערך בעבודה, לשני יש דמיונות שאשתו לא מספיק טובה ולשלישי יש
תסביך נחיתות בגלל הקרחת או הכרס. אמונה פרושה להבין ש"הקלפים"
שחילקו לנו משמיים בבואנו לעולם לא ניתנו לנו בשרירותיות ובהיסח הדעת או חלילה
מתוך נקמנות ורוע של הבורא. לכל פרט ופרט בחיינו יש משמעות והכול בסופו של דבר בא
לסייע לנו להיות אנשים מודעים וטובים יותר. החוכמה הגדולה, ובזאת נבחנת
מידת האמונה של האדם, היא לקבל כל דבר בשמחה פשוטה ולומר: "אני יודע שכל מה
שקורה לי - לטובה הוא קורה. אני לא מודאג. תודה רבה על הכול". כלל זה
רלוונטי להתמודדויות פשוטות כמו גם להתמודדויות מורכבות כמו מחלות שפוקדות את
האדם, שכול ואבל. ניתן לראות כיצד משפחות מאמינות מתמודדות בצורה קלה יותר עם
טרגדיות ואובדן.
כמו כן אנשים מספרים שדווקא בעת
מחלה קשה (לא עלינו ולא על אף אחד) הם התחילו לחשוב בצורה שונה על חייהם ומעשיהם
והחלו מתוך הקושי הגדול לחיות באמת. כמובן שיש מקום לעשות השתדלות ולשנות נסיבות
חיים פחות מוצלחות. בהחלט יש מקום לשנות מקום עבודה אם לא טוב לנו בו, להתאמץ
ולשפר את הקשר הזוגי בבית (ולא חלילה לוותר עליו!!) או לעשות דיאטה ולהוריד את
הכרס. ובכל זאת – בין אם זה מצליח ומביא לשינוי ובין אם לא – יש להיות בשמחה ולדעת
שזה הטוב ביותר שיכולנו לקבל כי מה שקיים לטובתנו הוא קיים.
בעניין
אחר: בשעה עשר
וחצי בבוקר (לערך) בשבת הקרובה יעמדו עשרות אלפי אנשים בארץ ובעולם ויקראו יחדיו
בקול רם: "חזק, חזק ונתחזק!". בכל פעם שמסיימים לקרוא את אחד מחמשת
חומשי התורה מכריזים בקול "חזק, חזק ונתחזק". המעבר מספר לספר מציין
מעבר מתקופה לתקופה. בין שלבים שונים בחיים אנחנו נכנסים לתקופת
"דמדומים". זה רלוונטי למעבר בין עבודות, לשינוי מקום מגורים או לכל
דוגמא אחרת. הפרק הקודם בחיינו הסתיים ואילו החדש עוד לא ממש הגיע. כל מעבר הוא
קשה אך אי אפשר בלעדיו. לנפש לוקח זמן להשתחרר מצורת חיים אחת ולהתרגל לאחרת. לכן
אנחנו מכריזים שאנחנו חזקים ומסוגלים להתמודד עם השינוי. יש בנו את הכוח ואת האומץ
להתקדם, להתחדש ולהשתנות. אנחנו לוקחים איתנו את הצלחות העבר וצועדים אל חוסר
הודאות של העתיד. העובדה שאנחנו עושים את זה ביחד כקהל נותנת תמיכה וכוחות נוספים.
כך במעבר הקרוב מספר "ויקרא" לספר "במדבר" וכך בכל שינוי
שאנחנו מייחלים לו בחיינו.
חזק חזק ונתחזק!
קורות הפרשות בקצרה:
פרשת
"בהר"
·
דיני שנת שמיטה (השנה השביעית) ושנת
יובל (השנה החמישים).
·
איסור ריבית - התורה אוסרת לקחת ריבית
על הלוואה. ה' מזהיר מפני ניצול חולשת הלווה הזקוק לכסף.
·
אזכור איסור עבודה זרה, שמירת השבת
וקדושת המקדש.
פרשת "בחוקותי"
· הקב"ה מבטיח לבני ישראל שאם יקפידו ללכת בחוקות התורה יזכו
לברכה בשדות ובפרי העץ, לשלום
ולשלווה, לברכה בבית, לגדולה רוחנית ולקרבה לה' .מאידך,
אם יסרבו בני ישראל לקבל את חוקי התורה ולא ישמעו בקול ה' צפויים להם עונשים כבדים.
התורה מפרטת שורה ארוכה של מכות וחוליים – מפגיעה בבית ובשדה, בבריאות הגוף ובאחדות
המשפחה ועד לגירוש קולקטיבי מן הארץ, תוך מכות קשות מהאויבים הכובשים והמגלים.
· בסיום הדברים הקשים
מבטיח ה' כי בסופה של הדרך הקשה קיימת ה"תשובה" של הפרט ושל הכלל, וסוף ישראל לשוב לארצם מתוקף הברית שכרת
ה' עם האבות ומרוב אהבתו אותם.
שבת שלום,
ניר אביעד J
