בס"ד

פרשת "אמור" – אין חשובה כמצוות הצדקה

פרשת "אמור" מפרטת על רוב החגים שניתנו בתורה ומסבירה את מהותם ואופן חגיגתם. במהלך ההסבר על לוח השנה היהודי ניתן הציווי לספירת העומר, וכחלק ממצוות הקציר,האופייניות לתקופה זו של השנה, הפרשה שבה ומורה להשאיר לעניים מעט מהיבול שכל חקלאי עמל וגידל בכוחות עצמו. עבורנו זו הזדמנות טובה לשוב ולדון באחת מאבני היסוד של היהדות לאורך כל הדורות והיא מצוות נתינת צדקה ועזרה לנזקקים. חז"ל קבעו כי אדם העושה מצווה יש לו על מצחו אות של אור שמלווה אותו באותו היום, אולם כשהוא מקיים את מצוות צדקה האות של האור מלווה אותו שבוע שלם. מדברים אלה, ומהנחיות רבות ונוספות המופיעות בתורה, עולה התמונה שמדובר במצווה חשובה ומהותית במיוחד, ועל כל אדם, שרוצה להתקרב אל האמת, להבין מה עומד מאחוריה וליישמה עד כמה שידו משגת.

במבט ראשון מצוות מתן צדקה נראית כלא הגיונית ואפילו לא צודקת. למה שאני אעבוד קשה עבור פרנסתי ואח"כ עוד אצטרך לתת מתוך זה למישהו אחר? שהוא ילך גם כן לעבוד וירוויח את לחמו בעצמו! מה אני פראייר?!                      גם ככה הפרנסה היום קשה ומכבידה, המשכנתה לוחצת, התשלום על הגנים של הילדים בשמיים וזה עוד לפני שדיברנו על הבורסה שחזרה להיות לא יציבה ומה שזה עושה לחסכונות ולקרן ההשתלמות שלי! על פניו יש לנו את כל הסיבות לדחות מעלינו את הציווי הגבוה הזה ואפילו להרגיש בנוח עם עצמינו, אולם כשמתחילים ללמוד את העמקות של הדברים ניתן להתחיל לראות (ובעיקר להרגיש) שלא כך הוא הדבר.                                                                                                                                    נראה כי בתקופה שבה אנו חיים, תקופת רדיפת המותרות ותאוות הממון, אין ערוך לחשיבותה של מצוות הצדקה, שכן זו מצווה שמחנכת את האדם לוותר על החומר לטובת הרוחני ולהתחשב בצרכי זולתו. נתינת צדקה זה מעשה של התעלות מעל הטבע הגשמי של האדם. חוקי החומר אומרים  - מה ששלי שייך לי ומה ששלך שייך לך. לעומתם, חוקי הרוח אומרים – גם מה ששלי בעצם שייך לך, או יותר נכון שייך לקב"ה שהוא למעשה כולנו. גם לאדם הרוחני כמובן חשוב שצרכיו הבסיסיים והחומרים יסופקו, אולם הוא לא עסוק באגירה וצבירה מעבר למה שהוא זקוק לו. מתוך המקום הזה הוא פנוי הרבה יותר להתחלק עם סביבתו בשפע שהוא זוכה לקבל. כדי להגיע למקום הנשגב הזה יש להתעלות מעל הטבע הבהמי-גשמי שנולדנו איתו, לעמול ולהתאמן בנתינה ועידון המידות. בטבע אין אף חיה שתיתן מהמזון שלה לחיה אחרת (שאינה בת משפחתה הקרובה). לחיות אין את התכונה שנקראת "הרגש-הזולת", כלומר אין להן יכולת להרגיש את הצער או הצרכים והמצוקות של חיות אחרות. ג'ירפה או תנין שיראו ג'ירפה ותנין אחרים במצוקה לעולם לא יחלקו משלהם על מנת לסייע להם. בזה נבדל האדם מהבהמה. לאדם יש יכולת להרגיש את כאבם ולהבין את צרכיהם של אנשים אחרים. הוצאת היכולת הזו מהכוח אל הפועל היא זו שמגדירה את האדם כבן אנוש.

מעבר לטעמים אלה, למצווה 2 שורשים עמוקים:                                                                                                        א. כולנו אחים. כאבו של אחר זה בעצם הכאב שלי עצמי ושל כולנו יחד. גם אם אני לא רואה ומרגיש את המצוקה של הזולת, מתוקף היותנו אומה אחת יש חוט שני דק ביותר, אך חזק מאוד שמקשר בנינו. אי אפשר לראות מישהו אחר במצוקה ולעצום עין. הצרות שלנו כעם וכחברה מתחילות כשאנחנו מתעלמים וכל אחד חי בניכור ואגואיזם. המשבר הכלכלי העולמי האחרון הראה כי שיטת הקפיטליזם הבוטה אינה אפשרית עוד. ניתן לראות איך בתקופות של מצוקה קולקטיבית (כימי מלחמה/פיגועים) העם מתאחד ובזכות הסולידריות הרבה מצליחים להתגבר על האויבים. מי שלא מצליח להרגיש ולהצטער בכאבו של האחר, משמע החלק הפנימי העמוק הזה בנפש שלו מכוסה בשכבת אבק ודרוש נענוע (בדר"כ לצערנו חיצוני ולא נעים) להסיר אותה. אם נהיה חכמים נשכיל להתאחד כבר עכשיו ולא לחכות למכה הבאה שתטלטל ותקרב בנינו. על מנת שזה יקרה צריך להרפות מעט מהמחשבות של "מה יהיה איתי" ו"מה יישאר לי עצמי אם אתרום".

ב. כל מה שאנחנו מקבלים כאן בעולם ניתן לנו בהשאלה בלבד. כשאדם בסוף ימיו נפטר מהעולם אפילו עם זוג גרביו הוא לא יכול להיקבר. כל מה שהוא צובר בינתיים בדרך זה בגדר מתנה זמנית ולא נכון לשגות בדמיונות שאך ורק מאמציו של האדם הם שהביאו אותה אליו. אין ספק שאנחנו נדרשים להתאמץ כדי להתפרנס, אולם על פי האמונה, מקור הפרנסה גבוה הרבה יותר. לפיכך, ההיקשרות האובססיבית שלנו לרכוש וממון ביסודה דמיונית. אין באמת בעיה למי שנתן לנו מלכתחילה את השפע להמשיך ולתת או לחלוטין "לסגור את הברז". נתינת הצדקה לא זו היא שתמנע מאיתנו את הטוב העתידי. נהפוך הוא - דווקא הנתינה לאחר משחררת מתחושות ה"יישות" הפרטית ומזמינה את השפע להמשיך ולזרום אלינו. במצוות צדקה, האדם למעשה ניצב בפני מבחן ערכי משמעותי – האם לוותר על מה שהוא עצמו הרוויח (כביכול רק בזכות עצמו) עבור אדם אחר שעל פניו אין לו שום קשר עימו?! על כך חז"ל אף הפליגו וקבעו ש"ניסיונו של העשיר קשה ומורכב אפילו יותר מניסיונו של העני". המילה ניסיון באה מהמילה להתנוסס (כמו שדגל מתנוסס אל-על), כלומר מניסיון של התמודדות עם היצר הרע של דאגה רק לעצמנו ושל קמצנות האדם יכול לגדול ולהתעלות ברוחניות. על פי האמונה, כל בני האדם שווים. אדם עשיר זה אדם שקיבל בהשאלה וכפיקדון גם את הכסף של האחרים ותפקידו להחזיר להם אותו. זה מתבצע ע"י מתן צדקה ומעשר. זו הסיבה שצדקה באה מצרוף המילים: צדק + ה' (צדק השם). לתת לאחר זה לא לעשות לו טובה אלא לעשות את מה שהקב"ה מגדיר כצדק. הדרישה להתעלות על ה"אני" הפרטי, שטרוד בענייני העולם, בקשייו ודרישותיו לטובת הזולת היא זו שבאמת מקרבת אותנו יותר לבורא, שכן על פי התפיסה האמונית, הבורא תמיד רק נותן ומשפיע וע"י מצוות צדקה האדם מידמה למידותיו.

אין ספק שנתינה לאחר אינה קלה (במיוחד כשבכיסנו לא תמיד מצויה הפרוטה וגם כשלנו עצמינו קשה). יחד עם זאת, יש בנתינת צדקה מעין הכרזת אמון בבורא עולם ואמירה שאנחנו יודעים שגם אם ניתן משלנו הוא לא ישאיר אותנו חשופים וחסרים. הקב"ה הורה לנו לא לעשות לו מבחנים כדי לנסות להבין האם הוא באמת קיים והאם הוא אכן טוב ומיטיב, משום שאין ביכולתנו כבני אדם עם שכל ורגש כה מוגבלים להבין ולתפוס מה היא אלוקות באמת. יחד עם זאת, ישנה התבטאות אחת של הקב"ה בכל התנ"ך (בספר מלאכי פרק א') שבה הוא קורה לנו לבחון אותו ואת הנהגתו את העולם. אנחנו מצווים לתת צדקה ולראות כיצד השפע חוזר אלינו ממנו בחזרה ("בְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי"). חז"ל אף הגדילו וקבעו כי "עשר למען תתעשר", כלומר בעצם קיום המצווה של נתינת מעשר (מלשון עשירית) אנחנו מזמנים לנו בתמורה עושר חומרי, ואף חשוב מכך – שפע ועושר רוחני!!                                                                                                                                                                                    הציווי של התורה הוא, כאמור, לתת עשירית מהשכר נטו. זה לא קל, אבל עם יד על הלב – זה אפשרי. כשמבינים את הדברים לעומקם ואח"כ מסתכלים בגילוי לב על רשימת ההוצאות המשפחתיות ניתן כמעט תמיד לזהות משהו שהיה ניתן לחסוך ממנו ולתת את שנשאר למי שככה"נ צריך את זה קצת יותר מאתנו (ותחסכו לי את התיאורים על אלפים רבים מאוד של משפחות שספרי לימוד לילדים, תרופות הכרחיות וארוחה חמה בערב שבת זו פנטזיה רחוקה עבורם).

המשנה במסכת בבא בתרא כותבת: "קודם שיאכל אדם וישתה, יש לו שני לבבות, ולאחר שאכל ושתה יש לו לב אחד". הרבי מרדכי בנעט, רבה של ניקלשבורג, שהיה ידוע כמקמץ לצרכי עצמו ופזרן בשביל הזקוקים לעזרה ותמיכה, נהג לומר כי "אדם לפני שאכל ושתה מרגיש רעב וצמא ואז יש ביכולתו להרגיש גם את לבו של העני, שגם הוא רעב ללחם, אולם לאחר שהוא עצמו אכל ושתה והשביע את רעבונו, שוב אין לו אלא לב אחד. הוא מרגיש כי ליבו שבע, ואי אפשר לו אז להרגיש את ליבו של העני שאין לו לחם לאכול..."

רבים נרתעים מלתרום כי הם חושדים שכספם ילך למקורות מפוקפקים או לשרלטנים. אכן יש מקום לחשיבה, בדיקה ומציאת מקומות ראויים שידוע שעוזרים לנזקקים אמיתיים או שמשרתים מטרה חברתית חשובה. יחד עם זאת, מרוב חשדנות כבר רבים וטובים מקטלגים כל קבצן ברחוב כנרקומן וכל נזקק כשקרן ופרזיט. התפיסה הזו לרוב דמיונית ובאה לתרץ לעצמנו למה לא נכון לתת ולתרום...                                                                                                                                        על המצווה נאמר כי "צדקה תציל ממוות". אפשר להבין את המשפט כפשוטו - מתן לאחר יכול להציל את המקבל ממוות פיזי, וניתן להבינו גם כהצלה של הנותן ממוות רוחני, מהתנוונות הפוטנציאל האלוקי שקיים בו ושמחכה לבוא לידי ביטוי ולהיגאל ע"י עשיית מעשים טובים של חסד.

גם על אופן הנתינה יש ללמוד. חז"ל באו ואמרו שהמצווה האמיתית והשלמה היא לא רק בנתינת הצדקה, כי אם בנתינת צדקה המלווה בחיוך ובמילת עידוד. רבים משלשלים מטבע לכוס של נזקק או שולפים שטר למתרימים בדלת בפרצוף חמוץ ואף בנימה של כעס וביקורת. חשוב לזכור כי מילה חמה, יחס אנושי ונתינת תחושה של "ביחד" וערבות ההדדית חשובים יותר מכל דבר אחר. עם החיוך הנזקק לא ילך למכולת אבל הוא כן יתהלך בתחושה טובה יותר.                                                  אחרי שכבר נתנו את הצדקה, לעיתים עלולה מידת הגאווה להשתחל ולנסות לשכנע אותנו שאנחנו "צדיקי הדור" וכי עשינו מעשה נשגב. חשוב לזכור שבסה"כ קיימנו את חובתנו הבסיסית כיהודים וכאנשי אמת ואמונה. מהרב יובל הכהן אשרוב שמעתי פעם כי הוא הלך ברחוב ונתן מטבע לעני שניגש אליו. לאחר מספר שעות הוא חלף שוב באותו הרחוב והעני ניגש אליו וביקש ממנו תרומה בשנית. הרב סיפר שבתגובה לכך שאמר לו "כבר נתתי לך" השיב אותו נזקק: "לי נתת? לך נתת!". במבט ראשון זו נראית כמו תשובה חצופה, אבל מאחוריה עומדת אמת גדולה – לתת צדקה זו זכות גדולה ואמיתית דווקא לנותן.    על מנת לקיים את המצווה בהידור שלם, להימנע מתחושת הגאווה ולא להביך את המקבל, מומלץ לתת את הצדקה בסתר מבלי שהנזקק ידע מי היטיב עימו. זה אפשרי ע"י תרומה למוסדות חסד רבים המוכרים ומפוקחים ופזורים בכל עיר וישוב.

נתינה ומתן צדקה יכולים כמובן להיות בתרומת כסף, אולם לצדקה פנים ואופני ביטוי נוספים – החל מהתנדבות בארגונים חברתיים שונים, דרך ביטויי אכפתיות ועזרה לאנשים במעגלים הסובבים אותנו (משפחה, חברים לעבודה, שכנים) ועד חיוך ומאור פנים לאדם עצוב וכבוי ברחוב. תפילתי האישית היא שהקריאה במאמר זה תביא את קוראיו (ובראש ובראשונה אותי) לעשייה אופרטיבית ושלא נסתפק בהנהון הראש ובאמירת "פשש... יש בזה משהו...". הלוואי וכולנו נהיה יותר אנשי חסד, שנדע להתעלות מעל הטבע הבהמי עימו נבראנו ונתחבר לנקודת אמת שקיימת בלב.

קורות הפרשה בקצרה:

·         הסבר מפורט על המותר והאסור לכוהנים במטרה לשמור על קדושתם וטהרתם.

·         הסבר מה הוא קורבן תמים ומה הוא קורבן פסול להקרבה במשכן/מקדש. בנוסף מובאים דינים שונים במלאכת הקרבת הקורבנות.

·         הסבר המותר והאסור בשבת, בחג הפסח, חג הסוכות ויום הכיפורים. תאור ימי ספירת העומר והחשיבות של השארת תבואה בשדה לטובת העניים.

·         תאור אופן הדלקת המנורה בבית המקדש.

שבת שלום,                                                                                                                                                                              ניר אביעד J