מסכת אבות עם פרושים מפי הרב חיים ברנסון

פרק ו' משנה א'

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, לשם התורה, להופיע את אור ה‘ בעולם. זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה, אף שלא הם מטרתו. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי הוּא לוֹ. בשבילו היה כדאי לברוא את כל העולם.

מה הם הדברים שזוכה להם? נִקְרָא רֵעַ, שותף לדרך של ה‘.

אָהוּב, מי לא יאהב אדם שעוסק בטוב הכי נקי שיש?

אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, הוא לומד את התורה כי הוא אוהב את ה‘.

אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, הוא מתחבר לערכי התורה ונהיה אציל יותר, אוהב את כולם. אהבת ה‘ מתרחבת אצלו גם לבריותיו.

מְשַׂמֵּחַ אֶת הַמָּקוֹם, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַבְּרִיּוֹת, הוא מזרים חיים לעולם ועושה מה שיעשה טוב לכולם. וזה משמח את כולם.

וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה, התורה מקשרת אותו לה‘ ומרחיקה אותו מההתנשאות המנותקת. הוא מכיר בגודל ה' וחי בהתאם.

וּמַכְשַׁרְתּוֹ על ידי ההתחברות לערכים לִהְיוֹת צַדִּיק חָסִיד יָשָׁר וְנֶאֱמָן, וּמְרַחַקְתּוֹ מִן הַחֵטְא, וּמְקָרַבְתּוֹ לִידֵי זְכוּת, כי הוא זך.

וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה בִּינָה וּגְבוּרָה, לפי שהוא קנה את נקודת המבט של התורה, שמעלות אלו הן מקצת מברכותיה. שֶׁנֶּאֱמַר: לִי לתורה עֵצָה וְתוּשִׁיָּה, אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה.

וְנוֹתֶנֶת לוֹ מַלְכוּת וּמֶמְשָׁלָה דרכן הוא משפיע ומשרה טוב. וְחִקּוּר דִּין, יכולת להעמיק ולצלול ליסודות הדינים.

וּמְגַלִּין לוֹ רָזֵי תוֹרָה, אוצר יקר נותנים לשליח נאמן.

וְנַעֲשֶׂה כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר וּכְנָהָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק, וְהוֶֹה צָנוּע וְאֶרֶךְ רוּחַ, וּמוֹחֵל עַל עֶלְבּוֹנוֹ, גדלותו העצומה מאפשר לו את זה.

וּמְגַדַּלְתּוֹ וּמְרוֹמַמְתּוֹ עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים. כי הוא נוגע בשורשם.

פרק ו' משנה ב'

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב הר סיני, מקום קבלת התורה, וּמַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת על האנשים שבוחרים שלא לעסוק בתורה: אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה, לא שהיא נעלבת ממי שמפסיד אותה. הפוך. היא עושר החיים ופארם, בלעדיה הם דלים ועלובים לעומת מה שראוי להם. המפספס אותה, מפסיד את כבוד חייו.

שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה נִקְרָא נָזוּף, שֶׁנֶּאֱמַר: נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם, נזם זה דבר יפה, אך לא באף חזיר. לראות אותם ביחד - זה צורם. עד שהחזיר ילכלך אותו.

כך גם ביופי חיצוני ללא כיסוי של חכמה פנימית, שהוא חסר טעם ואף ייפגם בעצמו לבסוף על ידי מעשים טיפשיים. וגם המעלות המיוחדות לאנושות ולעם ישראל בפרט מקבלות את הנופך הפנימי שלהן מעולם הערכים וההכוונות שמעניקה התורה. לולא היא, כל העוצמות הללו עלולות להפוך לרועץ.

וְאוֹמֵר: וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱ-לֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב        אֱ-לֹהִים הוּא, חָרוּת עַל הַלֻּחֹת, הלוחות רומזים לגוף, והאותיות שבהם, הן רמז לרצון הנשמה הפנימית שֶחָרות בתוכנו. התורה באה לתת לגוף לפעול בהתאם לתכנית שלו, לעשות את רצון ה‘.

אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת, שֶׁאֵין לְךָ בֶּן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה, היצר מנסה לכבול את הגוף, למנוע ממנו להתחבר למנוע הנשמה ולפעול איתה ביחד. מי שלומד תורה משתחרר מכבלי הפרטיות, ויכול לחיות משוחרר ונקי יותר.

וְכָל מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה ולא משנה מי הוא וכמה למד, הֲרֵי זֶה מִתְעַלֶּה, כי הוא מתחבר לרמה גבוהה יותר שנמצאת בתוכו, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת. המתנה האלוקית הופכת לנחלתו בחיים, וכאדם העוסק במה שגבוה יותר מעצם הקיום האנושי, גם הוא נקרא אל הבמה.

פרק ו' משנה ג'

הַלוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּרֶק אֶחָד פרק תנ"ך, משנה, הלכה ועוד, או שלומד ממנו עניין שלם באחד מתחומי התורה, אוֹ הֲלָכָה אֶחָת משנה שלמה, או הלכה מסוימת, אוֹ פָּסוּק מהתנ"ך, או משפט ממקור תורני אחר אֶחָד אוֹ דִבּוּר מילה אֶחָד אוֹ אֲפִילוּ אוֹת אֶחָת כגון שלומד ממנו איך לומר נכון מילה מסוימת, שעד אז היה משבש בה בטעות אות כלשהי, צָרִיךְ לִנְהָג בּוֹ כָּבוֹד, להעריך את אותו חבר ולהתייחס אליו ביחס של הערכה. גם אם הסיוע שהחבר העניק לו אינו גרנדיוזי אלא מסתכם באות אחת, צריך לדעת להעריך את זה. זה מעט, אבל יקר.

אדם שלימד אותנו תורה, לימד אותנו חיים, העמקה של החיבור לאלוקים, ואם כן הוא משמעותי בחיינו.

שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּדָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתוֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבָד, שלא טוב ללמוד לבד אלא בחבורה, ושבבית המדרש צריך להתנהג ביראה ובהבעת כבוד כלפי ה' ולא ללכת בקומה זקופה ובהפגנת נוכחות, קְרָאוֹ רַבּוֹ אַלּוּפוֹ ראשו ומנהיגו וּמְיֻדָּעוֹ מקורב לו ומכרו, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי גדול כפי המעלה אליה אני יכול להגיע אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי, וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחוֹמֶר, וּמַה דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שכל הכבוד הלאומי אצלו שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתוֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבָד קְרָאוֹ רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ, הַלּוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּרֶק אֶחָד אוֹ הֲלָכָה אֶחָת אוֹ פָּסוּק אֶחָד אוֹ דִבּוּר אֶחָד אוֹ אֲפִילוּ אוֹת אֶחָת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁצָּרִיךְ לִנְהָג בּוֹ כָּבוֹד, וְאֵין כָּבוֹד אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ וּתְמִימִים יִנְחֲלוּ טוֹב, החכמה של החכמים מביאה להם כבוד וערך, וכך גם הטוב של התמימים. וְאֵין טוֹב אֶלָּא תוֹרָה : כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ. החבר העניק לו דבר בעל ערך רב שהוא הטוב האמיתי, ואם כן ראוי שהוא יעריך דבר זה וייתן לאותו חבר מקום של כבוד אצלו.

פרק ו' משנה ד'

כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה: כל יעד מגדיר דרך. לאור המטרה נבנים הצעדים להגיע אליה. אם השאיפה שלך היא זכיה בתורה, כך תיראה הדרך כדי להגיע ולממש את השאיפה הזו:

פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל, לחם פשוט עם קצת מלח. וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה, מעט מים, במידה. וְעַל הָאָרֶץ תִּישָׁן, יש לנו יופי של ארץ, גם בלי מזרנים אורתופדיים. וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה, לא חיי מותרות, פאר וראווה. רק מה שצריך. ובשביל מה כל הצמצום במעטפת החיים? כדי להשקיע כמה שרק אפשר במהות – וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל. עמל איננו סך הידיעות שתרכוש, וגם לא מספר השעות מול הספר. עמל התורה הוא המאמץ הפנימי, ההתמסרות, ההשקעה של מה שצריך כדי שהחלום יתגשם.

אִם אַתָּה עֹשֶׂה כֵּן, אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא. עולם הבא – מובן. אבל העולם הזה?!

כן. מי אמר שאושר וברכה בעולם הזה מגיעים רק בשפע חומרי? הרי אפילו כשמדובר בסעודה דשנה עם אלף מנות – אם יש משקעים לא נעימים בין משתתפי הסעודה, הם לא ייהנו מכמויות האוכל האיכותי. הברכה, גם במישור החיצוני, תלויה בנקודה פנימית. ולימוד התורה מעשיר ומעצים את הנקודה הזו, עד כדי שגם סעודה מסכנה תספק, והאדם ישמח במה שיש לו, כלל לא יצטרך משהו מעבר, ישוב ללימוד ויטעם בו טעם גן עדן.

לסיום, יש המסבירים שכוונת המשנה איננה שהאידיאל הוא פרישות. מי שזוכה לעושר - לבריאות. רק שאין להשתעבד לחומר. אין להתנות את הלימוד בעובדה שיש מזגן. גם אם יהיה מצב פיזי גרוע – בכל זאת, לומדים. ויש המסבירים שהמשמה מדברת על הדרך לקניית התורה, על שלב זמני. על הכשרה, בה האדם נדרש להיות "נמר". לאחר שהאדם מתרכז וקונה את הקשר לתורה, בהמשך הוא יוכל להרחיב את חייו החומריים.

את הקשר התמידי לתורה, כבר קנינו. עכשיו, גם אם יהיו לנו פעם מצבים קשים - נעמוד בנסיון, ונמשיך לעמול. דרך צלחה, צדיקים.

פרק ו' משנה ה'

משנה זו ממשיכה לתאר את הדרך לתורה: אַל תְּבַקֵּשׁ גְּדֻלָּה לְעַצְמְךָ, כשמעמד תלמידי החכמים גבוה - ההשפעה שלהם חזקה. אומרת המשנה: ת“ח - אל תבקש גדולה ומעשים המפארים אותך בשבילך, כדי שיראו חשיבותך. רק כשתראה שיש בכך כבוד שמים תשתמש בה, וגם אז - רק לכבוד ה'. לא לכבודך. רק מי שזוכר שהוא בסך הכל כלי, יכול לגדול בתורה באמת.

וְאַל תַּחְמוֹד כָּבוֹד, בניגוד לביטויי הגדולה, את רגש הכבוד שבא איתה אל תחמוד ותרצה אפילו בלב. הוא עלול לגרום לך לחשוב שאתה חשוב בפני עצמך, בלי קשר לה' ולתורתו שאתה מייצג, וכך לגרום לְנֶתֶק ביניכם.

יוֹתֵר מִלִּמּוּדְךָ עֲשֵׂה, כמה שלמדת - תעשה יותר מזה, תהדר. גם דרך זה תוכל להרחיק את הגאווה. זה יחדיר ללבך את התחושה שאתה שליח ה', ולא אדון עצמאי. זה יזכיר לך שגם הקצין בצבא הוא עדיין החייל של המלך.

וְאַל תִּתְאַוֶּה לְשֻׁלְחָנָם שֶׁל מְלָכִים, נכון, לעשירים גדולים יש גינוני פאר ותענוגות חומריים רבים, אבל אין לך מה לחתור לשם. שֶׁשֻּׁלְחָנְךָ גָּדוֹל מִשֻּׁלְחָנָם וְכִתְרְךָ גָּדוֹל מִכִּתְרָם, ראית פעם מיליארדר שמחכה לטלפון מאראלה ממפעל הפיס? ככל שתתחבר לתורה תקלוט את הגודל שלה, ותבין שאין מה לחפש בשום מקום אחר. קשר לה', שמחה לנשמה, רצונות טובים - שום כסף בבנק לא יכול לתת.

ואם בינתיים אתה לא כל כך רואה את שולחנך, אבל את שולחנם דווקא כן – אל תדאג. אל תשכח מי הבוס שלך. וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֶּם לְךָ שְׂכַר פְּעֻלָּתֶךָ. ה' יתברך הבטיח – ה' יתברך מקיים. כל מה שמגיע לך - תקבל. מה ששייך לגבולות העולם הזה, תקבל פה. ומה שגדול מזה, בעולם הבא, במקום אליו הכבוד המדומה והפאר החומרי לא יכולים להגיע.

פרק ו' משנה ו' (חלק א)

ְדוֹלָה תּוֹרָה יוֹתֵר מִן הַכְּהוּנָּה וּמִן הַמַּלְכוּת, שֶׁהַמַּלְכוּת נִקְנֵית בִּשְׁלֹשִׁים מַעֲלוֹת, העם נותן למלך שלושים דברים, ובכך "קונה" וזוכה במלכות. וְהַכְּהֻנָּה בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, לכוהנים נותן העם עשרים וארבע מתנות (כגון תרומה) וזוכה בעבודתם.

וְהַתּוֹרָה נִקְנֵית בְּאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה דְבָרִים, האדם שרוצה לזכות בתורה (שבניגוד למלכות ולכהונה, לא תלויה בייחוס אלא רק ברצון), צריך להשקיע בה. וככל שההשקעה תגדל – גודל הזכיה, כמותה ואיכותה יהיו בהתאם. ובמה אפשר להשקיע?

וְאֵלוּ הֵן: בְּתַלְמוּד, דבר ראשון – ללמוד. הברכה הבסיסית ביותר לזכות בתורה היא: ”יהי רצון שתלמד“. ללמוד, ללמוד ועוד ללמוד.

בִּשְׁמִיעַת הָאֹזֶן, להקשיב, ולא רק לרב - גם לדעת החבר. וגם בלימוד האישי שלנו עם עצמנו, להקשיב למה שאמרנו, לבחון את הדברים, לברר אם צדקנו. להיות קשובים כדי לוותר על הטעויות.

בַּעֲרִיכַת שְׂפָתָיִם, לא די לקלוט בעיניים מה שכתוב. תורת חיים היא כזו שיוצאת מתוך האדם החוצה במעשה, בדיבור פיו.

בְּבִינַת הַלֵּב, להבין (ואולי קצת להרגיש) את הדברים לפרטיהם.

בְּאֵימָה, בְּיִרְאָה, לא מדובר בפחד של אדם שעומד מול גורילת ענק, אלא בתחושת ההערכה של אדם שנחשף לפרויקט אדיר שמשפיע בכל רגע נתון על כל העולם כולו, ואחר כך מבין שהוא נקרא לקחת בו חלק. כדי לזכות בתורה צריך לייקר אותה.

בַּעֲנָוָה, העניו יודע שלא הכל הוא יודע, וחכמתו לא גורמת לו להחשיב את עצמו ולהתנתק ממקור חכמתו העליון, אלוקים.

בְּשִׂמְחָה, כשהאדם שמח, לבו פתוח ללמוד. ויותר מכך - השכינה יכולה לשרות עליו (ולהביא עוד שמחה...).

בְּטָהֳרָה, התורה איננה מדעי הטבע אלא חכמת הקודש. קנייתה מושפעת מהמצב הרוחני. כשהאדם טהור ונקי, האור זורם חלק בצינורות התורה ויכול להגיע אליו ולמלא אותו.

פרק ו' משנה ו' (חלק ב)

בְּשִׁמּוּשׁ חֲכָמִים, לימוד התורה לא מסתכם בלימוד מתוך ספר. הוא בנוי גם על לימוד מתוך חיבור וכיבוד של ספרי תורה חיים.

בְּדִקְדּוּק חֲבֵרִים, ללמוד בחבורה, לשמוע כיצד החבר דייק במילים הכתובות במה שאני לא שמתי לב.

בְּפִלְפּוּל הַתַּלְמִידִים, הלימוד הטוב ביותר הוא ללמד לאחרים. לפעמים האדם מתקבע בצורת חשיבה מסוימת, וכשתלמידים חדשים נפגשים עם הדברים, הם שואלים ומציעים ומחדשים לו.

בְּיִשּׁוּב, בישוב הדעת. בראש מבולגן אין מקום פנוי להכניס ידע בצורה מסודרת. הקדשת זמן לרוגע פנימי תסייע להפנמת לימוד.

בְּמִקְרָא, תנ“ך. עשרים וארבעה ספרים גדושים באוצרות חיים. דבר ה' שמגיע ממנו ישירות ובאמצעות נביאיו. הבסיס לכול.

 בְּמִשְׁנָה, המשנה היא הבסיס והתמצית של כל התורה שבעל פה, ויש בה רובד ייחודי שמאיר ומחיה את הנשמה.

בְּמִעוּט סְחוֹרָה, ההסתובבות סחור סחור בין מקומות והעיסוק בניסיון להרוויח מקשים להתכוונן למקום הפנימי של הלימוד.

בְּמִעוּט דֶּרֶךְ אֶרֶץ, עבודה הנצרכת לפרנסה. יש להשקיע בה מה שנדרש, אך שעות נוספות – אפשר לנצל ללימוד נוסף.

בְּמִעוּט תַּעֲנוּג, התענוג עלול למשוך את האדם אחריו ולדבוק בענייני החומר. המיעוט בו מאפשר לדבוק ברוח ולהתענג בה.

בְּמִעוּט שֵׁינָה, מבחינת הזמן והסגנון, שגרה רדומה לא תואמת חיים אלוקיים רעננים. הם גדולים מכדי להישאר במיטה.

בְּמִעוּט שִׂיחָה, דיבורים נטולי תכלית מרחיקים את האדם מדיבורים אחרים, משמעותיים יותר – דיבורים של תורה.

בְּמִעוּט שְׂחוֹק, שחוק עלול לגרום להקל ראש בדברים ערכיים. יש מקום לשחוק קליל, אבל לא בתחום הרציני של החיים.

פרק ו' משנה ו' (חלק ג)

בְּאֶרֶךְ אַפַּיִם, סבלנות שנולדת מאמונה שהכול מה‘ ומענווה.

בְּלֵב שרוצה טוֹב, שכשתורה פוגשת אותו, הטוב שבו מתגלה.

בֶּאֱמוּנַת חֲכָמִים, שהם שליחי ה‘ לגלות את רצונו בעולם. הקשר לתורה קשור בטבורו ליחס לחכמים.

בְּקַבָּלַת הַיִּסּוּרִין, הייסורים משחררים את האדם מקשרים שכובלים אותו לדברים שליליים, ומאפשרים לו לקלוט את אור התורה. צריך מוכנוּת נפשית לקבלם בעת הצורך.

הַמַּכִּיר אֶת מְקוֹמוֹ, לא מפחית בערכו ולא מפריז. מדויק ומכוון.

 וְהַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, בייעודו בחיים ובכלים שקיבל כדי לממש אותו, ביניהם כלים לימודיים. אדם כזה יתקדם בשמחה לכבישת יעדיו.

וְהָעוֹשֶׂה סְיָג לִדְבָרָיו, מבין שיש לו אחריות למה שיבינו מדבריו ומסייג כשצריך, כי לכל כלל יש יוצא מן הכלל (גם לכלל הזה...).

 וְאֵינוֹ מַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ, לא מנכס לעצמו את מה שלמד. יודע שה‘ זיכה אותו, ושלוּלֵא רבותיו לא היה זוכה. רוצה לזַכות ולשתף בטוב הזה עוד אחרים, להעביר הלאה וללמד גם אותם.

אָהוּב, אנשים אוהבים אותו, וזה אומר שהוא אדם טוב וחברותי.

אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אהבה פשוטה ותמימה לאבא, נותן התורה.

אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, ורוצה בטובתן, בדיוק מה שהתורה רוצה.

אוֹהֵב אֶת הַצְּדָקוֹת, את מה שצודק. הוא אדם מוסרי, בריא.

אוֹהֵב אֶת הַמֵּישָׁרִים, התורה ישרה. מי שאוהב וחותר ליושר, מתאים לה. מי שמנסה לעקם אותה לכיוונו, איבד את הכיוון. אם היא תגיע לאיפה שהוא, היא כבר לא תהיה תורה.

אוֹהֵב אֶת הַתּוֹכָחוֹת, למרות שזה קצת לא נעים, חשוב לו לנהוג בצורה מתוקנת. התורה שמלמדת מה נכון בחיים – בול בשבילו.

פרק ו' משנה ו' (חלק ד)

וּמִתְרַחֵק מִן הַכָּבוֹד, כבוד ה' חשוב לו, ולא כבוד עצמו. הוא יכול ללמוד את התורה באמת ולהודות כשטעה בלי שיקולי כבוד.

 וְלֹא מֵגִיס לִבּוֹ בְּתַלְמוּדוֹ, העובדה שלימוד התורה הוא דבר עצום לא גורמת לו להתגאות, אלא רק לשמוח ולבקש עוד.

וְאֵינוֹ שָׂמֵחַ בְּהוֹרָאָה, כשהוא פוסק הלכות, הוא לא מערב בכך החשבה עצמית, אלא רק משתדל לדייק באמירת דבר ה‘ לשואל.

נוֹשֵׂא בְעֹל עִם חֲבֵרוֹ, אכפת לו מהזולת. גם התורה שלו לא באה ממקום פרטי ומצומצם, אלא מחיבור עמוק לעם ישראל.

 וּמַכְרִיעוֹ לְכַף זְכוּת, נותן מקום לצדדים המקלים שקיימים בנידון ובמעשי חברו, מתוך הכרה ואמונה בטוב שקיים בכל דבר.

 וּמַעֲמִידוֹ עַל הָאֱמֶת, אם חברו טועה, הוא לא יתעלם בחוסר אכפתיות אלא יסייע לו בחביבות ופשטות לדייק את עצמו.

וּמַעֲמִידוֹ עַל הַשָּׁלוֹם, אם במהלך הלימוד, חברו מפיל את המחלוקת ביניהם לפסים אישיים, הוא מזכיר לו שרק בדעות הם חלוקים. ביחסים האישיים, תמיד בשלום (ע“פ פירוש קהתי).

וּמִתְיַשֵּׁב לִבּוֹ בְּתַלְמוּדוֹ, לומד ומעמיק ובוחן את ההבנה ולא מרפה עד שלבו שלם עם ההבנה אליה הגיע.

שׁוֹאֵל וּמֵשִׁיב, לא מתבייש לשאול כשמשהו לא מובן לו, ועוצר את לימודו כדי לענות למי שבא ושואל אותו משהו לא מובן. וגם אז, הוא שואל ומברר מה בדיוק השאלה, ועל פי זה משיב.

שׁוֹמֵעַ וּמוֹסִיף, אם הוא זכה לחדש חידוש, זה לא מונע ממנו לשמוע את ההסבר המקובל, ואז להוסיף עליו את חידושו.

הַלּוֹמֵד עַל מְנָת לְלַמֵּד וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת, לא לומד בשביל עצמו, אלא מכוון את לימודיו לרצון ה' – שהתורה תתפשט לכמה שיותר אנשים ותתממש כמה שיותר בחיים.

פרק ו' משנה ו' (חלק ה)

הַמַּחְכִּים אֶת רַבּוֹ, בשאלותיו, בהצעותיו, בתירוציו, הוא פותח בפני רבו פתחים להבנה חדשה ועמוקה יותר של הדברים. הוא עושה את זה בענווה ובכבוד לרב, אך לא מונע את עצמו מלתת את הנופך הייחודי שלו ולהוסיף גם לרבו, וודאי לעצמו.

וְהַמְכַוֵּן אֶת שְׁמוּעָתוֹ, גם אם הוא מוסיף מעצמו, הוא זהיר במה שלמד מרבו, שהדברים שהוא אומר בשם רבו יהיו מכוונים לכוונת רבו ומדויקים כפי שרבו אמר. הוא יוכל להוסיף דברים משלו, אולם רק לאחר הבהרה שאת התוספת רבו לא אמר.

וְהָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ, לא רק שהוא לא אומר בשם רבו מה שהרב לא אמר, אלא הוא גם מקפיד שמה שרבו כן אמר, הוא יאמר בשמו. הוא מקשר את הדברים למי שאמרם. הוא לא מנסה להתנשא ולהרוויח כבוד על דברים שלא שייכים לו, ולא חושש שהבאת דברים אחרים ולא מעצמו תגרום לו להפחתה בערכו.

הָא לָמַדְתָּ כָּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְאֻלָּה לָעוֹלָם, מהי גאולה? חיבור של כל דבר למקורו, למקום המדויק שלו ולייעודו. גילוי שהכול מאת ה', שכרגע פועל בסתר. האומר דבר בשם אומרו מגלה מהיכן הגיעו דברים אלו, מחבר את הדברים למקורם, וכך אפשר יהיה לדייק יותר בהבנת מקומם וייעודם.

שֶׁנֶּאֱמַר: וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדְּכָי. אסתר היתה יכולה לנסות "להרוויח נקודות" אצל אחשוורוש, אבל מידות היושר והכרת הטוב גרמו לה לציין שמרדכי הוא זה שחשף את מזימת בגתן ותרש, וכך, חמש שנים אחר כך, כשהמן המתנשא רצה לתלות את מרדכי שלא כיבד אותו, המלך חיפש לכבד את מרדכי שהציל אותו ממוות. ההחלטה לומר למלך את הדברים שהועברו לידיעתה בשמו של מרדכי היתה ההתחלה של גאולת עם ישראל והעולם כולו בנס פורים, ולקבלה מחדש ולקניה עמוקה של התורה מאהבה.

פרק ו' משנה ז'

גְּדוֹלָה תוֹרָה שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת חַיִּים לְעֹשֶׂיהָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, ברור שבעולם הבא, אבל לא פחות מכך גם בעולם הזה. ”חיים“ אינם רק המשך הקיום בעולם. אדם יכול לנשום ולפעול ולחוש יבש כמו מת. מי שחפץ בחיי תוכן ולא מצא בשום מקום סיפוק פנימי, שיֵדע שיש דבר אחד שמסוגל להעניק חיים: התורה.

שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי חַיִּים הֵם לְמוֹצְאֵיהֶם וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא. התורה נותנת חיים פנימיים לנשמה, ורפואה שלמה לכל הגוף.

 וְאוֹמֵר: רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ. התורה מביאה רפואה ובריאות לכל הרבדים, גם לבסיסיים והיסודיים ביותר.

 וְאוֹמֵר: עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתוֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר. גם אדם שזכה לעושר גשמי זקוק לעושר רוחני, למשמעות ערכית לחיים. שיהיה לו לשם מה לחיות ולהחזיק (ולהוציא) את הכסף. זה סוד האושר. התורה שהוא יחזיק בכספו, תחזק אותו.

וְאוֹמֵר: כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ. התורה כקישוט חינני וכשרשרת לצוואר. היא מייפה ומייקרת את האדם.

 וְאוֹמֵר: תִּתֵּן לְרֹאשְׁךָ לִוְיַת חֵן עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת תְּמַגְּנֶךָּ. התורה מוסיפה יופי פנימי שמקרין החוצה ופאר ורוממות לקומת האדם.

וְאוֹמֵר: כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים. הימים שיתרבו לך כאן ינוצלו על ידך לטוב, ויוסיפו לך שנות חיים למעלה.

וְאוֹמֵר: אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאוֹלָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד. הרוצה בטוב יוכל לקבל משאבים (זמן וממון) כדי לממש אותו.

וְאוֹמֵר: כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ. התורה מעניקה גם שלום פנימי עם עצמנו ושלום עם סביבתנו.

וְאוֹמֵר: דְּרָכֶיהָ דַּרְכֵי נוֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם. התורה עושה את המפנים אותה לאדם נעים ושלם.

פרק ו' משנה ח'

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאִי אוֹמֵר: הַנּוֹי וְהַכֹּחַ וְהָעוֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד וְהַחָכְמָה וְהַזִּקְנָה וְהַשֵּׂיבָה וְהַבָּנִים, נָאֶה לַצַּדִּיקִים שיהיו להם וְנָאֶה לָעוֹלָם, שיהיו לצדיקיו. כשהמנהיג מפואר, גם ממלכתו כך.

שֶׁנֶּאֱמַר ביחס לשיבה: עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה בְּדֶרֶךְ צְדָקָה תִּמָּצֵא. הצדיק הולך בדרך הצדק, וימצא בה את השיבה, שהיא עטרה מפוארת עבורו. גופו כבר אינו כשהיה, אבל ניסיון חייו מסייע לו להמשיך ולעסוק בעיקר ולחיות כראוי.

וְאוֹמֵר ביחס לכח ולנוי: תִּפְאֶרֶת בַּחוּרִים כּוֹחָם וַהֲדַר זְקֵנִים שֵׂיבָה. יש ערך לכח ולהדר. אמנם לא כשהם עומדים לעצמם, אלא כשהם מוסיפים לערכים הבסיסיים יותר. הקומה השניה מציאותית כשיש קומת בסיס תחתיה, והיא מרוממת אותה יותר.

וְאוֹמֵר ביחס לחכמה ולעושר: עֲטֶרֶת חֲכָמִים עָשְׁרָם. החכמה היא השורש לצדקות. מי שמחכים ובעל תפיסה נכונה, יכול לפעול נכון ולהיות צדיק. גם העושר מאפשר לעשות טוב, והוא גם מעניק מעמד מכובד שיכול לסייע לצדיק בעשיית צדקותיו.

וְאוֹמֵר ביחס לזקנה ולבנים: עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָּנִים וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם. הזקנים עברו כברת דרך, וכשצאצאיהם ממשיכים את דרכם, יש בכך שבח לשניהם: לאבות - שיש להם המשך, ולבנים - שיש להם בסיס, הם מחוברים לדבר קיים ומצליח.

וְאוֹמֵר ביחס לכבוד: וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה, כִּי מָלַךְ ה‘ צְבָאוֹ-ת בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלַיִם וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד. כשכבוד ה‘ ייגלה, הוא ישפיע מאורו על הארץ - ישירות, ודרך חכמיו הצדיקים. אז כולם יראו שהאור הרוחני מאפיל על הגשמי.

 רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר: אֵלּוּ שֶׁבַע מִדּוֹת (בנים אינם מידה) שֶׁמָּנוּ חֲכָמִים לַצַּדִּיקִים, כֻּלָּם נִתְקַיְּמוּ בְּרַבִּי וּבְבָנָיו.

פרק ו' משנה ט'

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן קִסְמָא: פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וּפָּגַע בִּי אָדָם אֶחָד, וְנָתַן לִי שָׁלוֹם, וְהֶחֱזַרְתִּי לוֹ שָׁלוֹם, אָמַר לִי: רַבִּי מֵאֵיזֶה מָקוֹם אָתָּה, אָמַרְתִּי לוֹ: מֵעִיר גְּדוֹלָה שֶׁל חֲכָמִים וְשֶׁל סוֹפְרִים אָנִי, אָמַר לִי: רַבִּי רְצוֹנְךָ שֶׁתָּדוּר עִמָּנוּ בִּמְקוֹמֵנוּ וַאֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶלֶף אֲלָפִים דִּנְרֵי זָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת. אותו אדם היה מוכן לשלם הון תועפות כדי שרב יעבור לגור בעיר שלו. הוא ידע שיש כסף, ויש דברים חשובים יותר.

וגם ר‘ יוסי ידע. אָמַרְתִּי לוֹ: אִם אַתָּה נוֹתֵן לִי כָּל כֶּסֶף וְזָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, אֵינִי דָר אֶלָּא בִּמְקוֹם תּוֹרָה. לְפִי שֶׁבִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם אֵין מְלַוִין לוֹ לְאָדָם לֹא כֶסֶף וְלֹא זָהָב וְלֹא אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, אֶלָּא תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בִּלְבָד, התורה מועילה בשני העולמות, והכסף - רק כאן. רגע אחרי המוות – הוא לא מוסיף כלום לאדם.

שֶׁנֶּאֱמַר: בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אוֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמוֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ. ’בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ‘, בָּעוֹלָם הַזֶּה, התורה מכוונת ומַנחה את האדם במסע חייו, מה שכסף לא יכול לעשות. ’בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמוֹר עָלֶיךָ‘, בַּקָּבֶר, התורה מלווה ושומרת את הנפטר מהדין. ’וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ‘ לָעוֹלָם הַבָּא. הדבר היחיד שיעניין בתחיית המתים יהיה קרבת ה‘, תורה. רק בה ישוחחו לעתיד לבוא. השאר יתפוגג.

וְכֵן כָּתוּב בְּסֵפֶר תְּהִלִּים עַל יְדֵי דָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: דוד היה מלך והכיר כסף, והוא אמר: טוֹב לִי תּוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף. הכסף יכול לעשות חיים קלים, אבל טוב אמיתי הוא לא יכול לתת. רק דבר ה' וקשר עמוק איתו ראויים לתואר "טוב".

מסכם רבי יוסי בן קסמא: לא אפסיד אם אבחר ברצון ה‘. למה? וְאוֹמֵר: לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה' צְבָ-אוֹת. כל הכסף מגיע מלמעלה, בין אם דרכך, ובין אם בדרכים אחרות.

פרק ו' משנה י'

חֲמִשָׁה קִנְיָנִים קָנָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ, בחמישה דברים ה' מתגלה בעולם והם שייכים לו וקשורים אליו, וְאֵלּוּ הֵן:

תּוֹרָה קִנְיָן אֶחָד, שָׁמַיִם וָאָרֶץ קִנְיָן אֶחָד, אַבְרָהָם קִנְיָן אֶחָד, יִשְׂרָאֵל קִנְיָן אֶחָד, בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קִנְיָן אֶחָד.

תּוֹרָה מִנַּיִן, דִּכְתִיב: ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז. התורה, גילוי רצון ה', קיימת ושייכת לה' עוד לפני הבריאה.

שָׁמַיִם וָאָרֶץ מִנַּיִן, דִּכְתִיב: כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי, ה' מופיע בכל חלקי הבריאה. וְאוֹמֵר: מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ. לא רק השמים והארץ עצמם מגלים כבוד ה', אלא גם כל מה שממלא את הארץ.

אַבְרָהָם מִנַּיִן, דִּכְתִיב: וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵ-ל עֶלְיוֹן קוֹנֶה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. ה' יוצר העולם, ואברהם במידת החסד המבורכת שלו מאפשר את קיום העולם.

יִשְׂרָאֵל מִנַּיִן, דִּכְתִיב: עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' עַד יַעֲבוֹר עַם זוּ קָנִיתָ, בבחירת עם ישראל ביציאת מצרים ונִסיה התגלתה גבורת ה', ונוצר עם שיספר לאנושות מי הוא אלוקיה ואלוקי העולם.

וְאוֹמֵר: לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם. כל רצון ה' הוא בעם ישראל, העם המיוחד ששייך לו, שנמצא בעולם הפיזי אבל קדוש ומחובר לעולמות העליונים.

בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מִנַּיִן, דִּכְתִיב: מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ, ה' יצר לו בעולם מקום לשכון בו, מקום שאליו יוכלו להגיע בני האדם ולהתקדש ולהתקרב אליו משם.

וְאוֹמֵר: וַיְבִיאֵם אֶל גְּבוּל קָדְשׁוֹ הַר זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ. עוד לפני הבית שנבנה שם, עצם ההר, המקום, טעון בסגולה מיוחדת.

פרק ו' משנה י"א

כָּל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ, כולל הכול, ללא יוצא מן הכלל, לֹא בְרָאוֹ אֶלָּא לִכְבוֹדוֹ, כדי שעל ידו הוא יתגלה יותר בעולם. זו מטרת הבריאה כולה, שיזכו ויכירו את כבוד ה', וכל חלק מהברירה צריך להתאים למטרה הכללית הזו. אם הוא לא משרת אותה, אין לו מקום בתוכה. זה יכול להיות גרמי שמים ענקיים שמספרים גדולה ועוצמה וזה יכול להיות יצורים קטנטנים שמספרים יכולת דיוק וירידה לפרטים.

שֶׁנֶּאֱמַר: כֹּל כל מה שקיים, הוא הַנִּקְרָא בִשְׁמִי, שורשו העליון מחובר לאור ה', שם ה' נקרא עליו, וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו הוצאתי אותו יש מאין, נתתי לו קיום עצמאי בעולם, יְצַרְתִּיו נתתי לו צורה, אפיון, הגדרה, אַף עֲשִׂיתִיו. השלמתי אותו גם מהבחינה החומרית. כל נברא שקיים וכל אירוע שקורה מביעים את רצון ה‘ בעולם. הוא מתגלה דרכם.

ואם תקשו: יש בעולם מספיק דברים רעים שקשה לקרוא להם גילוי כבוד ה‘!

וְאוֹמֵר: ה‘ יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד. גם אם זה לא נראה כעת, בסוף זה יגיע – ה‘ יתגלה וימלוך על הכל, ונראה כיצד הכול היה כפוף לו גם אם בלא יודעין. גם המן לא תכנן כשהוא הציע לאחשוורוש לסלק את ושתי ולבחור מלכה חדשה, להמליך את אסתר, וכשהציע מה לעשות לאיש אשר המלך חפץ ביקרו, הוא לא דמיין שזה מה שהוא יעשה למרדכי. גם כשנפלנו לא חשבנו על צמיחה חדשה שתוכל לעלות מעומק כאב הנפילה, אבל דרך הכול ה' פועל. לבסוף נראה כיצד לאורך היסטוריה שלמה, כל מה שאירע נטל חלק בתהליך יפהפה של גילוי כבוד ה‘ (ע“פ מדרש שמואל).

לסיום נביא קטע שנהוג לומר בסוף הלימוד של הפרקים של המסכת:

פתחנו את מסכת אבות בהשתלשלות התורה מסיני עד לאנשי כנסת הגדולה והלאה. אנו חותמים אותה בהמשך הדרך מההווה עד לעתיד, שנקווה שלא רחוק מאוד.

רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ה‘ חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר. במבט ראשון, תורה גדולה ומקיפה כל כך ומאות מצוות שיש לקיים, זה מתכון בטוח לכך שאנשים רבים לא יעמדו ברף. יותר קשה לשמור תרי“ג מאשר לקיים מצווה בודדת כמו לא לאכול מעץ הדעת.

אז זהו, שהמציאות הוכיחה שזה לא תלוי בכמות. אדם הראשון עבר על האיסור הבודד. גם בבור אחד יש פיתוי לגשת, להציץ ולרדת לבדוק.

אמנם עדיין נשאלת השאלה: למה יש הרבה בורות? למה שס“ה ורמ“ח? גם אחד מסוכן, אז למה להכפיל בעשרות מונים?

התשובה היא, שאלו לא , חלילה. אלו עצות (כדברי הזוהר הקדוש). ה‘ אוהב אותנו, ובאהבתו הוא כתב לנו את מכתב האהבה הארוך בעולם וקרא לו תורה. במכתב הוא כותב כיצד יוצרים, מעבים, מחזקים ומעמיקים את הקשר בינינו. שם הוא גם כותב לנו ממה כדאי לנו להישמר כדי שלא נפגע בקשר.

במכתב הזה הוא גם חושף בפנינו את הרצון המשותף לו ול“אני“ העמוק שבתוכנו ומעניק לנו מעל לשש מאות עצות מעשיות כיצד לממש את הרצון הזה ולהתחבר אליו, להתחבר לעצמנו - כאשר כל אפיק הוא עוד הזדמנות להיות צדיקים, עוד אפשרות לקשר, עוד יכולת לצבור זכויות.

 עצם הקריאה במכתב שוב ושוב, עוד לפני החלק המעשי שלו, מזכירה לנו את סיפור חיינו, ממקדת אותנו ומחזקת את הקשר ברבדים חדשים ולא נגמרים. ובצירוף היישום של הכתוב בו אנו הופכים לצדיקים מלאים רצון זך הזוכים לקשר עמוק, איתן ומלא עם אבינו אהובנו.

אז עם אבא כזה, פלא ש"עמך כולם צדיקים"?