מסכת אבות עם פרושים מפי הרב חיים ברנסון

פרק ג' משנה א'

עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר: הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאֵין אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה. כדי לדעת כיצד עוזבים את החטאים, צריך לדעת על מה הם בנויים. בשורש כל חטא נעוצה נקודת גאווה. החשבה עצמית ששוכחת את  גודל אור ה‘ ומפתה את האדם לעשות ”מה שבראש“ (שלה). להתנתק מהאור הגדול הזה. כאילו שהיפרדות האדם מהאינסוף תעשה אותו גדול.

דַּע, מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן.

מֵאַיִן בָּאתָ, מִטִּפָּה סְרוּחָה. הגוף שלך, זה שעלול להיות מוסת לעבור על רצון ה‘, התחיל את הקריירה בתור טיפה מאוסה. מי גידל אותו משם והביא אותו למצב של אדם בוגר שעומד וחושב על החיים שלו? מי שנקודה קטנה ונוקשה מנסה לפתות אותך להתנתק ממנו ולדבוק בה.

וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה. לאחר סוף המסלול, כשהנשמה תשוב למקומה העליון, מה יקרה לגוף הזה? אפילו לשמור על עצמו מפני חלק משוכני הקרקע הוא לא יוכל. כוחו של הגוף טמון בנשמה שבתוכו. וכח הנשמה תלוי ישירות במעשים שתעשה. חטא – יחליש את נשמתך, ינתק אותך מהמקור. התגברות – תהדק את הקשר. עכשיו בחר.

וכשהגוף יהיה מתחת לפני האדמה, הנשמה תעלה לשמים, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן, לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כשהמסך ייגלל, ותיחשף למציאות האמיתית שהתחבאה כל העת מאחורי הקלעים, אותה נקודת גאווה לא תהיה. רק ה‘. אם תבחר כאן בטוב, תאפשר לעצמך להרגיש שם בבית, באטמוספרה של הטוב המוחלט.

פרק ג' משנה ב'

רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר: הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בָּלָעוּ. יש חשיבות בעצם קיום השלטון. הוא לא דבר מובן מאליו. יש מדינות שהאנרכיה שולטת בהן, וגורמת להן לירוק הרבה דם. אומר ר' חנינא: ברוך ה' יש שלטון אצלך במדינה? תתפלל שהמצב הזה ימשיך. גם אם הוא לא מושלם, עדיף איתו מאשר בלעדיו. בני אדם חייבים משטר, מישהו שיעשה סדר. עָם צריך מנהיג. ללא גוף עם סמכות, בעלי הכוח יפגעו בכל אלה החלשים מהם.

רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן תְּרַדְיוֹן אוֹמֵר: שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה, הֲרֵי זֶה מוֹשַׁב לֵצִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב. לא מדובר על סתם פגישה של שני בני אדם. מדובר על שניים שקובעים את עצמם למפגש במקום מסוים. הם יושבים שם זמן ארוך ומדברים. אם בכל הזמן הזה הם לא מוציאים מהפה אפילו דיבור אחד של תורה (או של ערכי מוסר, שגם הם דרך ה‘) – משהו חסר. התורה לא נמצאת בתודעתם, היא לא בשיח שלהם.

אֲבָל שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה‘ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ שני יהודים יראי שמים קבעו ביניהם להיפגש, וכשנפגשו – שוחחו בדברי תורה, וַיַּקְשֵׁב ה‘ וַיִּשְׁמָע, כששנים מדברים בדברי תורה – ה‘ מקשיב להם. וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה‘ וּלְחשְׁבֵי שְׁמוֹ. נכתב למעלה שהם עוסקים בתורה. ה' זוכר.

אֵין לִי אֶלָּא שְׁנָיִם. מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, בלי להוציא דברי תורה מהפה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹבֵעַ לוֹ שָׂכָר, שֶׁנֶּאֱמַר: יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו. אפילו הלומד בדממה (וכל שכן הלומד בדיבור), יטול שכר. ואם הוא רוצה גם שכינה וכתיבה בספר – כדאי שיחפש חברותא ויישב איתו ללימוד.

פרק ג' משנה ג'

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְלֹא אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִזִּבְחֵי מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מְלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם. לפני שפותחים שולחן, כדאי לשים שניה על שולחן הניתוחים את האוכל שלנו: ממה מורכב האוכל?

כמו כל דבר בעולם, גם האוכל מורכב מחלק רוחני וחלק גשמי. החלק הרוחני מזין את הנשמה, והגשמי – את הגוף.

לימוד תורה על השולחן מסייע מאוד לעיכול הצד הרוחני של המאכל, והוא נותן משמעות רוחנית לאכילה. אם האכילה נשארת בָגֶדר הנמוך של ’הכנסת חומרי מזון לפה ואחסונם בגוף‘ – הצד החומרי של האוכל כשהוא לבדו, מסתכם בפסולת בצורה זו או אחרת. להבדיל, הדבר דומה למת, גוף ללא נשמה.

אֲבָל שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְאָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, וזה לא חייב להישמע כמו ”ששש! עכשיו דבר תורה!“... תוך כדי השיחה על השולחן אפשר לדבר על דברים ערכיים ותורניים, ולעשות את זה ממש בזרימה. אפשר לדוגמה להעלות שאלה מעניינת, כמו: מישהו שנתן מצלמה לחברו כדי שיצלם אותו, והמצלמה החליקה למים – צריך לשלם?

כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִשֻּׁלְחָנוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'. אותה האכילה שתוארה לעיל, יכולה לעשות מאה שמונים מעלות, ולהיות ממש ”השולחן אשר לפני ה‘“! כי חיברו אותה לעבודת ה‘. גם היא לוקחת חלק, כמו קרבן שמוקרב גופו, והדבר יותר השפעה רוחנית והתעלות.

וזה המדהים שביהדות – ה' לא נמצא רק בבית התפילה שלו, אלא מאיר גם לתוך כל מעשה שבחיינו, ונותן לו משמעות רוחנית.

הניתוח עבר בהצלחה. קדימה, תפתחו שולחן...

פרק ג' משנה ד'

רַבִּי חֲנִינָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר: הַנֵּעוֹר בַּלַּיִלָה וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי וְהַמְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה, הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ. המשנה מזהירה אותנו מפני סכנות.

יש מפרשים שמדובר על אדם שעושה את שלושת הדברים: מתעורר בלילה, יוצא לבד לדרך וחושב על דברים סתמיים (שלא מקנים לו הגנה, בניגוד לדברי תורה, המעניקה הגנה היקפית).

נתייחס לשלושת הדברים כדברים נפרדים: הַנֵּעוֹר בַּלַּיִלָה. איזה טוב שיש לילה! זה הזמן הכי כיף ביום. לשבת על המחשב עד השעות הקטנטנות של הלפנות-בוקר... אז זהו, שיש דבר שלא כל כך ידוע בקשר ללילה.

המשמעות הרוחנית של היום היא משמעות של הארה, ואילו זו של הלילה (עד חצות) – של חושך, הסתר פנים. פעולה הנעשית ביום, בעלת כושר הצלחה גבוה יותר מזו הנעשית בלילה. היום זהו זמן העשייה שלנו. הלילה – הוא זמן השביתה.

עבודתנו בלילה היא לישון. לדומם מנועים ולהחליף כוחות. לא סתם המנהג הרווח בקרב בני האדם הוא לקבוע את שעות השינה שלהם דווקא בזמן הזה. אם צריך להיות ערים בזמן הזה – צריך. אם לא – עדיף שלא. זה לא עושה לנו טוב.

וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי. כך חשופים לסכנות הדרך – שודדים, ושאר מזיקים שמסתובבים בדרכים. הליכה עם עוד אנשים עוזרת כנגד אותן סכנות.

וְהַמְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה. מי שעושה מקום פנוי בתודעה שלו, מרוקן אותה בשביל... הַכלום. במקום לחשוב, לעשות, לחיות – הוא יושב בטל, משתעמם. הוא עלול להיפגע מכך נפשית בסופו של דבר, וגם עד אז – הנפש שלו תשתגע מהמאסר המנטלי שנכפה עליה, לשבת במקום ולא לעשות כלום....

פרק ג' משנה ה'

רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה אוֹמֵר: כָּל הַמְקַבֵּל עָלָיו עֹל תּוֹרָה, מַעֲבִירִין מִמֶּנּוּ עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ. וְכָל הַפּוֹרֵק מִמֶּנּו עֹל תּוֹרָה, נוֹתְנִין עָלָיו עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ. כשאדם מתמסר ללימוד תורה על-טבעית, הוא מתחבר לממד העל-טבעי של העולם. מסגרות הטבע (הכפיפוּת לבעלי הכוח וטורח הפרנסה) נותרות הרחק מתחתיו. הוא קופץ למעלה. אם הוא בוחר להישאר במסגרת הטבע, שיידע שיש לכך מינוסים. ולא רק בבנק.

ומעניקים השימוש בדימוי העול – המכשיר שחוסם לבהמה את החופש; שלא נותן לה להזיז את הראש לצדדים, לעשות מה שבראש; שמרגיז אותה קצת.

איזה נפלא העול! הוא מקבע את המבט לכיוון אחד בלבד, ולכיוון הזה – אם שאלתם – קוראים 'קדימה'. הזוהר הקדוש מסביר מהו 'עול מלכות שמים': כמו שנותנים עול על שור כדי להוציא ממנו טוב לעולם, ורק כך הטוב הזה אכן יוצא, כך גם האדם צריך לקבל עליו עול בהתחלה, ולאחר מכן, שיעבוד בכל מה שנצרך. כדי שנצליח לעשות טוב לעולם, צריך שנקבל עלינו תחילה את מרות מלכו של עולם, שמתאווה להיטיב לו דרכנו.

לכל אדם יש עול. השאלה היא רק איזה. ה'עול' הוא הכיוון של האדם, מטרת הפעולות שהוא עושה. ולכל אחד יש מטרה. לפעמים אפילו כמה.

אדם יכול להחליט להשתמש בחייו כדי לעשות את העולם למקום טוב יותר, ומנגד הוא יכול לנסות לנצל את חייו כדי לגרום לעצמו כמה שיותר הנאות. מה תהיה משמעות חייו? הוא בוחר.

ואם לא בוחרים בעול של ה‘, זה שמפנה את הראש קדימה ומונע ממנו לפנות לצדדים – הראש יקבל עול אחר, כזה שמעקם צווארים. זה – עול!

פרק ג' משנה ו'

רַבִּי חֲלַפְתָּא בֶן דּוֹסָא אִישׁ כְּפַר חֲנַנְיָה אוֹמֵר: עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: אֱ-לֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵ-ל. ”עדה“ כוללת לפחות מניין.

וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ חֲמִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ. אוגדים דברים ביד עם חמש האצבעות, ולכן חמישה נקראים אגודה.

וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁלשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט. בבית דין יש שלושה דיינים לפחות.

וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁנַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וְגוֹ'. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ, היחיד הלומד תורה ומגלה שם ה‘ בעולם, וּבֵרַכְתִּיךָ.

שאלה: למה ר' חלפתא לא קיצר וכתב רק שאפילו אחד שעוסק בתורה, שכינה שרויה עליו? כי נכון שאחד שיושב ועוסק בתורה זו מעלה עצומה, והשכינה הקדושה, בכבודה ובעצמה, שרויה עליו (כן – לימוד ואמירת שורות אלו גורמת לך השראת שכינה), אבל איננו נעצרים שם. אנחנו מבקשים השראת שכינה גדולה יותר – של עיסוק בתורה של שניים. ואם אפשר – אף של שלושה, חמישה ועשרה, כן ירבו.

מנגד, ר' חלפתא לא חשף לנו רק את מעלת העשיריה הלומדת יחד, וכתב גם מה קורה כשאדם אחד לומד, למרות שכך אנשים עלולים להסתפק בלימוד תורה ביחידות, ולא להתאמץ וללמוד בחבורה, משום שהרווח הנקי שיש בלימוד תורה של כל אדם כל כך גדול, ששווה היה ללמד מהי מעלת לימוד כזה, אפילו אם רק אדם אחד עלי אדמות יישב וילמד בזכות זה.

ובין העשרה ללומד האחד, ר' חלפתא כתב את כל דרגות הביניים, כדי שאם יהיה ניתן להוסיף דרגה אחת, אנשים יעשו זאת.

שאף על פי כן, עדיף היה לגלות שגם בלימוד של אדם בודד יש ערך עצום, כדי שידעו שגם כשנמצאים לבד, יש ערך כה גדול ללימוד, ויזדרזו לעסוק בו.

ולמה לא לכתוב רק את הקצוות – האחד והעשרה? כי חשוב שנדע שיש חילוקי דרגות בטווח באמצע, וכשיתאים ונוכל להוסיף קצת יותר, ננסה.

פרק ג' משנה ז'

רַבִּי אֶלְעָזָר אִישׁ בַּרְתּוּתָא אוֹמֵר: תֶּן לוֹ מִשֶּׁלּוֹ, שֶׁאַתָּה וְשֶׁלָּךְ שֶׁלּוֹ. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ.

'אבל למה שאתן? זה שלי!' מתקוממת המחשבה, וסוגרת את הלב ואת היד. כנגדה, ר‘ אלעזר נותן לנו את המפתח לשערי הנתינה. הוא מזכיר לנו שגם ה‘שלי‘ הזה – נשלח אלי מלמעלה. קיבלתי את הכסף, היכולות, הכישורים, הכוחות הפיזיים והנפשיים, ויותר מכל – את עצמי קיבלתי. כי יש מישהו למעלה שאכפת לו ממני ורצה להיטיב לי, ונתן לי- את עצמי, ואת שלל משאביי.

ומי שרצה בטובתי, חפץ בטובתי המושלמת – לא רק החומרית אלא גם הרוחנית. והוא רוצה גם בטובת בניו האחרים. והוא אומר לי שחלק ממה שנתן לי, יועד מראש להעביר אליהם. זה שלהם, ומועבר אליהם דרכי כדי לזכות גם אותי להיות צדיק. לתת גם לי את הזכות להיות מישהו שאכפת לו ומיטיב לאחרים, לתת לי את הזכות להִדמות לה‘. וכשאני מִדמה לו ולא עושה חסימה בצינור ועוצר את השפע אצלי, כאילו החזרתי לו, כאילו השבתי ליד ממנה קיבלתי.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַמְהַלֵּךְ בַדֶּרֶךְ וְשׁוֹנֶה וּמַפְסִיק מִמִּשְׁנָתוֹ וְאוֹמֵר: מַה נָּאֶה אִילָן זֶה וּמַה נָּאֶה נִיר זֶה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ. יש זרימת חיים בהנאה ממעשי ה‘ בבריאה. אולם זרימה זו דלה לעומת זרם החיים האדיר ששוטף באפיק לימוד התורה. החיבור לה‘ והאנרגיות הרוחניות שבעקבותיו הרבה יותר עליונים שם. המפסיק את לימוד ה“בלכתך בדרך“ – מצמצם את הזרם בברז, ממעט בחיי נפשו.

רוצה להביט בטבע? עשה זאת כחלק ממשנתך ומקשרך לבורא. הבט בו וגלה את הבורא דרכו. פתח את הברז, והחיה את העולם.

פרק ג' משנה ח'

רַבִּי דּוֹסְתַּאי בְּרַבִּי יַנַּאי מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל הַשּׁוֹכֵחַ דָּבָר אֶחָד מִמִּשְׁנָתוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, דברי התורה הם קשר לה‘, הם חיים לנפש. מי ששוכח אותם, שוכח את חייו. שֶׁנֶּאֱמַר לגבי מתן תורה: רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ. צריך לשמור את הנפש, שלא לשכוח את דברי התורה.

יָכוֹל אֲפִלּוּ תָקְפָה עָלָיו מִשְׁנָתוֹ, האם גם מי שבאמת לא יכול לחזור טוב על כל מה שלמד, או שחוזר אך לא זוכר מה שלמד כאילו מתחייב בנפשו?

לא. תַּלְמוּד לוֹמַר בהמשך הפסוק: וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, הָא הרי שאֵינוֹ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ עַד שֶׁיֵּשֵׁב וִיסִירֵם מִלִּבּוֹ. מי שלא משכיח מעצמו את הדברים, אלא משתדל לחזור כפי יכולתו, לא מתחייב אם שוכח.

מהפסוק נשמע שלא על כל שכחה מתחייבים, אלא רק כשהדברים שנשכחו סרים מהלב. מעניין כיצד המשנה לומדת מהפסוק שרק היושב בטל ולא חוזר על לימודו מתחייב.

כי כשאדם חוזר על לימודו כפי יכולתו, אך לא מסוגל להגיע לתוצאה המקווה, אז גם אם הדברים נשכחים ממנו, בכל זאת הם לא סרים מלבו. גם אם ברובד הנגיש של זכרונו הם כבר לא נמצאים, בכל זאת הם נשארים בפנים. כי אכפת לאדם מהם. הוא קשור ללימוד, והקשר הזה משמעותי מאוד. רק כשאדם לא חוזר כי הוא לא רואה בלימוד דבר חשוב כדי להשקיע בו, הדברים שלמד נשכחים מזיכרונו וסרים ממנו.

כדי לא לשכוח, יש להשקיע הרבה בחזרות (וגם סיכומים קצרים של הלימוד מאוד עוזרים לזכור). ההשקעה בכך שווה את עצמה. זו השקעה לטווח חיים.

פרק ג' משנה ט'

רַבִּי חֲנִינָא בֶן דּוֹסָא אוֹמֵר: כֹּל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת, וְכֹל שֶׁחָכְמָתוֹ קוֹדֶמֶת לְיִרְאַת חֶטְאוֹ, אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. הוּא הָיָה אוֹמֵר: כֹּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת, וְכֹל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת.

החכמה מתקיימת כשאין סתירה פנימית בין מהותה לבין המצב של הלומד. מהי מהותה של החכמה? חכמת התורה היא חכמה רוחנית. היא אינה חכמה שכלתנית. מעלת תלמיד חכם אינה נמדדת באיי.קיו. האינטליגנציה המרובה שבתורה היא בסך הכל מסביב. עיקרה – הקדושה שבה, רוממות הרוח, ידיעת הטוב וההתמזגות בו. התורה מקרבת את האדם לאלוקיו. מטרתה להוות צינור המעביר את אידיאלי הענק הרוחניים לפסים מעשיים מפורטים. ויש לכך שתי השלכות.

הראשונה: מכיוון שמטרת התורה ליצור חיבור לה‘, הִגיון ישר אומר שאם לימוד מסוים לא יהיה כרצון ה‘ (לדוגמה: לעסוק בקבלה כשהאדם אינו ראוי לכך רוחנית, או לשמוע שיעור מפי אדם שאינו ירא שמים, ולא מתייחס בכבוד וענוה כלפי התורה וחכמיה) - אף אם אותו לימוד יעניין אותו, הוא יהיה מוכן לוותר עליו, כדי לא להחטיא את המטרה בדרך אל היעד.

ההשלכה השניה: כיוון שמטרת התורה היא להתבטא בחיים ולבטא בהם את האידיאלים האלוקיים, האדם יְישם את לימודיו בחייו. אדם שהולך לשיעור, צריך לבוא בגישה שהוא בא לשמוע דברים שישנו אותו לטובה – במישור המחשבה או המעשה. כך, גם אם ההשפעה לא תגיע מיד, לפחות הגישה היא לרצות בהתקדמות. הלימוד שלנו הוא כדי שנדע מה האמת של חיינו.

אדם שמיישם את הדברים הללו, החכמה תתקיים ותתפתח בו. אצלו היא לא עלֶה מעץ הדעת, אלא פרי מעץ החיים.

הוא לא עלֶה מעץ הדעת, אלא פרי מעץ החיים.

פרק ג' משנה י'

הוּא הָיָה אוֹמֵר: כֹּל שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ, רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ, וְכֹל שֶׁאֵין רוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ, אֵין רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ. מי שרוצה לוודא שהוא בדרך הנכונה – שישתמש בחכמת ההמונים. יש סימן טוב: אם יחסם של רוב האנשים כלפיו חיובי, הוא בכיוון. אם לא – שלא יתעלם. שיתעלה.

רַבִּי דוֹסָא בֶן הַרְכִּינָס אוֹמֵר: שֵׁנָה שֶׁל שַׁחֲרִית, במקום להתפלל שחרית בבוקר – תוספת זמן חצי שעה למיטה, בתקווה שהשכיבה במיטה תוסיף לנו עוד כוח ורעננות. אבל האמת היא, שברגע שכבר התעוררנו - מצב שכיבה לא יוסיף לנו כוח בבטרייה. הוא רק יבזבז לנו את זמן הפעילות והעשייה המשמעותית שלנו.

וְיַיִן שֶׁל צָהֳרַיִם, לשתות, לרוקן ראש. להיכנס לאווירה של חופש מהצרות והבעיות, ובמקום לפעול ולתקן אותן - להתנתק מהחיים ולהתמכר לדמיון.

וְשִׂיחַת הַיְלָדִים, ילדים לא מדברים על ערכים או רעיונות עמוקים. הם מדברים על דברים אחרים: מפליימוביל אבירים, ועד החֲזרות להצגה בגן. ההורים צריכים לדבר איתם על זה, כי זה חלק מגידול הילדים. הם צריכים את זה. מצד שני, אסור שהשיחות שלנו, המבוגרים, יישארו שם. גדלנו, וצריך לדבר דברים משמעותיים יותר.

וְישִׁיבַת בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ, הם מגיעים לבית הכנסת, אבל כדי להיפגש עם החבר'ה. התפילה לא ממש בראש שלהם. המפגש החי והישיר עם בוראנו עובר לידם.

מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם. מי שחי כך לא ימות, אבל הוא גם לא יחיה. עולמו הפנימי, חייו, יהיו שוממים. כבני אדם, חיינו דורשים משמעות ערכית. הערך מוסיף סיפוק והנאה לחיים, אבל יותר חשוב – הוא נותן את החיים עצמם. הוא עושה את החיים.

פרק ג' משנה י"א

רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: הַמְחַלֵּל אֶת הַקֳּדָשִׁים, משתמש בקרבנו ובחפצים קדושים אחרים כמו בחפצי חולין בהרחבה אפשר לומר את זה גם על מי ש"שוחט פרות קדושות" ומתעלם מממד הקדושה ומהנשגב שבכל הקדוש ויקר.

וְהַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת, המתנהג בימות החג והמועד כמו בימות החול הרגילים, ובכך מבזה את ימי הקודש הללו.

וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָרַבִּים, המבייש את חברו בפני אחרים וגורם לו להחוויר, לאבד משהו מהחיוניות שלו.

וְהַמֵּפֵר בְּרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, לא עורך ברית מילה או לא נוהג בקדושת הברית השומרת על האדם הפרטי כחוליה בשרשרת הנצח של עם קדוש.

וְהַמְגַּלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַהֲלָכָה, מסית את דברי התורה בפירושים מוטים כך שיסתרו את דבר ה' ורצונו, ויתנו גושפנקה לאיך שהוא היה רוצה שהתורה תכתוב.

אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, הוא למד הרבה דברים וקיים הרבה מעשים, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. כי בכל ההתנהגויות הללו, האדם מתעלם מהתוכן הפנימי, מהקדושה: של הקרבנות או חפצי הקודש; של הימים המיוחדים שבהם יש קדושה מיוחדת; של הזולת שיש בו נשמה אלוקית, שאם הוא היה זוכר אותה ומתייחס אליה כראוי, הוא לא היה מעז לחשוב על פגיעה כלשהי בכבודה; של הברית האלוקית וסיפור הדורות שטבועים בנו ושל שתורה המגלה את רצון ה'.

אדם כזה, גם אם למד תורה ועשה מצוות, הוא אחז רק בצדדים החיצוניים שלהן, ללא הקדושה הפנימית שבהן, ולכן אין לו את העולם הבא שמופיע מתוכן. ובצד החיובי, מי שמבין שיש משמעות פנימית – שייך לעולם הבא.

פרק ג' משנה י"ב

רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: הַמְחַלֵּל אֶת הַקֳּדָשִׁים, משתמש בקרבנו  ובחפצים קדושים אחרים כמו בחפצי חולין. בהרחבה אפשר לומר את זה גם על מי ש"שוחט פרות קדושות" ומתעלם מממד הקדושה ומהנשגב שבכל הקדוש ויקר.

וְהַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת, המתנהג בימות החג והמועד כמו בימות החול הרגילים, ובכך מבזה את ימי הקודש הללו.

וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָרַבִּים, המבייש את חברו בפני אחרים וגורם לו להחוויר, לאבד משהו מהחיוניות שלו.

וְהַמֵּפֵר בְּרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, לא עורך ברית מילה או לא נוהג בקדושת הברית השומרת על האדם הפרטי כחוליה בשרשרת הנצח של עם קדוש.

וְהַמְגַּלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַהֲלָכָה, מסית את דברי התורה בפירושים מוטים כך שיסתרו את דבר ה' ורצונו, ויתנו גושפנקה לאיך שהוא היה רוצה שהתורה תכתוב.

אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, הוא למד הרבה דברים וקיים הרבה מעשים, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. כי בכל ההתנהגויות הללו, האדם התעלם מהתוכן הפנימי, מהקדושה: של הקרבנות או חפצי הקודש; של הימים המיוחדים שבהם יש קדושה מיוחדת; של הזולת שיש בו נשמה אלוקית, שאם הוא היה זוכר אותה ומתייחס אליה כראוי, הוא לא היה מעז לחשוב על פגיעה כלשהי בכבודה; של הברית האלוקית וסיפור הדורות שטבועים בנו ושל התורה המגלה את רצון ה'.

אדם כזה, גם אם למד תורה ועשה מצוות, הוא אחז רק בצדדים החיצוניים שלהן, ללא הקדושה הפנימית שבהן, ולכן אין לו את העולם הבא שמופיע מתוכן. ובצד החיובי, מי שמבין שיש משמעות פנימית – שייך לעולם הבא.

פרק ג' משנה י"ג

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ, מַרְגִּילִין לְעֶרְוָה. קלילות זה כיף. אבל קלילות לא במקומה, זה מסוכן. כיף זה לא בהכרח טוב. כיף להחליק, אבל אם לא נזהרים, אפשר לקבל מכה. הקלילות יכולה למשוך לדברים בטבע נרתעים מהם, ורק באמצעותה ניתן להגיע אליהם. לכן צריך גבולות. לא תמיד הגבולות נעימים. הם לא נותנים להגיע לאן ש(לא) רוצים. אבל בדיוק בשביל זה הם שם. שלא יפלו לתהום. ולטווח ארוך, ככה גם מגיע הכיף האמיתי. כיף החיים.

מַסּוֹרֶת, סְיָג לַתּוֹרָה. אם כל אחד יקיים את המצוות כמו שהוא רוצה או מבין, לפי איך שהוא מתחבר אליהן, קיום התורה ייהרס. יצמחו פה אלף תורות, וכולן לא כמו התורה המקורית. צריך את הנאמנות למסורת, ולהמשיך את תורת הנצח.

מַעַשְׂרוֹת, סְיָג לָעשֶׁר. אם אתה רוצה להתעשר – כל פרוטה חשובה לך, ולוותר מראש על עשירית מכל רווח שתרוויח, זה לא הדבר שעומד בראש סדר עדיפויותיך. אולם "עשר בשביל שתתעשר" – הדרך לעושר רצופה במעשרות, ביכולת לוותר על משהו טמונה האפשרות לקבל יותר. אם מוציאים לכבוד ה‘, זו השקעה שמחזירה את עצמה (חוץ מעצם הזכות שבנתינה הזאת).

נְדָרִים, סְיָג לַפְּרִישׁוּת. מי שנוהג בפרישות, עלול לחשוש מנדרים מחייבים, כיוון שחלק מהעניין בפרישות זה ההתנדבות שבה. אם האדם יתחייב בנדר, הוא יהיה חייב לעשות את זה. אבל לפעמים, רק החובה תשמור עליו שלא יחלל את פרישותו.

סְיָג לַחָכְמָה, שְׁתִיקָה. חכם אוהב חכמה. במיוחד את החכמה שלו. אבל החכם באמת יודע שעדיף לו לשמוע אחרים יותר מאשר לספר לאחרים את חכמתו. כי אם הוא יישב ויקשיב בשקט, הוא ילמד דבר חדש. ומנגד, את מה שיש לו לומר, הוא יודע כבר עכשיו.

פרק ג' משנה י"ד

הוּא הָיָה אוֹמֵר: חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם. כל אדם שיהיה - לא משנה מהם דתו, גזעו או מינו - חביב בעיני ה‘. הוא עשה אותו בצלם אלוקים: נתן בו שכל ויכולות בחירה, יצירה ונתינה. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם, זה לא פשוט, צלם אלוקים זו מתנה גדולה. שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם.

חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם. קומה ב‘: ישראל. בנים. בין רבש“ע לביננו יש קשר עצמי מהותי שקיים תמיד, ולא משנה מה יהיה. בן הוא בן ותמיד יישאר בן. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם, מגיל אפס אנחנו חיים את המציאות הזו, אבל גם אם התרגלנו – זה לא מפחית בכלום את המתנה האדירה הזו של השייכות והקשר התמידיים לבורא העולם, והיכולת להתחבר אליו ולהשתתף בהטבה שלו לכול. שֶׁנֶּאֱמַר: בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם. כולנו יחד בניו, וכן כל יהודי ויהודייה הם בן יחיד ובת יחידה של ה‘.

חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה. יש מעלה עצמית בהיותנו יהודים, והיא עומדת בפני עצמה, גם בלי הקשר לתורה. אולם איננו נשארים שם, וכדי שנחיה בפועל את מעלתנו, האב האוהב נתן לנו מתנה יקרה מאוד: התורה. הדרך הטובה ביותר להתקשר אליו, לדעת מה הטוב והנכון באמת וכיצד לבצע זאת. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה, אילו יהודי היה יודע מה זו התורה, היה לומדה ומקיימה בשמחה מאה ועשרים שנה, שֶׁבּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם, התורה היא התכנית הפנימית שעל פיה נברא העולם, והיא מראה כיצד יש לפעול בו כפי טבעו הפנימי העליון. שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ. כשמבינים כמה טובה מושלמת היא התורה, לא מוכנים לעזוב אותה אפילו בשביל _____ (השלימו את החסר).

פרק ג' משנה ט"ו

הַכֹּל צָפוּי, וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה, העולם המערבי גורס שניהול העולם נתון בידי האדם הבוחר. העולם הערבי מאמין שהכל ידוע, ”מכּתוּבּ“. האמת באמצע. גם “הכל צפוי“ ע“י רבש“ע, וגם ”הרשות נתונה“ לאדם לבחור מה לעשות. איך? זו אחת השאלות הפילוסופיות העמוקות, וניגע בה מעט.

יש שתירצו שהשאלה: ”איך אני בוחר אם ה' יודע לפני זה מה אני אבחר?“ - שגויה. אצל ה‘ אין ”לפני זה“. רק אצלנו. בורא הזמן הוא מעל לזמן. האדם בוחר כרצונו, וה‘ יודע מה הבחירה ללא יחס לזמן בחירת האדם.

לפי הרמב“ם, השאלה: "איך הבחירה שלי מסתדרת עם ידיעת ה'?" דומה לשאלת: ”איך העובדה שאני חי מסתדרת עם עקרון האינקרוֹצוֹנְטוּם?“. כל עוד לא מובן מהו העיקרון, אי אפשר לשאול כיצד הוא מסתדר עם דברים. כשאנו אומרים שה‘ יודע, אנחנו מדמיינים שהוא יודע כמו שאנו יודעים דברים. וזה לא כך. איננו מבינים מהי ידיעת ה‘. ידיעת ה‘ באמת לא סותרת את בחירתנו. כשנגדל, נבין.

וּבְטוֹב הָעוֹלָם נִדּוֹן. את אותו המקרה אפשר לדון במבטים שונים. שני שופטים יוכלו לדון מקרה, כאשר האחד יזכה, האחר יחייב, ושניהם לא חרגו משורת הצדק. השאלה מה הגישה הבסיסית: כמה מתייחסים לרצון הטוב שמכוחו האדם עשה מה שעשה, עד כמה נותנים משקל לנסיבות מקֵלות, ועוד. רבש“ע דן, והוא דן ברחמים. הוא מביט על הכל במבט טוב. לא מדובר בסילוף הדין, אלא בהוצאת משפט צדק מלא ברחמים.

וְהַכֹּל לְפִי רֹב הַמַּעֲשֶׂה. כמה רחמים יהיו מעורבים בדין של כל אדם? תלוי גם באדם. ככל שהאדם יבחר לערב רחמים בחייו ולרחם על אחרים, גם על אלה שאינם ראויים, כך ירחמו עליו.

פרק ג' משנה ט"ז

הוּא הָיָה אוֹמֵר: הַכֹּל נָתוּן בְּעֵרָבוֹן, האדם חופשי בבחירתו, ויש דין ודיין. האדם יכול לחטוא, לקחת כוח חיים או אמצעים שברשותו ולהפריד אותם מרצון ה' שהעניק לו אותם, אך יש ערֵבים וערובות לכך שהמשא העודף יצא מתחת ידיו ויפסיק להיגרר בעקבותיו. איכשהו יתגלגל המצב שהדברים ישובו לרשות הטוב. הלוואי שעל ידי חזרה בתשובה, אך גם אם לא - וּמְצוּדָה פְרוּסָה עַל כָּל הַחַיִּים. עד סוף חייו זה יקרה. אי אפשר להתחמק. ואם לא בגלגול הנוכחי, אז בקדנציה הבאה.

הַחֲנוּת פְּתוּחָה, ניתן לגנוב ממנה, ולא נעצרים על ידי אף שומר בפתח. וְהַחֶנְוָנִי מַקִּיף, לא גובה מיד את חובו, אלא מאפשר למי שלקח בלי לשלם לבוא אחר כך, לשוב מרצונו ולשלם, או להשיב מה שלקח. וְהַפִּנְקָס פָּתוּחַ, וְהַיָּד כּוֹתֶבֶת, הכל רשום.

וְכָל הָרוֹצֶה לִלְווֹת יָבוֹא וְיִלְוֶה, החוטא חושב שהוא גונב מה‘, לוקח דברים לעצמו לצמיתות, אך באמת הוא ’לווה‘. הדבר שהושג שלא כדין ישוב לרשות גבוה, ובינתיים הוא רק ממתין אצלו כהלוואה המחכָה לזמן מסוים.

ובהגיע הזמן – וְהַגַּבָּאִים מַחֲזִירִים תָּדִיר בְּכָל יוֹם, שליחים נאמנים נשלחים לאדם, מסירים ממנו את משא החטא, ומשיבים את הדבר שנטל לבעליו, וְנִפְרָעִין השליחים מִן הָאָדָם מִדַּעְתּוֹ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, בין אם הוא מודע שצערו מאת ה‘ כדי לכפר עליו, ובין אם אינו מודע. וְיֵשׁ לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמוֹכוּ, כל טיפת צער שהם גורמים, מחושבת. אם לא צריך, לא מענישים. וְהַדִּין דִּין אֱמֶת, הא-ל הנאמן לא מעוות דין.

ולמה הא-ל הנאמן מתנהג עם בריותיו במידת הדין הזו? כי וְהַכֹּל מְתֻקָּן לַסְּעוּדָה. האב הרחמן רוצה להביא את כל בניו לתענוג השלם בעולם הבא, שיוכלו להיכנס לשם ולהתענג בנינוחות, בלי ייסורי מצפון ועם בגדים נקיים נקיים.

פרק ג' משנה י"ז (חלק א)

המבנה של המשנה שלפנינו מאוד מעניין: ”אם אין א' - אין ב', ואם אין ב' - אין א'”. אז אם כל אחד תלוי בשני, מי היה הראשון? יש כמה פתרונות לבעיה, ובכל משפט מהמשנה נציע אחד מהם.

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ. אין לא היתה תורה[1] שמכווינה לחיי מוסר עליונים, לא היו יחסים בין אישיים מתוקנים בחברה. התורה ורעיונותיה שמחלחלים, מרוממים את האדם והחברה. אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אֵין תּוֹרָה. מי שלומד נכון - התורה תוביל אותו להתנהג בדרך ארץ. אם עדיין אין ללומד התורה דרך ארץ - סימן שהוא לא התחבר נכון לתורה.

אִם אֵין חָכְמָה, אֵין יִרְאָה. אִם אֵין יִרְאָה, אֵין חָכְמָה. כל אחת צריכה את השניה כדי להתקיים. יראת השמים נשחקת עם הזמן, וכדי לשמר אותה - צריך להמשיך ולעסוק בחכמת ה‘, בתורה. והפוך: אם אין יראת שמים, התורה שהאדם לומד לא תוכל להישמר בו. חסר ”חומר משמר“ רוחני.

אִם אֵין בִּינָה, אֵין דָּעַת. אִם אֵין דַּעַת, אֵין בִּינָה. כדי להבין רעיון בצורה שלמה, צריך להבין איך הוא מתממש במקרים ואופנים שונים. ה‘בינה‘ היא להבין איך הרעיון מתקיים ברעיונות נוספים (כמו נוסחה שמתאימה לתרגילים שונים), וה‘דעת‘ היא להבין איך ליישם את הרעיון בחיים. קודם מבינים איך הרעיון קיים ברעיונות אחרים, ואח“כ מבינים איך הוא מתיישם בפעולות בחיים. הבינה והדעת הם כמו אמא ובן. אין "אמא" בלי שיהיה לה ”בן“, ולהיפך.

אִם אֵין קֶמַח, אֵין תּוֹרָה. כדי ללמוד - צריך לחיות, וכדי לחיות - צריך  אוכל בבית. אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין קֶמַח. אם אין תורה, אין משמעות לקמח, לחומריות. מה שווה הכסף אם לא עושים איתו משהו חיובי? הכסף הוא אמצעי, והתורה מלמדת לאילו מטרות לייעד אותו כך שהוא יקבל משמעות.

פרק ג' משנה י"ז (חלק ב)

הוּא הָיָה אוֹמֵר: כֹּל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, אדם שלומד הרבה, אבל פחות משקיע ביישום הדברים. לְמָה הוּא דוֹמֶה? לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מְרֻבִּין וְשָׁרָשָׁיו מֻעָטִין, החכמה שהאדם לומד משולה לענפים, והמעשים שהוא עושה – הם השורשים. מי האדמה? האדם עצמו. כשהאדם לומד את הדברים, הם עדיין רחוקים ממנו. הענפים לא קרובים לקרקע. כשהוא גם חי את הדברים ופועל על פיהם- הוא מתקרב אליהם. עץ החיים שלו מכה בו שורש, מחלחל בו.

אדם שלומד ולא מיישם, חסר לו החיבור העמוק לתורה, וְהָרוּחַ בָּאָה וְעוֹקְרַתּוּ וְהוֹפְכַתּוּ עַל פָּנָיו, במצבים קשים, בסופות החיים, הלימוד הזה לא יחזיק מעמד. העץ יתהפך, ובמקום שפע הענפים שהתנוססו לתפארת, יראו כעת כמה מעט שורשים יש לו. שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה, וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב, וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב. אין לו שורשים אז אין לו מים, חיבור של חיים לה'.

אֲבָל כֹּל שֶׁמַּעֲשָׁיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, לְמָה הוּא דוֹמֶה? לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מֻעָטִין וְשָׁרָשָׁיו מְרֻבִּין, הוא לא למד הרבה, אבל את מה שהוא כן למד – הוא התרגל להעביר גם לחיי המעשה. כל הלכה או רעיון שהוא קלט – חדרוּ לתוכו והאירו את חייו. החיים שלו מחוברים לתורה. מה יהיה איתו?

שֶׁאֲפִלּוּ כָּל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ, אֵין מְזִיזִין אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם, וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וְלֹא יִרְאֶה כִי יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן, ובִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי. הוא ימשיך להוציא פירות יפים. התורה שלו מגיעה גם לצד המעשי של החיים שלו. היא לא נשארת במוח. היא מאירה את כל הגוף.

פרק ג' משנה י"ח

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן חִסְמָא אוֹמֵר: קִנִּין וּפִתְחֵי נִדָּה, הֵן הֵן גּוּפֵי הֲלָכוֹת. בדיני קִנים (קרבנות עופות) ובדיני טהרת המשפחה ישנם דינים מורכבים שנוצרים מספקות במציאות, כאשר צריך לחשב באותם דינים מה האפשרות הבעייתית ביותר שייתכן שקרתה, וכיצד פותרים גם אותה.

כשמדבר בדינים מורכבים שכאלו, יכולה להיות נטייה להניח אותם בצד ולעסוק בעניינים פשוטים יותר. אומר ר‘ אליעזר: גם זו הלכה! ואדרבא, יש מעלה מיוחדת דווקא לדינים הללו. לימוד התורה ובירור דבר ה‘ עושים תיקון גדול בעולם. כשיש יותר קושי לברר את דבר ה‘, ודרוש יותר עמל כדי לעשות זאת, המשמעות הרוחנית של הלימוד והתיקון שהוא יוצר בעולם, גדלים. ובבירור דינים הנובעים מחמת ספקות, נעשה יותר תיקון, כי כך, גם במקום של חוסר הוודאות מכניסים בהירות.

תְּקוּפוֹת חישוב התקופות האסטרונומיות וְגִמַּטְרְיָאוֹת, חכמת הגיאומטריה או חישוב ערכן המספרי של מילים שונות, פַּרְפְּרָאוֹת לַחָכְמָה. לימודים אלה, עם הברק הלימודי והעניין האופפים אותם, אינם גופי הלכות כמו הראשונים. אור ה‘ לא ממלא אותם ואת הלומד אותם. אמנם כך זה כשהם עומדים בפני עצמם. כאשר הם מצטרפים ללימוד החכמה – כשחישוב התקופות משמש לידיעת זמן ראשי החודשים והחגים, החישוב הגיאומטרי משמש לפסיקת הלכה בנוגע לשטח סוכה, והערך הגימטרי תומך ברעיונות אמוניים: ”הטבע“ באותה גימטרייה של ”א-להים“, כלומר: מאחורי הטבע הגלוי, מסתתר אלוקים – אגיע גם הם הופכים לחלק מהסיפור הגדול וגם בלימודם יש ערך של לימוד תורה. ממש כמו פרפרת – מאכלים המוגשים כתוספת למנה העיקרית ומשביחים אותו. גם אלו מוסיפים לחכמת האדם ומקדמים אותו בלימוד חכמת התורה.