מסכת אבות

על שם המסכת

מדוע שמה של המסכת הוא "פרקי אבות"?
הפרקים בתנ"ך המספרים על מעשיהם ועלילותיהם של אבות האומה, כמעט ואינם טומנים בחובם הלכות מעשיות, שברובן המוחלט הופיעו כמה מאות שנים מאוחר יותר. הם מדריכים אותנו להתנהג על פי המוסר האלוקי, ללכת ב"דרך ארץ", זו שקדמה לתורה. פרקים אלו מהווים את ההדרכות המרכיבות את סולם הערכים שעליו צריכה להיות מושתתת התנהגותו היום-יומית של כל יהודי.
מסכת אבות אינה מסכת הלכתית במובן המקובל של המילה. במסכת זו איגדו לנו רבותינו את ההדרכות ההתנהגותיות הנאורות באמת, את המוסר העליון, המוחלט. מסכת זו היא התורה שבעל פה לפרקיהם של האבות הנמצאים בתורה שבכתב. נציין גם שמסכת זו נלמדת בספירת העומר, תקופה שבה נפטרו תלמידי ר' עקיבא, על שלא נהגו כבוד זה בזה. על ידי לימוד מסכת זו, ההתנהגות שלנו נהיית מוסרית יותר, מה שמהווה תיקון לחטאם של תלמידי ר' עקיבא.

 

קודם המסכת עצמה, נביא את המשנה הפותחת את הפרק העשירי במסכת סנהדרין, אשר נוהגים לפתוח בה את קריאת הפרקים ממסכתנו בשבתות ספירת העומר:

כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר.

וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים – זה לא לימוד זכות. זאת מציאות. כל אדם, באשר הוא יהודי, מוגדר בפסוק זה כצדיק. נקודה. כמובן שלא כולם באותה דרגה, אך כולם לפחות צדיקים. ואם עדיין נותר ספק קטנטן בלב, אז  כולם זה כולל את כולם. גם את אותו הרשע שכל הנפגש עמו רואה בו את החוליה החלשה של העם המקסים והנפלא שלנו. גם לו יש חיבורים וקישורים לטוב. הרבה מאוד פעמים הם אפילו גלויים (אף על פי שנוטים להתעלם מהם, ולראות את החלק הריק של הכוס), כגון: לב רחב, נדיבות, סבלנות, מוכנות להקרבה למען הזולת והעם כולו, יושר, זריזות, ועוד הרבה חיבורים אחרים לטוב – כל אחד והחיבורים שלו. אולם גם כשהחיבורים מכוסים קצת, מבשרת לנו המשנה שמתחת לערימת המסכים ישנה נקודה פנימית שמאירה באור זורח. אחרי הכל – הוא בנו יחידו של ריבונו של עולם, ובן נשאר בן – לא משנה מה יהיה.

 

פרק א

פרק א' משנה א'

משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים: הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין, וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה, וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה.

 ישנו קשר בין שלושת דבריהם של אנשי כנסת הגדולה. אפשר לתמצת שלוש הדרכות אלו במשפט אחד: "זה לא מספיק. צריך עוד".

דיין היושב בדין המובא לפניו, ולאחר בירור קצר נראה לו שהגיע למסקנה ההלכתית, שלא יחשוב שדי בכך. שלא ימהר לחרוץ דין. צריך לחשוב עוד, אולי בכל זאת טעה, שמא ישנם פרטים נוספים שלא התייחס אליהם.

כמו כן, רב המלמד תלמידים רבים ומטפחם עד שיגיעו למצב שבו הם כבר "עומדים על הרגליים", רמתם התורנית מספקת, שלא יסתפק בכך. תמיד צריך להוסיף עוד ועוד תלמידים. אי אפשר לדעת מה יכול לקרות. לר' עקיבא היו עשרים וארבעה אלף תלמידים, ותוך פחות מחודשיים כולם הלכו לעולמם. דווקא חמשת התלמידים שלימד לאחר מכן יצרו את עולמה המפותח של התורה שבעל פה שבידינו כיום.

 חכמי הדור הרואים שלפי גדרי ההלכה הקיימים, דבר מסוים המותר מעיקר הדין עלול לגרום תקלה, צריכים הם להוסיף גדר חדשה. אין די בגדרים הקיימים. בכדי להרחיק את צאן מרעיתם מליפול בבור החטא, נצרכת עוד גדר אחת נוספת.

פרק א' משנה ב'

שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. במשנה א', אנשי כנסת הגדולה אמרו שלושה דברים. הם פנו לדיינים, ואמרו להם להיות מתונים בדין; את ראשי הישיבות הם הדריכו להעמיד דור נוסף של תורה, והם סיימו בקריאה לפוסקי ההלכה לעשות סייגים וגדרים.

כשהיתה מסה של תלמידי חכמים, כשהיתה כנסת גדולה, הפניה היתה אליהם, שיאירו את העם. אך מה עושים כשהם כבר אינם? איך ממשיכים כשנותרו לנו רק שיירים מהרבנים? שמעון הצדיק עונה. כשהשמש שוקעת, מגיע זמנם של הכוכבים לבהוק.

הוּא הָיָה אוֹמֵר: שמעון הצדיק פונה כעת לאנשי העם. כשאין אנשים גדולים שיעזרו – זאת ההזדמנות של כל אחד לְגדל את עצמו. כנגד השלושה במשנה א', הוא מוסר לעם ש- עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד:

עַל הַתּוֹרָה, חבל לשֶבת ולחכות שהרבנים יבואו וילמדו אותנו. גם לבד אפשר ללמוד. והרבה. כדאי לפתח את היכולת לשֶבת ולפתוח ספר.

וְעַל הָעֲבוֹדָה, העבודה כנגד הסייגים: בעוד התורה שבכתב מגיעה מלמעלה, הסייגים מדרבנן באים מתוכנו, מתוך הרצון שלנו להצליח לשמור את המצוות. לא תמיד קל לא לצאת מהקווים. לכן, צריך להזיז קצת את קו הגבול, כך שגם אם נחרוג טיפה – עדיין נישאר בתוך התחום.

וכך גם בעבודה. בניגוד לתורה, שממשיכה אור מלמעלה לכאן, עבודת המקדש עובדת מלמטה למעלה. האדם מקריב קרבן משלו, ומתקרב כך לה'.

וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים. החסד יחזק את הקשרים שלנו. ככה, לא נלך לבית הדין בכל פעם. הרבה בעיות נוכל לפתור בעצמנו, עם הרבה אהבה, ויתור ורצון שהחיכוך הקטן הזה לא יפגע בקשר גדול הרבה יותר.

 

פרק א' משנה ג'

אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ קִבֵּל מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק. הוּא הָיָה אוֹמֵר: אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא הֱווּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם.

 

דמיינו לעצמכם ילד שמציעים לו לבוא ולעבוד כעוזר בלשכה של הרב הראשי. הוא היה קופץ על זה. ובכלל לא בגלל הכסף. בעבודה הזאת יש משכורת? טוב מאוד, אבל זה בכלל לא המטרה. העיקר בעיניו זאת הזכות לעבוד אצל הרב הראשי, לפגוש אותו מידי יום, לראות איך הוא עובד, מתנהל עם אנשים... להיכנס אל הקודש פנימה.

 עבודת ה‘ מביאה איתה רווחים עצומים, מכל כיוון: מחיים שלווים ורגועים, מנוהלים בצורה שקולה ונכונה, ועד לקרבת ה‘ בגן עדן, שאין לכם דבר טוב מזה. אבל לא בשביל זה אתם עובדים. אל תדאגו. אתם תקבלו את הפרס, תבואו על שכרכם, אבל אל תעצרו שם. לא זאת המטרה. עצם העבודה היא השכר. שכר מצווה – מצווה.

אם עובדים בגלל שקולטים איזו זכות נתן לנו ה‘, לשרת בקודש, זוכים ליראת שמים – להרגיש כאן את נוכחות ה‘, לזכות לקרבתו.

כשדבקים בה', כל החיים נראים אחרת. גן עדן זה פה.

 

פרק א משנה ד

יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם קִבְּלוּ מֵהֶם. יוֹסֵי בֶן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה אוֹמֵר: יְהִי בֵיתְךָ בֵּית וַעַד לַחֲכָמִים, רוצה להתקדם, להוסיף עוד ועוד? לך על זה. ותתחיל בבית. אתה רוצה שהבית שלך יהיה בית ערכי, עם משמעות? תארח בו תלמידי חכמים. פעם, היית צריך לשם כך להתנדב לארח את האספות שלהם. היום- אתה יכול פשוט לארגן אצלך בבית שיעור תורה קבוע, או אפילו לשמוע אצלך בדירה שיעורים מוקלטים. אתה יודע כמה זה מוסיף לבית, לאווירה, לחינוך  הילדים, לך?

וֶהֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם, אם הצלחת, וזכית שביתך יהיה בית של לימוד תורה ושל תלמידי חכמים – זה דבר ענק. אבל אל תֵעצר באמצע העלייה. אפשר להתקדם עוד. גם כשהחכמים הולכים בדרך, תשתדל ללכת איתם, לשמוע אותם, את חכמתם. תדרוך על אותו עפר שהם דרכו בו.

וֶהֱוֵי שׁוֹתֶה בַצָּמָא אֶת דִּבְרֵיהֶם. ואיך תוכל לספוג מהם הכי הרבה? אם תהיה צמא. אדם צמא למים, רוצה מים, משתוקק למים, שותה כל טיפה. מי שצמא לדברי חכמים, מנצל כל הזדמנות ללמוד דבר חדש. הוא יודע שכל ידיעה חדשה, כל לימוד חדש, זה נכס יקר. והוא כל כך רוצה את זה.

ואגב, זה נכון לגבי כל לימוד, גם בשאר המקצועות. כל פיסת מידע חדשה, יכולה להיות עוד כלי לחיים. ולא כדאי לפספס את ההזדמנות.

 

פרק א' משנה ה'

יוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם אוֹמֵר: יְהִי בֵיתְךָ פָּתוּחַ לִרְוָחָה, וְיִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתֶךָ, בימינו, לא כל כך מזדמן לנו לקיים את הכנסת האורחים שבמשנה כפשוטה – באנשים מזדמנים הזקוקים לאירוח (אם כי גם זה קיים), אבל עדיין הזדמנויות כאלו מתגלגלות אלינו. בטרמפים. יהי רכבך פתוח לרווחה, ויהיו טרמפיסטים בני ביתך. פתח את הדלת, תן להם תחושה נוחה ונעימה (אפילו אם יש להם מעילים רטובים מהגשם), שירגישו בנוח, לא כנזקקים.

וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה. הדרכה זו ותרגומה למציאות תלויים במשתנים שונים, אך ככלל - פתיחת המשנה דיברה על התחושה הנעימה שיש לתת לאורח. דרך טובה לתת תחושה כזאת, היא לפתוח איתו בשיחה - שיחה סתמית, לא עניינית, על דא ועל הא. השיחה מקשרת. כעת מזהירה המשנה מפני קירוב כזה בין גברים לנשים, שמתחיל בפטפוט ועלול להגיע למקומות לא רצויים.

בְּאִשְׁתּוֹ אָמְרוּ, גם בקשר בין איש לאשתו, במקום להרבות בשיחות סתמיות (שכמובן יש להן מקום בו), מוטב להבות בדיבורים עמוקים ומשמעותיים יותר, הבונים את הקשר על אדני ערכים ורגשות. קַל וָחֹמֶר בְּאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ. שעמה יכולה להיות מעט שיחה כדרך שכנים ומכרים, אך לא טוב להרבות בשיחה.

מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל הַמַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה, גּוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ, וּבוֹטֵל מִדִּבְרֵי תוֹרָה, לא מדובר רק על דברי התורה שיכל ללמוד בזמן השיחה עצמה. מדובר גם על דברי התורה שהוא יוכל ללמוד אחר כך. משהו בריבוי שיחה כזה מסיט קצת את האדם ממקומו הפנימי החוצה, מה שמקשה אחר כך להיכנס ללימוד.

וְסוֹפוֹ יוֹרֵשׁ גֵּיהִנָּם. לא כל המרבה שיחה המקרבת את הדעת יגיע למקומות החמורים ביותר כמובן, אבל כל מי שהגיע לאן שהגיע, לא התחיל ישר משם. חכם עיניו בראשו ומראש יגדור את עצמו.

 

פרק א' משנה ו'

יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה וְנִתַּאי הָאַרְבֵּלִי קִבְּלוּ מֵהֶם. יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר: עֲשֵׂה לְךָ רַב, רוצה לגדול? מעולה. חבל שתעשה את זה לבד. יש אנשים שהתקשו במה שקשה לך, יש אנשים שעברו את מה שאתה עובר, והם ממש ישמחו לעזור. רק תפנה. הם ישמחו להתפנות ולסייע מהידע, חכמת החיים והנסיון שלהם.

וּקְנֵה לְךָ חָבֵר, לא רק הגדולים ממך יכולים לעזור. גם לעומדים לצדך יש מקום שמור בתהליך הגדילה שלך. כי הגדילה היא לא רק ברוחניות ובידע. יש לה עוד צד. הצד החברתי. התחבר לחברים שלך, השתתף איתם בצער ובשמחה שלהם, ותלמד ככה את אמנות ההתנהגות לזולת.

וֶהֱוֵי דָן אֶת כָל הָאָדָם לְכַף זְכוּת. זה שגדולים מאיתנו יעזרו לנו לצמוח, זה הגיוני. הקשר של  החברים שלנו לתהליך – גם הוא מובן. אבל כאן מגיעה לנו הפתעה. יש עוד אנשים שלוקחים חלק בסיפור. אנשים שאולי אפילו לא קשורים אליך אישית. הניצבים בסרט חייך. "כל האדם" כולל את כולם. אחרי שעזרו לך, כעת אתה יכול לעזור גם להם לגדול! איך? עם כף הזכות. 

כשעיניים של מישהו מביטות בנו, אנחנו חשים את זה. אולי בגלל שכֹח הראיה שלו נוגע בנו, אולי בגלל משהו פנימי יותר. יש השפעה לראיה על מי שרואים. ואם כך בראיה הפיזית, אז כל שכן בזו הפנימית.

כשאתה דן אדם לכף זכות, אתה מקרין עליו. כשאתה מוצא צדדים מקילים במעשיו, כשאתה מאפשר פרשנות חיובית יותר לְמה שעיניך ראו – נקודת הטוב שלו מתפתחת, מתעצמת. הוא גדל.

ולא רק הוא גדל. גם אתה גדל מזה. ואפילו יותר. אז פנק את האנשים, אל תאכיל אותם בכפית זכויות. תשתמש בכף גדולה. אם הם לא יאכלו – איך תגדל?

 

פרק א' משנה ז'

נִתַּאי הָאַרְבֵּלִי אוֹמֵר: הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע, האדם מושפע מהסביבה. לא נוח להיות שונה מהסובבים אותנו. אם אדם זכה לסביבה של אנשים טובים, הוא יעשה צעדים כדי להשתוות אליהם. זה יקדם אותו. לעומת זאת, שכנים הרעים, מושכים למטה. ההשפעה הסביבתית מחלחלת לאט לאט גם בלי שישימו אליה לב. דייר אחד מתחיל ללכלך את הבניין, יכול להיות שהוא ידביק עוד דיירים. נהג אחד מתחיל לצפור בפקק, הוא עלול להפעיל תזמורת שלמה. אם הסביבה רעילה, עדיף פשוט להתרחק ממנה, או לא להתקרב מלכתחילה בכלל.

וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע, לא רק להשפעת השכנים צריך לשים לב. החבְרה שאיתה אנחנו מסתובבים משפיעה עלינו לא פחות, ואפילו יותר.     

וְאַל תִּתְיָאֵשׁ מִן הַפֻּרְעָנוּת. הפורענות היא עונש, תגמול, כמו פרעון חוב. העונש איננו נקמה של הקב“ה במי שלא הקשיב לו. חס ושלום. לא מדובר פה על מושל עריץ, אלא על ה‘ הטוב. מטרת העונש היא טובה: לכלות את הרע שנוצר מהחטא. לנקות. 

לכן, אם העונש לרשעים עוד לא נראה באופק - אל תתיאש. זה רק עניין של הארכת זמן, אבל הפורענות תגיע. היא מוכרחת להגיע. אי אפשר שהקלקולים יישארו בחלל העולם ללא תיקון. מצד שני, גם כשיש פורענות, אל תתיאש ותחשוב שנגמר העולם. העונש מדויק ומדוד, וכשהוא ינקה את כל מה שצריך, הוא פשוט יגמר ויעלם. גם עונש הגלות החשוכה הולך ונגמר, ובסוף יזרח כל אור הגאולה. וזה  קרוב.

ומעניין שהתנא של המשנה הוא ארבלי. המשפט "כך היא גאולתן של ישראל – קמעא קמעא", נאמר כששני חכמים הלכו בבקעה אחת וראו את אור השחר שמכניע מעט מעט ויותר ויותר את החושך. לבקעה הזו היה שם. קראו לה בקעת ארבל.

 

פרק א' משנה ח'

יְהוּדָה בֶן טַבַּאי וְשִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח קִבְּלוּ מֵהֶם. יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי אוֹמֵר: אַל תַּעַשׂ עַצְמְךָ כְּעוֹרְכֵי הַדַּיָּנִין. אתה השופט. שופט צריך להיות נייטרלי. אל תעזור לאף צד. אחד מהצדדים נראה מסכן? רוצה לעשות איתו חסד ולעזור לו בטענות? מעולה שאתה רוצה לעזור ליהודי, אבל לא עכשיו. עכשיו אתה בתפקיד השופט. החסד הגדול יותר יהיה כשלא תעזור. שתעשה דין אמת.

וּכְשֶׁיִּהְיוּ בַּעֲלֵי דִינִין עוֹמְדִים לְפָנֶיךָ, יִהְיוּ בְעֵינֶיךָ כִּרְשָׁעִים. עין טובה זה דבר מדהים ונצרך מאוד. אבל כשופט – אתה צריך להוציא את הצדק לאור. כדי לעשות את זה – אתה צריך יחס ביקורתי כלפי הטענות של שני הצדדים. אל תחשוב ש‘אני מכיר אותו, הוא כזה צדיק, הוא לא ישקר בחיים בשביל כסף‘. הכל יכל לקרות, ועכשיו אתה בדיוק אמור לבדוק את זה.

לא כולנו דיינים בבית דין, אבל גם אנחנו צריכים לשפוט לפעמים. כששני ילדים רבים, לפעמים אנחנו נהיה המבוגר שהם יפנו אליו. נכון שלא תמיד צריך להתערב, ולפעמים עדיף לתת להם לפתור את המריבות שלהם לבד (לא כדי לחסוך לעצמנו כאב ראש – כדי לעזור להם בהתמודדויות בחיים), אבל כשכן מתערבים – צריכים להיות נייטרלים.

וּכְשֶׁנִּפְטָרִים מִלְּפָנֶיךָ, יִהְיוּ בְעֵינֶךָ כְּזַכָּאִין, כְּשֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין. החשד נצרך רק לצורך תהליך הדיון. ברגע שנגמר הדיון – תמחוק את החשד מהנידונים, ותחזיר את היחס החם לשניהם. שניהם עכשיו צדיקים. גם זה שהפסיד בדין. הוא קיבל את הכרעת הדיין ולתקן את הדרוש תיקון (אם יש מה לתקן). הוא פותח עכשיו דף נקי. תעבור איתו דף גם אתה.

 

פרק א' משנה ט'

שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח אוֹמֵר: שמעון בן שטח היה אב בית הדין הגדול. במשנה זו הוא נותן לדיינים הדרכות כיצד להצליח לעשות את עבודתם.

כשהדיין עורך את הדין, עליו לחתור למקום אחד: לגלות מה הדין במקרה שהובא לפניו. הדרך ליעד זה עשויה מבירור ההלכה הנוגעת למקרה, אך לא פחות מכך, גם מבירור פרטי המקרה עצמו. כדי לברר זאת, שני בעלי הדין מביאים לבית הדין עדים.

יש קצת בעיה בעדים. הם יכולים לשקר. ואף על פי כן, זאת דרך הבירור שנתנה התורה לתהליך הדין, ובדרך זו אנו הולכים. אמנם קיים החשש שישקרו, ואותו צריך למזער. איך? שמעון בן שטח מביא שתי הדרכות.

הראשונה: הֱוֵי מַרְבֶּה לַחֲקוֹר אֶת הָעֵדִים, לשקר אין רגליים. הוא לא יחזיק מעמד בסוף. אולי בתחילה הוא יוכל לחפות על עצמו בטלאי על גבי טלאי של שקר, אולם לבסוף רגליו יוכלו להסתבך זו בזו. כך זה בעד אחד שמשקר, וכשמדובר בשניים שממציאים מציאות שלא היתה, קל יותר למצוא אי התאמה בין התיאורים שימסרו.

ההדרכה השניה: וֶהֱוֵי זָהִיר בִּדְבָרֶיךָ, שֶׁמָּא מִתּוֹכָם יִלְמְדוּ לְשַׁקֵּר. גם כשתחקור את העדים, הִזהר לא לפתוח להם פתח לשקר. אל תציע להם הצעות ואל תספק מידע. אל תאמר: ”האם ראובן הגיע מימין או משמאל?“ אלא תשאל: ”מאיזה צד ראובן הגיע?“. אל תאמר (אפילו לעצמך): ”במקרה הזה וזה תהיה סברא כזו לפטור“, שמא ישמעו זאת וישכתבו את ההיסטוריה של המקרה בהתאם לכיוון דבריך.

 

פרק א' משנה י

יש שתי דרכים להשיג דברים בעולם: או שתעבוד כדי להשיג אותם, או שהאחרים שתחתיך יעבדו כדי שתקבל אותם.

שתי הדרכים הן: המלאכה והרבנות. המלאכה דומה למסלול 4x4. קשה לעשות אותה, זה מתיש. צריך לירוק דלק על כל צעד ושעל.

בצד השני של הפס הלבן, נמצאת הרבנות. שם מדובר כבר על כביש מהיר. כשבעל השררה מנצל אותה כדי להשיג דברים, אז איתות קטן לכיוון עובדיו יספיק כדי להניע אותם. במהירות המרבית המותרת.

מתישהו במסע החיים (ואפילו יותר מפעם אחת), כל אחד מאיתנו עומד בצומת הדרכים. עליו להחליט באיזה כביש לנסוע. מזל שיש שוטר שיכוון את התנועה.

שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן קִבְּלוּ מֵהֶם. שְׁמַעְיָה אוֹמֵר: אֱהוֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת, שמעיה מסמן לנו לנסוע בכביש הימני. שתי הדרכים יביאו אותנו ליעד, אבל שתיהן יביאו אותנו אליו שונים.

הרבנות משאירה את האדם כמו שהוא. הוא לא מתקדם מטר. לעומת זאת, המלאכה מפתחת את האדם (ומקרבת אותו לדרגת מלאך...). בתחום הרוחני: הוא קרוב לענווה יותר מאשר חברו שבמסלול השני. הוא עובד, לא מקבל מאחרים. בתחום הנפשי: האדם נבנה מהעמל שהוא משקיע בשביל לדאוג לצרכיו. בתחום הפיזי: כשהמאמץ גומר לנו את השרירים, הם רק מתחילים להיבנות.

וְאַל תִּתְוַדַּע לָרָשׁוּת. שמור מרחק מבעלי הכוח. מלך הכביש יוכל לארגן לך דלקן בקלות באמצעות האנשים שתחתיו, אבל הוא עלול לעשות פרסה כשהוא ירצה, ובאמצעות אותם אנשים להוריד אותך מהכביש. משם תתקדם בדרך 4x4. אז עדיף כבר להתקדם שם מהתחלה.

 

פרק א' משנה י"א

אַבְטַלְיוֹן אוֹמֵר: חֲכָמִים, הִזָּהֲרוּ בְּדִבְרֵיכֶם, דקדקו בלשונכם, שלא תאמרו דבר המשתמע לשני פנים, ויוכלו לטעות בכוונתכם. כמו כן, היזהרו שלא לומר דברים שלא מתאימים למקום הרוחני של תלמידיכם.

לדוגמה: לאחר שנעשה מעשה, מתברר שזה היה רצון ה‘. אבל אם לא מדייקים כשמלמדים את העניין הזה, אנשים עלולים לא להבין נכון ולהגיע מכך למחשבה ש“אפשר לחטוא, ואז יתברר שזה היה רצון ה‘“ חלילה. או אם מלמדים ש"הצדיקים העליונים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדקות", התלמידים עלולים להבין את הדברים כפשוטם (ולחשוב שהם הצדיקים העליונים), ולהסיק שלא צריך להתנגד לרשעה.

שֶׁמָּא תָחוֹבוּ חוֹבַת גָּלוּת, יכול להיות שבהמשך הדרך תצטרכו לעבור מהמקום הטבעי והמוגן שלכם למקום אחר. וְתִגְלוּ לִמְקוֹם מַיִם הָרָעִים, במקום החדש עלולים להימצא אנשים בעלי דעות שליליות. אם התורה נקראת "מים חיים", אז דעותיהם נקראות "מים רעים".

וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל. אתם לא תושפעו לרעה מאותן דעות רעות. השקפת עולמכם כבר מוצקה. אך תלמידיכם נמצאים בשלב שבו תפיסתם האמונית עדיין לא כזו. הם עלולים לפגוש את הדעות הרעות, לקשר אותן עם מה שהבינו מדבריכם, לבנות לעצמם תפיסת עולם רעה ולחיות על פיה, ולתלות את תפיסתם בתורה שלמדו מכם, ואז ייצא חילול שם שמים מכל הסיפור.

אגב, בימינו, אין צורך בגלות כדי להיחשף לדעות אחרות. מי שלא חוסם אותן בצורה יזומה או זהיר לסנן אותן, מקבל אותן מכל מיני כיוונים. גם בזה כדאי להִזהר...

פרק א' משנה י"ב

הִלֵּל וְשַׁמַּאי קִבְּלוּ מֵהֶם. הִלֵּל אוֹמֵר: הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה.

בשביל לרדוף שלום, צריך לאהוב שלום. לשנוא את הפירוד, את המחלוקות. ומנגד, לא מספיק לאהוב את השלום והאחדות. צריך גם לפעול למען זה. להשקיע. לרדוף אחר השלום. זה חלק א‘.

חלק ב‘ מתחיל ב“אוהב את הבריות“. לא את גדולי הדור, לא את הרבנים, ואפילו לא את הדתיים. סתם את הבריות. מספיק שהאדם מולך בריה – שאלוקים החליט לברוא אותו, לשלוח לו בכל רגע זרם נוסף של חיים, ולדאוג לו לכל צרכיו. זהו. לא צריך יותר מזה בשביל לאהוב. ברגע שה' החליט שהאדם שמולך מספיק חשוב לו כדי שהוא ידאג לקיים אותו בעולם שלו, אותו אדם גם מספיק חשוב ונכבד גם בשבילך. יש בו ניצוץ אלוקי, יש בו נשמה. איך לא תתחבר אליו? איך לא תאהב אותו?

נכון - יש לו גם דברים עכורים יותר מסביב, אבל זה יכול להתקלף. במהותו - הוא טוב. אם הגעת לשלב שאתה באמת אוהב את האדם שמולך כמות שהוא, תוכל לעבור לשלב הבא – "ומקרבן לתורה". תרצה להיטיב לו, לחשוף אותו לכל הטוב שקיים בתורה שאתה זכית להכיר, כדי שהוא יוכל גם להכיר ולהתחבר, להתקרב לים הטוב הזה ולטבול בו, עד שגם הוא יתאהב, יאהב וירדוף אחרי זה.

פרק א' משנה י"ג

הוּא הלל הָיָה אוֹמֵר, נְגַד שְׁמָא, אֲבַד שְׁמֵהּ. מי שמנסה "למשוך", למתוח ולהגדיל את השם והפרסום שלו - יורה לעצמו ברגליים. הוא ישיג את ההיפך ממטרתו. הוא מאבד את מעמדו. אנשים שונאים רודפי כבוד. הם לא יכבדו אותו. אולי ההיפך. מי שרודף אחרי הכבוד, ימשיך לרדוף...

וּדְלָא מוֹסִיף, יָסֵיף. אין אפס. או שאתה הולך וגדל, הולך ומוסיף, או שאתה יורד. אין כזה דבר להישאר במקום. החיים זורמים, זזים. מה שלא יוסיף – ילך וייעלם מהשטח. ככה זה בעסקים - עסק שלא חושב איך להשתכלל ולמשוך עוד לקוחות, הולך להיבלע על ידי המתחרים; ככה זה גם בכושר - המפסיק להתאמן זמן מסוים, ולא ממשיך לשמור על עצמו, ימצא אחר כך את שריריו רכים מִחמאה; ככה זה בלימודים - מי שלא מוסיף ללמוד ולחזור, ישכח את מה שהוא למד, וככה זה במידות - אדם שמפסיק לעבוד על עצמו ולקדם את האישיות שלו הלאה, ימצא את עצמו חוזר להֶרגלים מהעבר שהוא היה שמח לשכוח. אז כדאי לחשוב תמיד איך אפשר לשפר, לפתח, להמשיך ולהתקדם.

וּדְלָא יָלֵיף, קְטָלָא חַיָּב. מי שלא לומד – ראוי לו למות. או במילים אחרות, רכות יותר: מי שלא עוסק בחיים - מפספס את חייו. נותן להם לחמוק לידו, להישפך לו מבין אצבעותיו. הוא לא מנצל אותם, הוא לא ממלא את חייו במשמעות. מה הטעם בחיים כאלו?

 וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא, חֳלָף. מי שמשתמש בכתרה של תורה לצורך עצמו, חולף ועובר מהעולם. הוא לוקח את הדבר העצום הזה, כבוד התורה, ומגמד אותו לאמצעי לצורך השימוש האישי שלו?! על כזאת עבירה מקבלים כרטיס אדום.

פרק א' משנה י"ד

הוּא הלל הָיָה אוֹמֵר: אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי. הרבה אנשים מסביבך. הם ישמחו לתת לך כתף, לעזור - כל אחד בתחום שלו, ולפי היכולת. אבל אתה מצדך, אל תבנה עליהם. אחרי הכל, אתה אחראי לחיים שלך.

וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי. פרופורציות. אתה תדאג לעצמך, אבל אל תשכח את הקרדיטים לאחרים שבזכותם תעשה זאת. לבד – אדם לא יכול. ולא רק מצד העובדה שאת הכישרונות והיכולות והכוח קיבלת מלמעלה. גם בצורה פשוטה יותר. לאנשים סביבך יש מניות רבות בהצלחות שלך. בדוק את זה.

פירוש נוסף: נכון. אתה צריך לדאוג לעצמך. אם לא אתה תדאג לך – מי יעשה את זה? אבל מצד שני, אל תמהר לברוח לקצה השני. אל תתעסק כל היום רק בעצמך. אם תדאג רק לעצמך, כמה תהיה שווה? תיהפך לאדם אגואיסט שרק דואג לעצמו. ואתה לא אדם כזה, נכון? אתה דואג לעצמך, גם כדי שתוכל אחר כך לדאוג גם לאחרים.

וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתָי. ”לא עכשיו, אולי יותר מאוחר..." – אבל לכל מעשה יש את הזמן המתאים, ולכל זמן יש את המשימה שבנויה עליו. אם תדחה את מה שצריך לעשות עכשיו ליום אחר – מתי תעשה את הדבר שהיית צריך לעשות באותו זמן? למחר יש את העבודה של מחר, והמשימות של היום צריכות להיעשות עוד היום.

ויותר מזה: אם הכוונה ב"אחר כך" היא "לא עכשיו", גם האחר כך יהפוך לעכשיו שגם בו לא תרצה. אז מתי כן? אם אחר כך אפשר, אז גם עכשיו. גמור את זה, שיהיה כבר מושלם מאחוריך.

ואם יש סיבה אמיתית למה לא עכשיו, כבר כעת תגדיר מתי כן.

פרק א' משנה ט"ו

שַׁמַּאי אוֹמֵר: עֲשֵׂה תוֹרָתְךָ קֶבַע. תן לה מקום של כבוד. שהיא תהיה עוגן בחייך. ולא מדובר רק על מספר שעות הלימוד. אפשר לעבוד רוב היום, ועדיין להעמיד את התורה כ‘קבע‘ בחיים. איך? עם יחס נפשי. כשייגמר יום או שבוע העבודה והאדם ישוב הביתה - מה יעשה אז? אם בזמנו הפנוי בערב, ובשבת, הוא ילך לשיעור או ילמד קצת בבית עם עצמו, אשתו או ילדיו - אצלו העבודה היא הכרח עראי. התורה קבועה.

אֱמוֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה, גם אם ביכולתך לעשות הרבה, אל תאמר זאת  מראש. למה? גם כדי לא להיכנס למחויבות כשאפשר להימנע ממנה, וגם בגלל שהתחייבות מופחתת מראש נותנת אח“כ ממד נעים של הפתעה כשהעשייה רבה יותר. הציפיה היתה פחות, והצלחת מעבר למצופה.

וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת. גם אתה, שתורתך קבע וגם בתחום המעשה עושה הרבה - קבל בהבעת פנים נעימה כל אדם. גם מי שלא לומד ולא עושה. הוא ראוי לכבוד מעצם היותו אדם שנברא בצלם.

ואגב, מי שגדל על סיפור ה‘כל התורה על רגל אחת‘ (שאדם לא יהודי בא לשמאי וביקש להתגייר בתנאי שילמד את כל התורה בעודו עומד על רגל אחת. שמאי דחה אותו, והלל קיבל אותו ואמר לו: "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך"), עלול לדמיין שמאי חמור סבר. מה שמתברר במשנתנו כטעות. שמאי קיבל אותו בסבר פנים יפות, אולם דרישת אותו אדם ביטאה יחס מזלזל כלפי התורה. עמידה על רגל אחת היא ההיפך מקביעות. ככה לא מצטרפים לעם ישראל. והלל? הוא קיבל אותו. הוא האמין שלאחר שאותו אדם יפגוש את התורה, גישתו אליה תשתנה. וכך אכן היה, ואותו אדם התגייר לבסוף, ואף שבתחילה הוא אמר מעט – הוא עשה אחר כך הרבה...

פרק א' משנה ט"ז

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עֲשֵׂה לְךָ רַב, וְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק, אם יש לך ספקות הלכתיים, הדרך המובחרת לפתור אותם היא לקבוע לך רב שיהווה בשבילך כתובת הלכתית. פנה אליו, סמוך עליו, תדע כיצד לנהוג.

אמנם יש שילכו בדרך אחרת לפתור את הספקות שלהם. כשהם לא יודעים מה הדין, תמיד הם יחמירו. ככה הם חשים שהם בטוח ”נקיים“. לפעמים הגורם לנהוג כך הוא עצלות לברר ולשאול את הרב. אולם גם אם לא זהו הגורם, רבן גמליאל מרחיק דרך זו:

 וְאַל תַּרְבֶּה לְעַשֵּׂר אֳמָדוֹת. כשאתה מפריש מעשר ולא יודע כמה זה בדיוק עשירית, אל תעשר בערך, באומדן. ודאי לא כאשר אתה מנסה לכוון לעשירית בדיוק, אלא גם אם תיקח כמות שלהערכתך ודאי עוברת את שיעור עשרת האחוזים, זה עדיין לא טוב. למה?

שתי סיבות: האחת – חומרא בדבר אחת, עלולה לגרום לאיסור בדבר אחר. אם תיתן ללוי תוספת על השיעור המדויק, הוא יחשוב שהיא מעשר ופטורה ממעשרות ולא יפריש עליה, אבל מכיוון שהלכתית היא אינה מעשר (כי היא יתירה על 10%), היא חייבת, ונמצא שהלוי יאכל טבל. לכן, אל תחמיר על חשבונו. בדוק מה ההלכה וּנְהג כמותה.

הבעיה השניה: הפתרון של עקיפת הספקות במקום פתירתם לא תמיד עובד. יהיו מקרים שבהם תהיה חייב לנהוג כמו ההלכה, ולכן אתה צריך לדעת מהי. כמו כן, גם אם מבחינה מעשית הסתדרת, הנפש שלך עדיין נשארת בספק, וזה לא טוב. אתה צריך בהירות. כדאי לך להרים טלפון או ללכת ולשאול את הרב שלך. ולהיות רגוע.

פרק א' משנה י"ז

שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר: כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה. האדם התברך ביכולת הדיבור, ולא פחות מכך – ביכולת השתיקה. בדיבור מוציאים החוצה רעיון מבפנים, ובשתיקה – לא מוציאים. נשארים בעולם הפנימי, במחשבה. יש דיבורים שצריך לדבר, ויש שלא. ואז, אפילו לגוף, שהוא החיצוני מהנשמה, טובה השפעת השתיקה. ולא רק בגלל ששתיקה אחת שווה אלף מילים.

וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה. במשפט הקודם רשב"ג דיבר על יחס דיבור-שתיקה. כעת הוא מדבר על יחס דיבור-מעשה. יש יתרון לדיבור על פני המעשה, אולם יש גם יתרון הפוך. ה'בפועל' הכי גדול, התכל'ס - זה המעשה. מה שאתה מאמין בו יתבטא יותר במעשים שתעשה בשטח מאשר בדיבורים שתאמר. במקום להרבות בדרשות על חשיבות של דברים מסוימים, התמקד בתכנון העשייה שלהם והגשמתם בפועל.

וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים, מֵבִיא חֵטְא. במשפט זה רשב"ג מדבר על יחס דיבור-דיבור. בתוך הדיבור עצמו יש שתי אפשרויות - לקצר במילים, ולפרט בהן. אם אפשר להביע את התוכן בכמות מילים קטנה יותר - לא לבזבז דיבורים סתם. ההתרגלות לדיבורים לא נצרכים יכולה להביא את האדם לדיבורים מאוד לא נצרכים, לדיבורים אסורים. אז מתנה טובה נתן לנו הקב"ה – יכולת הדיבור. וכמו כל מתנה טובה, יש להשתמש בה במידה הנכונה. במקום שלה, ולא בהפרזה.

פרק א' משנה י"ח

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, כדי להתקיים בצורה בריאה - העולם צריך שלושה ערכים.

עַל הַדִּין, התנהלות לפי מערכת חוקים כלשהי, ופסיקת דין על פיהם. וְעַל הָאֱמֶת, מכלול של ערכים ועקרונות. מה נכון ומה לא. 

וְעַל הַשָּׁלוֹם, הדין והאמת לא יכולים לחיות בנפרד. האמת לא יכולה ללא הדין. האידיאלים לא יכולים להישאר אי שם בשמים, או חבויים בין דפי הספר. מטרתם- לקבל ביטוי במציאות, לכוון ולהדריך אותה: צריך ’נאמנות‘ - איך זה משפיע על היחס שלי לסובבים? מה זה אומר בפועל ’להגביר את הטוב על הרע‘? הערכים המופשטים צריכים חוקים מפורטים שיתרגמו אותם לשפה הפשוטה שבה מדברים חיי היום-יום.

מצד שני, דין ללא אמת הוא מעוות. כל המעשים ייעשו על פי החוקים, אך החוקים עצמם יהיו בלתי-חוקיים. הם לא יתאמו את ערכי האמת. גם בסדום היו חוקים, וגם הנאצים ימ“ש פעלו על פי חוקי נירנברג. אבל הרֶשע לא מחזיק מעמד לאורך זמן. הוא רק זמני. סדום לא יכלה להישאר על המפה, וגם גרמניה הנאצית כבר זיכרונה לקללה.

בשביל זה בא הערך השלישי - השלום. לחוקים יש כח גדול ביד, כוח של שלטון. הם מחייבים. לכן, כל דין וחוק צריך לעבור את ביקורת השלום – לראות שהוא יפעיל את כוחו רק בכיוון החיובי, שהוא לא דורס אנשים, אלא יוביל לחיי חברה מתוקנים. חיים כאלה כמו שרוצים באמת.

שֶׁנֶּאֱמַר: אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם. כשמשפטי האמת יגרמו לאנשים לחיות בשלום זה עם זה - גם הדין והאמת יחיו בשלום ביניהם.