מסכת אבות עם פרושים מפי הרב חיים ברנסון

פרק ב' משנה א'

רַבִּי אוֹמֵר: אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם. וֶהֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת. וֶהֱוֵי מְחַשֵּׁב הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד שְׂכָרָהּ, וּשְׂכַר עֲבֵרָה כְּנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ. וְהִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה: דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמָּךְ - עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין.

מהי מידה טובה? זאת מידה שנוחה גם לך, וגם לסביבה. הקמצנות אולי נוחה לך, אבל מפריעה לסביבה. הפזרנות מעולה לסביבה, אבל פוגעת בך. הכי טוב זאת הנדיבות שבאמצע.

הלאה. מהמידות, נעבור למצוות: לא היית למעלה, אתה לא יודע מה השכר על כל מצווה, אז כדאי שתדקדק גם במצוות שנראות קלות בעיניך. כי אולי למעלה הן הנחשבות ביותר.

ההמשך: נכון, לעשות את רצון ה' זה דורש הקרבה, מצריך ויתור. אבל ויתור שווה. למה? כי אתה מקבל בתמורה משהו ששווה פי אלף יותר מהויתור. אתה בונה את עצמך ואת הקשר שלך לאלוקים. זו השקעה במקומות המשמעותיים ביותר. להשקיע כסף בעסק זה יקר, אבל זה משתלם.

ונסיים עם העברות. במילה אחת: רואים. כלום לא נשכח. היצר מנסה להשכיח את זה, ולפתות "תהנה עכשיו, ואח"כ - נסתדר". שקר. הכל נכנס לחשבון. זכור את זה, והיצר יזכור[1] מפלה מוחצת.

פרק ב' משנה ב'

רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר: יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ, עיסוק בעבודה כלשהי, שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן. העוון מגיע מתוך רצון להנאה, והרצון הזה חזק במיוחד בגוף מפונק. העבודה מתישה את הפינוק העודף – הגוף מתרגל להתאמץ וליצור, ולא לשקוע במנוחה והתענגות. בנוסף, הלימוד מרים את האדם למעל הגובה של היצר והעוון.

וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן. אם האדם רק ילמד, ולא ידאג לתחום הכלכלי של משפחתו - התחום הזה יתבע את שלו. הלימוד ייאלץ להיפסק כשאין כסף בבית. ולא רק שהלימוד ייפסק, אלא שאותו אדם גם מסתכן שבמקום לשכח את העוון – הוא יגרור את העוון עליו. יש חשש שבגלל המצוקה הוא יתחיל להביא הביתה אוכל בדרך לא כשרה.

וְכָל הָעֲמֵלִים עִם הַצִּבּוּר, יִהְיוּ עֲמֵלִים עִמָּהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם, רבן גמליאל, ששימש כנשיא, מלמד אותנו שיעור במנהיגות. השלטון הוא כלי, והמחזיק בכלי צריך לדעת להשתמש בו למטרה שלשמה נוצר – שיהיה אדם אחראי שידאג לצרכים של כל הקבוצה. כוונת המנהיג (בכל מסגרת שהיא) צריכה להיות ההטבה למסגרת והובלתה לכיוון חיובי' לא הכבוד העצמי.

שֶׁזְּכוּת אֲבוֹתָם מְסַיְּעָתַן, וְצִדְקָתָם עוֹמֶדֶת לָעַד, מנהיג לא יכול להנהיג לבד, ללא עזרה והכוונה משמים. חלק מהסיוע השמימי מגיע ע“י זכות האבות של הציבור והצדקות של אותם אבות. ואיך ייקח המנהיג את העזרה הזו, וישתמש בשלטון לטובתו האישית? וְאַתֶּם, המנהיגים, מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם שָׂכָר הַרְבֵּה כְּאִלּוּ עֲשִׂיתֶם. למרות שקיבלתם עזרה – תקבלו שכר מלא, כאילו שעשיתם הכל לבד. אתם 100%, ותקבלו 100%.

פרק ב' משנה ג'

הֱווּ זְהִירִין בָּרָשׁוּת, שֶׁאֵין מְקָרְבִין לוֹ לָאָדָם אֶלָּא לְצֹרֶךְ עַצְמָן. נִרְאִין כְּאוֹהֲבִין בִּשְׁעַת הֲנָאָתָן. וְאֵין עוֹמְדִין לוֹ לָאָדָם בִּשְׁעַת דָּחֳקוֹ.

זה מפתה להתקרב אליהם, לשולטים. להיות קרוב למקור הכוח. אנחנו כבר מדמיינים את האפשרויות העומדות להיפתח לקראתנו אם נזכה להיות מהמקורבים. אך אל תסתנוור. היה זהיר.

אם תצא לרגע מנקודת המבט שלך ותיכנס למגפיהם של המציעים לך להתקרב אליהם, תברר: למה הם מציעים לך? כי הם אוהבים אותך?

סביר להניח שהשליט לא רוצה בקשר איתך מחמת אהבה, אלא כדי לקבל את עזרתך. יש לו מטרות מסוימות, ותוכל לסייע לו איכשהו להגשים אותן. והדבר יתבטא כשתצטרך את עזרתו. אם היתה פה אהבה, הוא יעזור לך. אולם אם מטרתו היתה להיעזר, כעת הוא יהיה עסוק. יש לו הרבה דברים על הראש לנהל.

יש מפרשים שה"רשות" פה היא יצר הרע, המכונה ”מלך זקן וכסיל“. הוא מפתה אותנו להתקרב אליו, ומטרת הקִרבה – לא לטובתנו. יש לנו בחירה חופשית שהוא צריך שתיטה לצד הרע. הוא דומה לפושע נכה שמפתה אדם לגשת אליו ולתת לו לרגע את האקדח שבידו לראות אם הוא פועל.

ואם מקשיב לו האדם, הוא מגיע מידית ל“שעת דחקו“. והיצר השוני לא יעמוד אז לצדו, אלא על תקן התובע. הוא צריך לנהל את ההרשעה.

פרק ב' משנה ד'

הוּא הָיָה אוֹמֵר: עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנֶךָ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כִּרְצוֹנוֹ. עשה את רצון ה‘ ממש כמו שאתה עושה את מה שאתה רוצה לעשות. ולא רק כדי  להיות צדיק, אלא כי זה באמת רצונך – רצון נשמתך לפעול כפי הטבע הפנימי שלה-שלך.

פירוש נוסף: כשאתה עובד את ה‘, ”עשה זאת כרצונך“ - כמו שאתה רוצה לעשות אותו, איך שאתה מרגיש. אם זה בתוך גבולות הגזרה ההלכתיים, בחר את הנתיב שלך, בו חפץ לבך.

בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ, כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנֶךָ. כשאתה מכוון את רצונך לרצון ה‘, הרצונות האחרים יתבטלו בפני הרצון שלך, שתואם ומכוון לרצון ה‘.

הִלֵּל אוֹמֵר: אַל תִּפְרוֹשׁ מִן הַצִּבּוּר, כפרט בודד – אין לאדם כח. הוא כמו תא בודד, שלא יכול לפעול מבלי החיים מהגוף השלם. כל עבודת ה‘ של היחיד - רק מכח היותו חלק מהעם.

וְאַל תַּאֲמֵן בְּעַצְמָךְ עַד יוֹם מוֹתָךְ, אל תיכנס לשאננות. היצר רק עושה את עצמו ישן.

וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרָךְ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ, עד שלא תחיה את המצב שחברך חי, לא תוכל לראות את כלל השיקולים והנתונים (שחלקם לא גלוי לאחרים), ולכן אינך יכול לשפוט נכון.

וְאַל תֹּאמַר דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמוֹעַ אל תאמר דבר ותבנה על כך שלא יתפרסם, שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע.

וְאַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאֶפָּנֶה אֶשְׁנֶה, כשיהיה לי זמן פנוי, אלמד, שֶׁמָּא לֹא תִפָּנֶה, אל תתלה את עשיית הטוב בתנאים טובים יותר. מה שאפשר, עשה עכשיו.

פרק ב' משנה ה'

הוּא הָיָה אוֹמֵר: אֵין בּוּר יְרֵא חֵטְא, כדי לירא מהחטא, להירתע מהרע, צריך לדעת מהו רע. מי שלא למד מעודו את עולם הערכים, כיצד יוכל להימלט מהעבירות?

וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד, כדי להיות חסיד העושה את רצון ה‘, יש צורך לדעת מה ה‘ רוצה. וכדי לדעת מה ה‘ רוצה – צריך ללמוד את הספרים שבהם הוא כתב את רצונו, את התורה. מי שלא לומד כראוי, יוכל להחמיר בדבר מסוים על חשבון דבר חשוב יותר.

וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד, כדי לדבוק באמת, צריך להיות מוכן ללכת אחריה לכל מקום. גם דרך הנהר, וגם אם צריך לעבור זרזיף דק ומציק של לעג מצד אחרים. אם יש משהו שלא הבנתי, במקום להסתיר את חוסר ההבנה, אפשר לשאול ולהבין מה שלא הבנתי. יצחקו? לא בטוח. וגם אם כן...

וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד, זה נכון למחנך בכיתה, בבית ובכל מקום. הקפדה יוצרת נתק כלשהו בין המחנך לחניך, וכדי ללמד צריך חיבור למקום בו נמצא החניך, והגדלת החניך משם הלאה. כשצריך להקפיד (למען החינוך או כדי לשמור מפגיעה בדברים חשובים) – צריך. כשלא צריך – לא.

וְלֹא כָל הַמַּרְבֶּה בִסְחוֹרָה מַחְכִּים, צריך פיקחות כדי להצליח בעסקים, אבל לא תמיד. אפשר גם לעשות את העבודה בתמימות ועושר ולהרוויח. הסחורה לא בהכרח מחדדת את החשיבה. לעומת זאת, כל מי שמרבה בתורה, מחכים יותר. הוא לומד את קו החשיבה האלוקי ומתפתח.

ובִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ. נכון, אינך האיש המתאים. אך אם אין אנשים אחרים – התאמץ להיות כזה. ואם לא בשבילך, אז למען כולם.

פרק ב' משנה ו'

אַף הוּא רָאָה גֻלְגֹּלֶת אַחַת שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם. הלל הלך פעם על שפת הנהר (או מקור מים אחר), ולפתע ראה גולגולת שטה. גולגולות לא הולכות מעצמן לשוט, והלל הבין מה קרה: הרגו אדם ושמו את גופתו בנהר.

פנה הלל לגולגולת, ואָמַר לָהּ: עַל דַּאֲטֵפְתְּ, אַטְפוּךְ, על שהצפת אחרים על המים, הציפו גם אותך. אתה, אדון הרוג, היית שודד אנשים ומטביע אותם במים. מדדו לך מידה כנגד מידה, וכך היה גם סופך.

אם ההרוג אכן היה רשע, אז ההורגים ביערו הרע מישראל! חיובי, לא?

לא. וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן. המשיך הלל ואמר: גם סופם של אלו שהציפו אותך על פני המים יהיה דומה. גם להם תימדד מידה כנגד מידה. הדין צריך להיעשות, אך ביד ה‘ או ביד בית דין. אם אדם אחר לקח את החוק לידיים – הוא ייענש.

עד כאן הסיפור, וייתכן שהגולגולת הזו היא רק דוגמה. דוגמה לאלפי הגולגולות שֶאנו רואים צפות על פני המים: כל מקרי הכאב, הצער והייסורים בעולם. מקרים שמעוררים בנו את השאלה: למה?

הלל ענה. הכל נקבע על פי דין. יש יד מנהיגה ומכוונת, שלא מפקירה את העולם ביד הפשע, אלא מובילה אותו למטרתו בדרך הצדק הישרה.

אם הגולגולת צפה – זה לא מקרה. זה סוג של עונש ותיקון על העבר (ולפעמים גם הכשרה לקראת העתיד). ואיך שלא יהיה, הצדק ייעשה. ואם לא בגלגול הנוכחי, אז בגלגול אחר.

פרק ב' משנה ז'

הוּא הָיָה אוֹמֵר: מַרְבֶּה בָשָׂר, מַרְבֶּה רִמָּה. אתה אוכל? לשובע. רק אאל תשקיע יותר מדי במה שלא תהני ממנו אחרי 120.

מַרְבֶּה נְכָסִים, מַרְבֶּה דְאָגָה. לכל דבר יש תוצאות נלוות. הרבה נכסים נותנים רווחה כלכלית, אבל הם גוררים איתם גם חוסר שקט ושלווה. שקול מה אתה מעדיף.

מַרְבֶּה נָשִׁים, מַרְבֶּה כְשָׁפִים. מַרְבֶּה שְׁפָחוֹת, מַרְבֶּה זִמָּה. לא מעשִי בימינו, רק נקודה שאפשר לקחת: תן לאשתך היחידה את התחושה שהיא היחידה, והיא לא תצטרך לכשף ולגנוב את לבך.

מַרְבֶּה עֲבָדִים, מַרְבֶּה גָזֵל. הם יעשו לך את העבודה, אבל הם גם ידאגו לקחת תמלוגים. לפעמים עדיף לעשות לבד.

מַרְבֶּה תוֹרָה, מַרְבֶּה חַיִּים. קשה לשקוד וללמוד לאורך זמן, אבל לטווח הארוך, הטווח האמיתי - קיבלת חיים ערכיים-רוחניים.

מַרְבֶּה יְשִׁיבָה, מַרְבֶּה חָכְמָה. רוצה להחכים? שב, תתמיד, תשקיע. דברים שווים, שווים שיתאמצו בשבילם.

מַרְבֶּה עֵצָה, מַרְבֶּה תְבוּנָה. התייעצת עם עוד אדם, או אתה בעצמך ייעצת למישהו? קיבלת מזה כיוון חשיבה נוסף (אגב, כשאתה המתייעץ - זכור: אחרי כל כיווני החשיבה - ההחלטה שלך. קח את האחריות, ותחליט לפי מה שנראה לך נכון ומתאים לך יותר).

מַרְבֶּה צְדָקָה, מַרְבֶּה שָׁלוֹם. הצדקה מחברת, ”עושה שלום“, בין הנותן למקבל, וגם יוצרת שלמות: בכסף, או בזכות הנתינה.

קָנָה שֵׁם טוֹב, קָנָה לְעַצְמוֹ. את עצמו. מימש את פוטנציאלו... קָנָה לוֹ דִבְרֵי תוֹרָה, הוא זוכר אותם, הם חלק ממנו, קָנָה לוֹ חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.

פרק ב' משנה ח'

רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי קִבֵּל מֵהִלֵּל וּמִשַּׁמַּאי. הוּא הָיָה אוֹמֵר: אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה, אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמָךְ, אל תשמור לעצמך את הטוב שזכית לו. תלמֵד, תזכה גם אחרים. כִּי לְכָךְ נוֹצָרְתָּ. להוסיף עוד אור לאוויר העולם.

ריב“ז אכן זיכה בטוב שזכה לו גם אחרים. חֲמִשָּׁה תַלְמִידִים עיקריים הָיוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְאֵלּוּ הֵן: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, וְרַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ.

הוּא הָיָה מוֹנֶה שְׁבָחָן: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס, בּוֹר סוּד שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה. בעל זיכרון פנומנלי. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ. בשביל לזכות לְבֵן כזה, צריך להיות אמא מיוחדת. רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, חָסִיד. עושה מְעֵבֶר לשורת הדין.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל, יְרֵא חֵטְא. הוא לא ירא מהעונש. הוא ירא מעצם החטא, מהעבירה על רצון ה‘ והניתוק ממנו.

וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ, מַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר. כמו מעין שמוציא את המים שזרמו להם מתחת לקרקע אל העולם שבחוץ בזרם שהולך ומתחזק, כך גם ר“א הוסיף חכמה על מה שרבו לִמדו, וגילה רעיונות וחידושים רבים שהיו נסתרים עד ימיו.

הוּא הָיָה אוֹמֵר: אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם, וֶאֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם. בבקיאותו.

אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ, אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס אַף עִמָּהֶם, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם. בחידושיו. הוא לא רק משמר את מה שלמדו אותו, אלא הוא מוסיף עוד דברים משלו.

פרק ב' משנה ט'

אָמַר לָהֶם רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עַיִן טוֹבָה, שמחפשת את הטוב ומביטה עליו.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: חָבֵר טוֹב, שיהיה ליד הזולת שצריך אותו.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שָׁכֵן טוֹב, שמתחשב בסובבים וברצונותיהם.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד, המסתכל כמה צעדים קדימה, צופה את תוצאות בחירתו, ובוחר במה שיביא טוב.

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: לֵב טוֹב, רוצה את הטוב, מחובר אליו. אָמַר לָהֶם: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם, יותר מדבריכם ומתוכם - ע“י העמקה בדבריכם אפשר לראות שהמקור לכולם הוא הלב הטוב. שֶׁבִּכְלַל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם. הוא נגע בשורש.

אָמַר לָהֶם: צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ רָעָה שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה הָאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עַיִן רָעָה, מתמקדת ברע ומחפשת חסרונות.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: חָבֵר רָע, שמנצל את החברות רק לטובתו.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שָׁכֵן רָע, שכולם סובלים ממנו, בבניין או בכביש.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַלֹּוֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם. כשהיה צריך כסף, הוא לא חשב על העתיד, שהוא יצטרך גם להחזיר את ההלוואה. כעת, אין לו מה להחזיר. אֶחָד הַלֹּוֶה מִן הָאָדָם, כְּלֹוֶה מִן הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, ודאי שלקחת מה‘ ולא להשיב - לוותר על אותו דבר כאשר זהו רצון ה' - זה רע, אך גם בהלואה אנושית כספית זה כך, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹוֶה רָשָׁע מאדם אחר וְלֹא יְשַׁלֵּם, וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן.

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: לֵב רָע. אָמַר לָהֶם: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם, שֶׁבִּכְלַל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם.

פרק ב' משנה י'

הֵם תלמידי ריב“ז אָמְרוּ שְׁלשָׁה (שְׁלשָׁה) דְבָרִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יְהִי כְבוֹד חֲבֵרָךְ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ, כמו שאתה לא רוצה שיפגעו בכבודך, כך אל תפגע בכבוד מישהו אחר. ויותר מזה - תרצה שכבודו יגדל. פרגן לו.

וְאַל תְּהִי נוֹחַ לִכְעוֹס. השתדל שלא להתרגז בקלות. ואם תאמר: "איך עובדים על זה? כשאני כועס - השכל יוצא לחופש!" התשובה היא, שהעבודה על הכעס לא מתחילה כשהוא יוצא לפועל. צריך לעבוד לפני זה. תלמד ותחשוב על הגורמים שלו, על הנזקים ועל מה שמפריע לו להשתולל. דמיין את הרגע שבו משהו כמעט מכעיס אותך, ואת תגובתך הלא כעוסה.

כמו כן, גם כשכועסים ניתן לשלוט על עצמנו - אם בראש חקוקים דברים חזקים יותר מעוצמת הכעס (כגון: מעלת השכר וההתעצמות האישית כשמתגברים, וכן הזיכרון של מה שהתפרצות הכעס גורמת - דברים ששווה להירגע כדי שלא יקרו).

וְשׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתָךְ. אם שמת לב שעשית דבר לא בסדר – תעזוב אותו, תשוב לה‘, תהיה נקי כמה שיותר מהר. אתה לא יודע עד מתי תישאר אצלך מתנת האפשרות לשוב ביד. וחוץ מזה – למה לך לסחוב איתך משקלים עודפים שרעים לך?

וֶהֱוֵי מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן שֶׁל חֲכָמִים, השתדל להתחבר אליהם. אש התורה מפיצה חום נעים. הקִרבה לתלמידי חכמים עושה אותך טוב יותר, מלמדת אותך הרבה. אך זהירות: וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן שֶׁלֹּא תִכָּוֶה, אל תיתן לקִרבתם להשכיח ממך את גדולתם. התייחס אליהם בכבוד הראוי. שֶׁנְּשִׁיכָתָן נְשִׁיכַת שׁוּעָל, וַעֲקִיצָתָן עֲקִיצַת עַקְרָב, וּלְחִישָׁתָן לְחִישַׁת שָׂרָף, וְכָל דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ. אל תתקרב יותר מדי. שמור מרחק, ותגיע רחוק.

פרק ב' משנה י"א

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: עַיִן הָרָע, העין של הרוע רואה רוע. יש לה מסננים לדברים הטובים שקיימים, שלא תראה אותם ותקבל בחילה. לעומת זאת, את מה שרע, היא רואה יופי. זה עושה לה טוב על לב האבן.

לפעמים העין הזאת מתלבשת על אדם. לפתע המבט שלו מקבל מסננות שהוא לא הכיר בילדותו. חלק מהדברים הטובים נעלמים לו מהשטח, ורק דברים מהצד האחר של המפה ממלאים לו את הנוף. הוא מסתכל על העולם שונה כעת. במבט ריאלי ומפוכח להחריד. את מה שהנאיביים מדמיינים שהוא טוב, הוא רואה בצבע האמיתי שלו - בין אפור לשחור אפל.

וְיֵצֶר הָרָע, לא רק עין יש לרוע. יש לו גם כח יצירה. כח שמייצר התפשטות והרחבה של כל מה שרע בעולם - בכל כיוון אפשרי: בתחום שבין האנשים לה‘, בְזה שבין האנשים לזולתם ובזה שבינם לאישיותם.

בניגוד לעין, כח היצירה הזה ניתן לכל אחד. במנה מדוייקת. כל אדם צריך שתהיה לו נטייה לרע, רצון לעשות מה שריח של טוב לא נודף ממנו. למה? כיוון שיש בוכוח יצירה אדיר מהצד הטוב של העולם, צריך שיהיה מולו יריב. וכך, כשיש בו גם רע - יש ’כוחות‘, יש התמודדות. יש בחירה.

וְשִׂנְאַת הַבְּרִיּוֹת, שילוב של העין והיצר של הרוע. מבט מלא משטמה כלפי כל מה שזז והוא לא אני; מבט שמשתוקק שהמשהו הזה יפסיק לזוז, ורק אני אשאר. למה? כי כולם אפורים, רעים, רק אני טוב גמור.

שלושת אלו, מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם. אדם שחי בעולם של רוע, לא חי בעולם הזה.

פרק ב' משנה י"ב

רַבִּי יוֹסֵי הכהן, תלמיד ריב"ז, אוֹמֵר: יְהִי מָמוֹן חֲבֵרָךְ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ. אם אתה רואה שהחפצים של חברך עומדים להינזק, חשֹוֹך להם את זה, וכן היזהר שלא לפגוע בהם בטעות. חשׁוֹב שהם שלך. הם חשובים לך.

וְהַתְקֵן עַצְמָךְ לִלְמוֹד תּוֹרָה, שֶׁאֵינָהּ יְרֻשָּׁה לָךְ. יש כאן שני חידושים: הראשון: התורה לא עוברת אוטומטית בירושה. בן של תלמיד חכם לא נולד עם ש"ס גמרא במוח. הוא צריך לעבור את הדרך שאבא עבר, ולעשות את זה עם הרגליים שלו. אגב, זה קיים גם בכיוון ההפוך – אדם יכול לצמוח ולהיות תלמיד חכם גדול גם אם לא קוראים לו "הבן של".

החידוש השני: כדי ללמוד תורה, האדם צריך להתקין את עצמו, להשתפר ולהכין את הכלי שלתוכו הוא יקבל את התורה שילמד. לימוד התורה לא דומה ללימודי גֵיאו-פוליטיקה, היסטוריו-סופיה או ביו-טכנולוגיה. היא לא "עוד חכמה". היא הרבה מֵעבר. היא חכמה רוחנית, קשר לה'. מכיוון שכך, רמת הקשר של לומד התורה לעולם הרוחני (מבחינת המעשים, המידות ותפיסת העולם) - משפיעה על לימודו.

וְכָל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמָיִם. ר' יוחנן בן זכאי כינה את ר' יוסי "חסיד". כחסיד אמיתי, כזה שעושה מֵעבר כדי לעשות נחת רוח לה' יתברך, ר' יוסי מציב לנו יעד נשגב - לא להסתפק במה שמחייב השולחן ערוך (להימנע מעבירות ולעשות מצוות), אלא שגם המעשים הנייטרליים שלנו – אוכל, שינה, הליכה למכולת - יהיו לשם ה'. הוא מציע לנו להרחיב את היקפי אלומת האור.

אולי אנחנו עדיין לא שם, אבל אנחנו לומדים את זה, כי לפחות אנו שואפים לשם. כל צעד גדול שבדרך צריך שאיפה גדולה לפניו, שתפלס לו את הנתיב.

פרק ב' משנה י"ג

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הֱוֵי זָהִיר בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבִתְפִלָּה, למרות שהן כל יום כמה פעמים, כשתבין כמה הן משמעותיות ומשפיעות עליך ועל העולם, תיזהר בהן.

וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל, אַל תַּעַשׂ תְּפִלָּתְךָ קֶבַע, אֶלָּא רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה. אל תבוא בגישה של "יש לי חובה דתית להתפלל. כמו שצריך לאכול שלוש פעמים ביום, כך גם צריך להתפלל שלוש פעמים ביום". יש לך הזדמנות למפגש ישיר ופשוט עם ה' יתברך, ולבקש ממנו על כל עם ישראל, להוריד שפע משמים לארץ.

וְאַל תְּהִי רָשָׁע בִּפְנֵי עַצְמָךְ. במשנה י"א אמר ריב"ז שר' שמעון ירא חטא. מהו ירא חטא? הוא מפחד לחטוא. לא בגלל העונש, אלא מתוך יראה מהחטא עצמו, עצם הריחוק מה' שנוצר מעשיית העוון מפחיד אותו. מה קורה כשאדם צדיק כזה חוטא? מן הסתם זה יותר מפריע לו מאדם שמתרחק מהעבירות רק בגלל שבגללן הוא יסבול ייסורי תופת. מה הוא חושב לעצמו? ר' שמעון מדריך אותנו איך אמור אדם להתייחס לחטאיו, הדרכה שגם אנו הקטנים נוכל ללמוד ממנה. מוכנים להפתעתה?

ר' שמעון אומר: לפני החטא – תתרחק ממנו כמו מאש, שים את הריצה של החיים שלך כדי לברוח ממנו, שלא תישרף.

לא הצלחת? חטאת? גם לאחר החטא אתה צריך להיזהר מעצת היצר. הוא אוהב לפעול בשלבים – גם לפני החטא, הוא מגלגל את האדם לאט לאט לעבר החטא עצמו, אבל גם ובעיקר לאחר החטא, הוא מנסה לפעול על עיקרון הייאוש וההשלמה. אל תחשוב "אני רשע" ותיפול חופשי מכאן ולהבא. קום מהרצפה, נקה את הבגדים, אמור לעצמך: "אני צדיק שנפל", עשה תשובה, ותהיה מוכן לקרב הבא.

פרק ב' משנה י"ד

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הֱוֵי שָׁקוּד לִלְמוֹד תּוֹרָה, השקדן מרוכז במטרתו. הוא לא נותן לשעון לעבוד על ריק והוא נחוש כנגד מכשולים. הוא לא מרפה ממאמציו עד שמה שראו עיני רוחו – גם עיני גופו יראו. אם הוא רוצה ללמוד, אז הוא רוצה ללמוד. הוא מגיע מוקדם (כמו שהשקד מקדים לפרוח) ומנצל את הזמן שיש לו. דברים אחרים הוא יוכל לעשות בזמנים אחרים.

וְדַע מַה שֶּׁתָּשִׁיב לָאַפִּיקוֹרוֹס. מול כוח גדול מופיע כוח קונטרה מתאים. אם אתה מגיע בלהט ונחישות ללימוד, צפה להופעת מי שחושב שהוא מכיר את העולם הבא והרוחניות, ולכן הוא מסוגל לזלזל בהם, וללעוג לתורה, לאמונה ולעוסקים במהות החיים. 'למה ללמוד כל כך בלהיטות?' הוא ישאל,  'מה ייצא לך מזה?'

דע מה שתשיב לו, ומה שתשיב לעצמך על המילים שישמעו אוזניך ויעוררו בתוכך שאלה: למה אתה לומד? במה אתה מאמין? הֱיה מוכן לבואו. לְמד אמונה בעומק. כשהוא יטען כנגד מה שהוא הבין שאומרת היהדות, אמור לו שהיא אומרת דברים עמוקים הרבה יותר, דברים שגם עיניו נשואות אליהם.

וְדַע לִפְנֵי מִי אַתָּה עָמֵל. בלימוד התורה בכלל, ובהסברת האמונה לאדם שטוען נגדך בפרט. בשניהם אתה עובד בשליחות אלוקים, לגלות בעולם את אורו. לא כל אחד זוכה. אתה זכית.

וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֶּם לָךְ שְׂכַר פְּעֻלָּתָךְ. ה‘ הוא הבעלים של מלאכתך, הוא הנותן לך כוח לעשותה, ואף על פי שבכוחו ומכוחו אתה עובד, הוא ישלם לך על מה שפעלת.

גם אם בשעת הלימוד השגרתי והדיון האמוני אינך רואה את העולם העצום שאתה בורא במו פיך, הֱיה בטוח שהוא קיים ותזכה בכולו. ה‘ לא נשאר חייב לאף אחד.

פרק ב' משנה טו'

ה' יתברך נתן לנו יכולת לבחור בטוב, אך לא את הזכות לבחור. יש לנו חובה לקיים את המצוות. למה ה' לא נתן בידינו את החופש לבחור האם לזַכוֹת את עצמנו או להעדיף להרים ידיים ולוותר? למה המצוות (שהזוהר הקדוש מכנה "עצות") הן לא בגדר "הצעות", אלא חובות?

רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: הַיּוֹם קָצֵר, וְהַמְּלָאכָה מְרֻבָּה, התיקונים שעוד צריך לעשות (בתוכנו, ובעולמות כולם) - גדולים. וכמה הן שבעים שנים לעומת ים הטוב והברכה שעוד אפשר להכניס לעולם?

וְהַפּוֹעֲלִים עֲצֵלִים, וְהַשָּׂכָר הַרְבֵּה, בגלל שהפועלים עצלים - יש הרבה שכר. כמו בפיצה - אם יש ששה סועדים, כל אחד מהם יקבל ששית פיצה, אבל אם הם יהיו רק שניים, גודל החלק של כל אחד בהחלט ישתדרג. ואותו הדבר בשכר.

הפועלים עצלים? מעט אנשים עושים בשכל ומשקיעים בדבר האמיתי? השכר מתחלק בין המעט שכן לומדים ומקיימים תורה, וכל אחד יקבל שכר רב יותר. החכם עיניו בראשו, וינצל את זה.

וּבַעַל הַבַּיִת דּוֹחֵק. ואיך לא ידחוק? השכר הרבה והם עצלים! הם לא רואים מספיק לגובה, ולא מדמיינים לעצמם כמה גדול הוא השכר, ולכן הוא צריך לדחוף אותם. אם היו רואים לבד, הם היו רצים אחריו כמו אריות, רודפים אחריו כמו שרודפים אחרי החיים שלהם.

אך כדי שתהיה בידם בחירה חופשית (כדי שיזכו לקבל שכר על מעשיהם), הם צריכים אפשרות לבחור ברע. לכן, אסור שהם יראו את השכר שלהם. זה ימנע מהם את ההתלבטות. והוא, כְאַב רחום, מצווה אותם לבחור בטוב. הוא אוהב את בניו, וכואב לו שבמו ידיהם הם יפספסו את הכל בשביל... בשביל מה?

'תקשיבו לי', הוא אומר, 'קדימה, רוצו על זה, אתם עוד תודו לי!'

פרק ב' משנה ט"ז

כדי שדבר ייצא לפועל, יש שלושה מרכיבים: משאבים וכלים, עשיה ותוצאה. המשאבים מגוונים: כישרונות, יכולות, סיטואציות, והאדם פועל איתם שבידיו כדי להשיג את התוצאה הרצויה.

הכלים והמשאבים – מלמעלה. קיבלנו אותם בהתאם למה שאנו צריכים להפיק. אל לנו להתגאות בהם, אלא להשתמש בהם.

התוצאה בסוף – גם היא מלמעלה. מי מאיתנו לא חווה בעבר שהוא השקיע כמה שרק אפשר ובסוף משהו התפקשש, או לחלופין הוא לא נתן את מאת האחוזים ודווקא יצא בסדר גמור?

אז איפה המקום שלנו? בבחירה להשתמש במשאבים ובהשקעה בעשיה. כשמבינים את זה, הרבה מאוד לחץ יכול להשתחרר מהחיים. כי אנו לא נמדדים על פי הישגים שלנו, אלא על ההשקעה שהיא בידינו. רופא לא נדרש להבטיח שהחולה ימשיך לחיות. הוא נדרש לעשות את כל מה שביכולתו למען המטרה הזאת.

את זה מלמד אותנו רבי טרפון: הוּא הָיָה אוֹמֵר: לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה.

גמירת והשלמת התוצאה איננה עליך, אך מצד שני אינך יכול להתבטל מהעשייה שכן בידיך.

אִם לָמַדְתָּ תוֹרָה הַרְבֵּה, נוֹתְנִים לָךְ שָׂכָר הַרְבֵּה. וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֶּם לָךְ שְׂכַר פְּעֻלָּתָךְ. וְדַע, מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא.

גם בלימוד, יש אינסוף שאפשר להתקדם בו, אבל מה שנדרש מאיתנו זה להשקיע ולהתקדם עוד קצת כאן ועכשיו. וכל מעט נוסף זה רווח נקי, ועצום כל כך – שהוא לא נכנס לכלי המדידה של העולם הזה. רק לעתיד לבוא נהיה מסוגלים לקבל אותו.