מסכת אבות עם פרושים מפי הרב חיים ברנסון

פרק ד' משנה א'

בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר: אֵיזֶהוּ חָכָם, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִּי. חכם זה לא מי שמקבל 100 במבחן. חכם זה מי שמעריך את החכמה. והוא יהיה מוכן לשמוע אותה אפילו מילד או מאדם שנראה לא חכם במיוחד.

אֵיזֶהוּ גִבּוֹר, הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר. לגיבורים רבים יש גוף שברירי, אך רוח איתנה. הגיבור מתמודד ומתגבר על כוחות שמתנגדים למטרות שלו, וכאלה יש לא רק בחוץ, אלא גם בפנים, וכדי להילחם על מטרותיך מול משהו שבתוכך, צריך יותר גבורה. וזו לא תהיה גבורה פיזית אלא גבורה מנטלית ורוחנית.

וכמו שכובשים ירקות ומשמרים אותם בטעם חזק לטווחים ארוכים יותר, כך הגיבור מסוגל לכבוש ולשמר את יצריו לזמן ולמקום המתאים, ושם לתת להם ביטוי מדויק ועוצמתי.

אֵיזֶהוּ עָשִׁיר הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. אַשְׁרֶיךָ, בָּעוֹלָם הַזֶּה, וטוֹב לָךְ, לָעוֹלָם הַבָּא. עשיר זה לא אדם שיש לו, אלא אדם שלא חסר לו. מי שלא מסתפק במה שיש לו, ותמיד מחפש עוד – הוא עני, אפילו אם רצפת ביתו עשויה מדולרים. כשאדם יודע שמה שהוא צריך, הוא קיבל – הוא עשיר, וחייו עשירים ומאושרים יותר.

אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד, הַמְכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלוּ. כשיש לי כבוד – יש לי מקום, יש לי ערך. המכובד באמת לא מנסה לקבל את הערך שלו מהאחרים. הוא בטוח בערכו גם בלי אישורי חוץ. מקומו כל כך בטוח, עד שהוא מסוגל לתת כבוד גם לאחרים. הוא לא חושש שזה ימחק אותו.

זו מהפכה תודעתית: המעלות לא שמורות לחוג מצומצם שנולד איתן, אלא פתוחות לכולם, לכל מי שירצה לעבוד ולזכות בהן.

פרק ד' משנה ב'

בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: הֱוֵי רָץ לְמִצְוָה קַלָּה, אולי מצווה מסוימת קלה לעומת מצוות אחרות, אבל זה רק ביחס למצוות אחרות. לעומת שאר הדברים האחרים, היא  חשובה. מאוד מאוד חשובה. מקום שמיני בתחרות ריצה הגיע לאחר שבעה רצים, אבל הוא הרבה יותר מהיר מכל אדם ברחוב. גם דקדוק מצווה מדרבנן שווה לאין ערוך יותר מהדבר גשמי הכי שווה שיש. הוא שייך לעולם אחר, עולם הרוח. נתנו לך הזדמנות למצווה? רוץ על זה וקח!

וּבוֹרֵחַ מִן הָעֲבֵרָה. מהצד השני של הגדר, אל תזלזל בשום עבירה. וכאן יש דיוק מעניין: בניגוד למצוות, בעבירות אין עבירה ”קלה“. כולן סותמות את הנשמה, ומונעות מהאור הרוחני להאיר אותנו. כדאי לברוח מהן כמו מאדם שרוצה להכות אותנו, ואולי אפילו יותר. עבירות הן מכות לנשמה.

שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה גוֹרֶרֶת עֲבֵרָה. מעבר לרווח ולנזק העצמיים של כל מעשה – כי אפילו עוד ס"מ למעלה זאת התקדמות, ועוד מ“מ למטה זאת השפלה – המצווה או העבירה הניצבת לפנינו משמעותית גם במבט קדימה, במגמה שהיא משרתת ומקדמת. הכול שרשרת אחת. או שמתקדמים קדימה או שמתקדמים אחורה. בעקבות כל תזוזה מגיעה ההכרה שאפשר לפעול בכיוון הזה, ואיתה חיבור לאותו כיוון ורצון להמשיך בו, ובעוצמה גדולה יותר. 'עם האוכל בא התיאבון' – כך אומרת אמא.

שֶׁשְּׂכַר מִצְוָה, מִצְוָה, וּשְׂכַר עֲבֵרָה, עֲבֵרָה. זה חלק מהשכר על המעשה - שהוא מביא בעקבותיו את החברים שלו. ויותר עמוק: השכר של המצווה, גם זו הקלה, הוא עצם המצווה שנעשתה, ההצטוותות והחיבור לאלוקים בקידום והארץ העולם, ומנגד – המשמעות השלילית והעונש של העבירה הם עצם העבירה, המעבר מהצד החיובי של העולם לזה השלילי. עד שחוזרים עם תשובה שלמה או אפילו מצווה קלה שמסובבת את ההגה.

פרק ד' משנה ג'

הוּא הָיָה אוֹמֵר: אַל תְּהִי בָז לְכָל אָדָם, אל תזלזל באף אדם שהוא, וודאי אל תזלזל בכולם מתוך החשבה עצמית לקויה, וְאַל תְּהִי מַפְלִיג לְכָל דָּבָר, אל תרחיק שום דבר, ומצד שני גם אל תגזים בשום דבר ועניין, שֶׁאֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה שבה הוא יהיה האדם הנכון במקום הנכון וְאֵין לְךָ דָבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם. לכל דבר יש מקום. העובדה - שה‘ ברא אותו. ה‘ לא ברא יצורים ירוקים עם קרן אדומה, כי הם מיותרים. לעומת זאת, הוא ברא את כל מה שכן נמצא כאן. והוא לא ברא אותו סתם. הוא ברא את אותו דבר כדי שימלא את המקום שלו.

ניקח לדוגמא את האכזריות. מידה רעה, נכון? נכון. למה היא קיימת בכלל? היא לא פגם בייצור. היא נבראה בגלל שיש בה צורך. מהו?

יש רוע בעולם. כנגד הרוע צריך להילחם. אסור לפחד ממנו ואסור לרחם עליו, כי זה יגרום לכך שהוא יתפשט ויוסיף עוד רוע בעולם. צריך להיאבק בו בכל הכח. לפגוע בו בכל צורה אפשרית. להתנתק ממנו 'על מלא' תודעתית ונפשית, להיות 'אך-זרים' כלפיו, ולמחוק אותו מהמפה. שתהיה כעת קצת יותר מאירה.

או קמצנות. למה היא קיימת? הקמצנות מגיעה מהרצון של האדם שיהיה לו רכוש. הוא לא ממהר לפתוח את היד, כדי להשאיר לו את מה שנמצא בתוכה. הרצון לדאוג שיהיה לי, הוא רצון טוב. אני אוהב את עצמי, ולא רוצה שיחסר לי. כשזה עובר את הגבול, ומונע ממני לתת לאחרים את חלקם, זה כבר בעייתי. אבל במידה הנכונה, אין לשלול את הרצון לדאוג שיהיה לי מה שאני צריך. יש לזה מקום. צריך לתת לה – ולנו – אותו.

מצד שני צריך להיזהר שלא לתת לדברים מקום מעבר למה שהם. פלאפון נועד כדי לדבר עם אנשים שנמצאים מחוץ לטווח המטר הקרוב. צריך לשים לב שהוא לא גולש מעבר, משתלט על חיינו.

לא גולשים למַעבר. לא להשתעבד להם. להשאיר אותם במקומם, ולתת לנו את מקומנו.

פרק ד' משנה ד'

רַבִּי לְוִיטָס אִישׁ יַבְנֶה אוֹמֵר: מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ, שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה. נכון, אתה בוס מצליח, ותחתיך יש אלפי עובדים, אך אל תיקח את זה ללב - אל תנפח אותו באגו, ותרוקן אותו מערכו.

כדי שתצליח ה‘ נתן בך נשמה, כחות חיים גנוזים המקושרים עד למעלה למעלה ועזרה משמים להצליח לפעול איתם טוב. בגלל כל אלה אתה מצליח, ולא בגלל הגוף - שכשרוח החיים תשוב ותעלה למעלה, יישאר דומם וייקבר. גוף ללא נשמה - לא מוגן מכלום, לא זז ס“מ, לא מתגאה.

מטרת ר‘ לויטס אינה לדכא את רוחך, ולהפוך אותך מאדם חי ופעלתני ליצור סמרטוטי המתהלך כפוף-ראש ושקוע במחשבות על מה שאחרי המאה ועשרים. מטרתו היא שתִשָמר מדחיפת היצר לחוש את עצמך חשוב בצורה נפרדת מה‘ - ובכך לאפס את משמעותך בתוך רגע. תחיה, תפעל, תזכור את ה‘ - ובעזרת ה‘ תצליח. לא רק בתחום המעשה, אלא גם בתחום המשמעותי והחשוב יותר - במידות, בענווה.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר: כָּל הַמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר, נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ בַגָּלוּי. ישאל השואל: ”למה אין פה מידה כנגד מידה? אם חיללתי בסתר בשוגג, למה להעניש אותי בגלוי? “

במצב אידיאלי, העונש לא רק מתקן את החטא, אלא אף מביא למצב מתוקן יותר מאשר לפני החטא. כשמחלל שם ה‘ נענש על כך בגלוי, כל הבריות הרואות זאת לומדות שסוף הטוב לנצח ויש בכך קידוש השם שצומח מתוך חילול השם, כך שבחשבון הכולל גם חילול השם סייע לבסוף לקידוש ויש בכך תיקון גדול.

אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד בְּחִלּוּל הַשֵּׁם. גם אם חילול השם נעשה בשגגה, הוא חילול השם. ואם כך, ודאי שגם קידוש השם בלי כוונה תחילה נחשב לקידוש השם.

פרק ד' משנה ה'

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ של רבי יוחנן בן ברוקא אוֹמֵר: הַלּוֹמֵד תּוֹרָה עַל מְנָת לְלַמֵּד, הוא לא התחנה הסופית של התורה. הוא רוצה להעביר את מה שהוא לומד גם הלאה, להרחיב כמה שיותר את המעגלים של התורה שהוא קיבל. להאיר איתה כמה שיותר את העולם. מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד. מהשמים יעזרו לו לממש את היעד. יסייעו לו להספיק ללמוד בעצמו, וללמד לאחרים.

וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת, הוא לומד את אותם הדברים, אבל עם יעד אחר, עם כוונה וחזון גדולים יותר. התורה שלו לא נעצרת בבית המדרש. היא מתחילה שם, ומתכוונת להגיע לידי מעשה. מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת. לפי גובה היעד אליו מתכוון האדם יעזרו לו בסוף להגיע ולממש. ומעניין שלא עוזרים לו רק ”ללמוד ולעשות“. הדרך עד ה“לעשות“ עוברת בתחנות “ללמד“ ו“לשמור“. כשאדם מלמד לאחרים ומשנן כדי שהדברים ישָמרו בקרבו (או שהוא מצפה לעשותם), הוא יוכל לבררם ולעשותם נכון יותר בשעת הצורך.

רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: אַל תַּעֲשֵׂם את דברי התורה עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם, אל תשתמש בידיעותיך בתורה כאמצעי לקבלת כבוד מאנשים המכבדים את התורה. וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפּוֹר בָּהֶם. אל תשתמש בהם לצרכך. אל תשלוף ”מקורות מוּנְחים“ כדי להצדיק את דעותיך ורצונותיך. כשאתה רוצה שילדיך ישמעו בקולך, אל תגייס את מצוות כיבוד הורים.

וְכָךְ הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר, וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא, חֳלָף. המשתמש בכתר תורה לצרכו, עובר מהעולם. אזרח המשתמש בכתר המלך, מורד במלכות. הָא לָמַדְתָּ, כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תוֹרָה, נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. הוא הפך את התורה לאמצעי לקבלת דברים בעולם הזה, אילו חיים רוחניים משמעותיים תורה כזו יכולה לתת לו?

פרק ד' משנה ו'

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל הַמְכַבֵּד אֶת הַתּוֹרָה, לא רק את החלקים שבה, שניכרים לעין כול החכמה ואוצרות הרוח הטמונים בהם, אלא לכל חלק וחלק ממנה הוא נותן מקום ומשקל כראוי לו, בהיותו דבר האלוקים. גּוּפוֹ מְכֻבָּד עַל הַבְּרִיּוֹת. לא רק נשמתו, החלק העליון שבו, יזכה להיות מכובד, אלא גם גופו – בהיותו חלק מאדם המחובר לאלוקים ודבק בו.

וְכָל הַמְחַלֵּל אֶת הַתּוֹרָה, ההיפך מהמכבד את דבר ה'. אדם שמתייחס לתורה כאל דבר חול ונטול קדושה ושגב, גוּפוֹ מְחֻלָּל עַל הַבְּרִיוֹת. נשמתו ודאי נחלשת במצב כזה, וגם גופו בהכרח לא במיטבו כאשר האדם מנותק ממקור מעלתו.

ויותר מזה: פעמים רבות יכולה להיות סיטואציה שבה שמירה על המצוות עלולה להיראות בעין לא טובה אצל הסביבה, שאולי לא למדה מספיק תורה ולא מודעת לעומק חכמת התורה, ובמבט פשוט נראה לה שדברי התורה חסרי הגיון. במצב כזה, כיבוד התורה והיצמדות להוראותיה – נראה שיוביל לחוסר כיבוד האדם על ידי סובביו. מה עושה אז האדם?

אומר ר' יוסי: אל תתפתה לנראה לעין. הכבוד האמיתי הוא של מי שמכבד דברים מכובדים, גם אם במבט ראשון לא ברור למה. כשמלך מתחפש לאדם פשוט ואחד מנתיניו מכבד אותו בכבוד מלכים, כאשר הוא יודע שהאדם המאובק שלפניו הוא המלך, המלך יחזיר כבוד גדול אחר כך לאותו אדם.

לעומת זאת, מי שמשחק אותה חשוב בכך שהוא מרשה לעצמו לזלזל בדבריו חשובים, לא באמת מכובד. גם אם במעגל המצומצם יחשיבו אותו על פי סולם ערכים הפוך, המציאות כולה תסרב לקבל את זה. כשאדם מנתק את הקשר לסולם הכבוד האמיתי, הוא מאבד את משמעות הכבוד שלו, ולאורך זמן הוא ייווכח בזה במו עיניו. אז עדיף תמיד לכבד, ובפרט - את התורה.

פרק ד' משנה ז'

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ אוֹמֵר: הַחוֹשֵׂךְ עַצְמוֹ מִן הַדִּין, דיין שבאו לפניו שניים לדין, יכול לבחור באחת משתי הדרכים הבאות: או לפסוק לטובת אחד מהם, או לחפש דרך שתשלב את רצונות שני הצדדים, להציע להם פשרה. אם הדיין בוחר בדרך השניה, זו שתְרַצה את שניהם, הוא פּוֹרֵק מִמֶּנּוּ אחריות לאֵיבָה של הצד המפסיד (כלפיו וכלפי הצד הזוכה) וְגָזֵל שהיה יכול להיות לוּ היה מכריע לטובת הרמאי, וּשְׁבוּעַת שָׁוְא. שהייתה מתרחשת אם היה מחייב שבועה בטעות למי שלא היה אמור להישבע.

וְהַגַּס לִבּוֹ בְהוֹרָאָה, שאיננו "ירא הוראה" הדן בזהירות לפני שפוסק, אלא ממהר "לשלוף" ולפסוק הלכות. אולי הוא נהנה מהכבוד המדומה של זה שמחליט עושים על פיו. שׁוֹטֶה רָשָׁע וְגַס רוּחַ. המשנה לא סתם "שולפת" שלוש "מעלות" אלו. הן מדויקות:

שׁוֹטֶה. הוא מכניס את עצמו לסכנה בידיים. על כתפי הפוסק מוטלת אחריות. אנשים אחרים נוהגים על פיו. אם הוא טועה, הוא מטעה אותם בתחום ההלכתי, והם יעברו בגללו על הדין. לכן, הרב הפוסק צריך לחשוב לפני שהוא מורה כיצד לנהוג, כדי שלא לטעות. מי שממהר לפסוק מבלי לחקור ולברר את הדברים, מעלה את רמת הסיכון לטעויות, ועלול לשלם על כך. לא חבל?

רָשָׁע, כיוון שבגללו עלולים לעבור עבירות, וְגַס רוּחַ. הוא נוהג בגאווה.  אם היה מכיר בכך שהוא בן אדם העלול לטעות, היה בודק את תשובתו לפני שירה אותה. כיוון שהוא בטוח בכוח שכלו, הוא ממהר לשלוף את המחשבה הראשונה שטיפסה לו לראש.

אם הדין ברור לאדם כשמש, שיאמר אותו. אם עדיין אינו ברור, זכותו המלאה להשאיר את הכדור במגרש השואל. שינצל את זכותו, ויענה: "מצטער, אינני יכול לעזור לך". גם "לא יודע" היא תשובה. במיוחד אם זו האמת..

פרק ד' משנה ח'

הוּא הָיָה אוֹמֵר: אַל תְּהִי דָן יְחִידִי, שֶׁאֵין דָּן יְחִידִי אֶלָּא אֶחָד. רק רבש“ע יכול לשפוט לבדו. אחרת, אין כזה דבר הרכב דיינים המורכב מפחות משלושה. שניים ברור שאי אפשר, כדי שתהיה הכרעה בכל מקרה, אבל אי אפשר גם דיין יחיד. למה?

מכיוון שלכל אדם יש זווית ראייה אחת. דרכה הוא רואה את המציאות, דרכה הא בוחן ומנתח אותה, דרכה הוא מחליט מה אמור להיות הדין בכל מצב.

אין בעיה בכך שלכל אדם יש רק זווית ראיה אחת, אבל יש בעיה שדין ייפסק על ידי זווית ראיה בודדת. המציאות מורכבת יותר. תפיסה רחבה ושלמה יותר של המציאות יכולה להתרחש כאשר יושבים ביחד שלושה דיינים, וכל אחד תורם להרכב את הזווית שלו. כמו בראיה תלת ממדית, המורכבת מזווית המבט של עין ימין, מהזווית של עין שמאל, ומהשילוב של שתיהן המכניס לתמונה עומק, כך שלושת הדיינים ישקללו את דעותיהם, וביחד ייצרו את המבט המאוחד של בית הדין.

אבל ה‘ דן יחידי,  כי הוא לא רק יחיד אלא ”אחד“ – מאחד ביחד לגמרי את שלושת כיווני דין השונים: חסד, דין ורחמים. הוא רואה את המציאות במבט השלם והרחב ביותר הקיים גם כשהוא לבדו, ולכן הוא לא צריך עוד דיינים.

וְאַל תֹּאמַר קַבְּלוּ דַעְתִּי, שֶׁהֵן רַשָּׁאִין וְלֹא אָתָּה. אדם יחיד לא יכול להיות דיין פוסק, אך הוא יכול להיות ’בורר‘. שני בעלי הדין יכולים להסכים ביניהם לקבל עליהם את הכרעתו בדיון. אולם אם לאחר שהם הסכימו והבורר הכריע, שני בעלי הדין החליטו יחד שהם מעדיפים פתרון אחר, זכותם להחליט כך. הוא לא יכול להכריח אותם לנהוג לפי פסקו. מגיעה לו תודה על העזרה, ולהם מגיע החופש להחליט בעצמם.

פרק ד' משנה ט'

רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: כָּל הַמְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה מֵעֹנִי, שלומדה או מקיים דבריה למרות הקושי, סוֹפוֹ לְקַיְּמָהּ מֵעשֶׁר. וְכָל הַמְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה מֵעשֶׁר, סוֹפוֹ לְבַטְּלָהּ מֵעֹנִי.

לכאורה מי שעשיר יכול לקיים את התורה, יש לו אפשרות לכך, ומי שדל אמצעים, סביר שיהיה קשה לו לעמוד בזה. אבל ברור שזה לא נכון. יש כאלה עשירים שלא מקיימים את התורה, וגם עניין מאודים שמקפידים על שמירתה קלה כבחמורה. קיום התורה תלוי אך ורק בהחלטה, והיא יכולה להישאר קבועה ונחושה. האמצעים – יכולים תמיד להשתנות.

האדם מקבל מלמעלה כלים ואמצעים שונים, ואיתם הוא עובד. אדם שמשתמש בכלים שברשותו ועושה מה שביכולתו, יוכל לקבל עוד כלים. הוא שליח נאמן שווה לתת לו עוד משימות ועוד כלים לעשותן. לעומת זאת, אדם שקיבל שפע של אמצעים ולא עושה איתם מה שלמענו קיבל אותם - למה שיישארו אצלו? עדיף להעביר אותם למישהו אחר שכן יעשה איתם טוב. מי שמקיים את התורה מעוני למשל.

עוני ועושר, אגב, אינם רק בממון. הם יכולים להיות בכל סוגי האמצעים: זמן, יכולת, כוח ועוד, ואפילו בכישרונות הלימודיים. לא על כל תלמידי החכמים אפשר לומר ש"כבר מילדותם ניכר עליהם שנועדו לגדולות". גם ילדים שלא התברכו בכישרונות לימודיים מיוחדים זכו לגדול בתורה. כי הם התברכו ברצון ללמוד, והם התעקשו והתקדמו עוד ועוד, וחלקם לבסוף גם קבלו כשרון (הרב יצחק זילברשטיין שליט“א).

וגם אם ראיתם מי שקיים בעוני ולא קיים לבסוף מעושר, יכול להיות ש"סופו לקיימה מעושר“ של אותו אדם לא מוגבל דווקא לגלגול הנוכחי. אולי בחייו כעת עליו לעבוד דווקא מתוך עוני, אך הוא יזכה לעשות זאת מעושר בזה הבא...

פרק ד' משנה י'

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הֱוֵי מְמַעֵט בָּעֵסֶק, וַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה. התעסק במה שדורש טיפול, אך זכור דבר אחד - יש עיקר ויש טפל. הדאגה לצרכי העולם הזה היא דאגה לטווח הקצר, ובניית העולם הפנימי זו דאגה לטווח הארוך ביותר, גם אם לא תמיד רואים כאן את התוצאה – ופעמים רבות רואים. בטפל תשקיע כמה שצריך, וכמה זמן וכח שתוכל להפנות לטובת העיקר - תפנה. כך תגדיל את זמן האיכות שלך, של העיסוק בתורה. כשתגיע למעלה בסוף העבודה, תראה את התוצאות, ותשמח לנצח.

אך היזהר: וֶהֱוֵי שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כָל אָדָם. גם אם למדת הרבה, אל תתגאה בלב (או בפה) על מי שלא למד כמוך אלא עושה את רצון ה' בתחום אחר. גם בגלל שזה יגרום את ההיפך מקידוש השם, וגם בגלל שזה לא נכון להתגאות עליו. נכון שזכית לעסוק בתורה, אך גם התחום שבו עוסק אותו אדם – נצרך, ויש בו מעלות שאין בך. הראש הוא האיבר הכי עיקרי בגוף, אבל ללא הרגליים, הוא לא היה יכול לזוז ממקום למקום. לימוד התורה לא היה יכול להתקיים בלי שיהיו לעם ישראל אנשים שעוסקים במסחר, למשל.

ה' זיכה אותך ללמוד תורה? תודֶה לה' על שזיכה אותך למה שלא כולם זכו לו, ואל תהפוך את המתנה שהוא נתן לך לגורם מפריד בינך לבינו.

וְאִם בִּטַּלְתָּ מִן הַתּוֹרָה, יֶשׁ לְךָ בְּטֵלִים הַרְבֵּה כְּנֶגְדָּךְ. רוב העולם לא לומד תורה, אלא עוסק בדברים אחרים, בבניין הפיזי של העולם. רוצה להיות כמו שאר מיליארדי האנשים, או לזכות להיכנס לסיירת?

וְאִם עָמַלְתָּ בַתּוֹרָה, יֶשׁ לוֹ שָׂכָר הַרְבֵּה לִתֶּן לָךְ. שכר מיוחד, שה‘ מחלק אישית לכל אחד מהאנשים שזכו להשקיע את חייהם בדבר העיקרי, לעסוק בבניין הרוחני של העולם.

פרק ד' משנה י"א

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: הָעוֹשֶׂה מִצִוָה אַחַת, קוֹנֶה לוֹ פְרַקְלִיט אֶחָד. אפילו אם רק מצוה אחת עומדת לפניך על הפרק – דע לך שגם לה יש משמעות. גם מצווה יחידה תמליץ עליך טוב בשמיים ותעשה לדין שלך רק טוב.

וְהָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת, קוֹנֶה לוֹ קַטֵּיגוֹר אֶחָד. זה לא ’טוב, נו, אז מה כבר עשיתי?‘. ליהודי יש כח השפעה אדיר בידיים. מעשיו יוצרים ומחריבים עולמות. ובדין שנידון האדם – אי אפשר להתעלם מדברים משמעותיים כל כך, ובדברים כל כך משמעותיים – יש מה להתאמץ ולדקדק.

ומה קורה אם האדם עשה בחירה רעה, וגזר על עצמו פורענות? תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, כִּתְרִיס בִּפְנֵי הַפֻּרְעָנוּת. הפורענות לא יכולה לגעת באדם עם חומת מגן של תשובה ומעשים טובים, שמבטאים בפועל את רצונו לעשות טוב. התשובה והמעשים הטובים מעכבים אותה עד לבוא התשובה השלמה שאף תמחוק לגמרי את העבירה.

רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר: כָּל כְּנֵסִיָּה כינוס שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם, כל אדם שונה בדעותיו מאחרים. אין שניים זהים. כשאנשים שונים רוצים להתכנס למטרה מסוימת, השוני מהווה בעיה. כל אחד רוצה שדעתו תקבע. אבל אם יש מחויבות משותפת לדבר גדול, השונים יצליחו לעבוד יחד. לא ה“אני“ במרכז, אלא המטרה. כל אחד ייתן את שלו, וביחד יֵצא דבר שלם.

וכך זה כשמתכנסים ”לשם שמים“. השמים מורכבים מאש ומים. הפכים גדולים שהשתלבו כדי לעשות רצון קונם. ואם הם הצליחו – בני אדם יוכלו להסתדר למרות כמה חילוקי דעות.

וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָה לְהִתְקַיֵּם. כשאנשים מתאגדים למען הגשמת ה“אני“, זה יתפרק. האגו והאינטרסים יגמרו את זה.

פרק ד' משנה י"ב

יש דרגות בכבוד. לכל אדם יש כבוד בסיסי שמגיע לו מחמת שנברא בצלם. מעבר לכך, יש מעלה מיוחדת לבני עם ה‘ שנועדו להיות שליחיו בעולם. יש גם כבוד מיוחד לעוסקים בתורה המשמעותיים לכל העולם בכך שהם עוסקים בדבר ה‘ ומשפיעים חיים לעולם. הם כמו הלב שמזרים חיים לגוף. על כבוד זה מדברת המשנה.

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ אוֹמֵר: יְהִי כְבוֹד תַּלְמִידְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ, על תלמידך לכבד אותך כמי שמלמדו תורה, אך יחסי הכבוד צריכים להיות משני הצדדים – לא שהוא יכבד ואתה תקבל ממנו את הכבוד ותביט עליו מלמעלה. חס ושלום. גם עליך לכבד אותו - גם משום שגם לו מגיע כבוד, גם בגלל שכבודו הוא חלק מכבודך וגם כי כך תוכל באמת להיות רבו. אם תיתן לו מקום, הוא ייתן לך מקום אצלו, וביניכם יוכל להיווצר הקשר שדרכו תלמד אותו תורה. אגב, זה נכון בעוד במערכות יחסים.

ולא רק מצדך תרחש לו כבוד. צריך שיהיה אכפת לך מכבודו כמו שנוגע לך כבודך. אם תראה שלא נותנים לו כבוד כראוי, ולא משנה מי, תפעל בעניין.

וּכְבוֹד חֲבֵרְךָ כְּמוֹרָא רַבָּךְ, חלק מכבוד רבך הוא הכבוד שאתה מכבד את תלמידו, חברך, שגם הוא לומד אצלו וקשור אליו. אינך צריך לירא מפני חברך, אולם יהיה כבודו חביב עליך ומשמעותי עבורך כמו יחס הכבוד וההערכה שלך כלפי רבכם.

וּמוֹרָא רַבָּךְ כְּמוֹרָא שָׁמָיִם. דרך הרב שלך אתה לומד את דבר ה'. הוא המקשר בינך לנותן התורה. חלק מכבוד שמים הוא הכבוד שאתה רוחש לתלמידי החכמים, שעוסקים בתורה, שנקשרים אליה ושמלאים באורה. ”‘את ה‘ אלוקיך תירא‘ - לרבות תלמידי חכמים“. כך בנוגע לכל תלמיד חכם, גם אם לא זכית ללמוד מתורתו, אבל במיוחד כלפי רבך.

פרק ד' משנה י"ג

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הֱוֵי זָהִיר בְּתַלְמוּד, שֶׁשִּׁגְגַת תַּלְמוּד עוֹלָה זָדוֹן. בשעת מעשה האדם נוהג כפי הידוע לו, כפי שהוא זוכר את מה שלמד. אם בשעת הלימוד עצמו הוא לא ידקדק, הוא גורם לעצמו שכשהוא יגיע לשעת מעשה, הוא לא ידע כשורה את ההלכה. בשעת הלימוד אין ”לא ידעתי“. כעת הוא ליד ספר, וכעת הוא יכול ללמוד מה עליו לדעת. שינצל את ההזדמנות, ידקדק בלימוד ויברר, ואם דבר נשאר לא מובן - תמיד אפשר לשאול רב, פנים אל פנים או לפחות בפלאפון.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁלשָׁה כְתָרִים הֵם, מעלות המעטרות את האדם ונותנות לו חשיבות: כֶּתֶר תּוֹרָה, נצטווינו לכבד תלמידי חכמים, שנאמר:  ”והדרת פני זקן“. הם עוסקים בתורה והיא ממלאת אותם, מאירה בהם, עוברת דרכם  ומרוממת אותו.

וְכֶתֶר כְּהֻנָּה, על כלל העם לכבד את כוהניו, שנאמר: ”וקדשתו“. הכוהנים הם שלוחי העם לקרב אותם לה‘ - על ידי עבודת המקדש ובאמצעות לימוד התורה לכלל העם.

וְכֶתֶר מַלְכוּת, התורה ציוותה לנהוג כבוד במלך, שנאמר: ”שום תשים עליך מלך“. המלך הוא אדם המייצג את כלל העם. כבודו הוא כבוד האומה, ובמלך ישראל – כבודו הוא חלק מכבוד שמים.

וְכֶתֶר שֵׁם טוֹב עוֹלֶה עַל גַּבֵּיהֶן. אדם הנוהג כפי שמדריכה התורה, המקפיד ב‘בין אדם לחברו‘ לצד ‘בינו למקום‘, קונה לו שם טוב; משיג עטרה שאף שלא כתובה בתורה, אנשים נותנים אותה מעצמם. הם מכבדים אותו כי הם מעריכים את הערכים שהוא נוהג בהם, את דרך הארץ בה הוא הולך. כתר זה, שלא תלוי בכישרונות או ייחוס אלא אך ורק במידות טובות ובחירות ערכיות, עולה על השלושה כי הוא פנימי יותר נוגע במדרגת הרצון של האדם. מעלתו היא מעלה שהאדם חוצב מתוכו.

פרק ד' משנה י"ד

רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר: הֱוֵי גוֹלֶה לִמְקוֹם תּוֹרָה בבחירת מקום המגורים יש שיקולים שונים, והִמצאות תורה בַמקום משמעותית ביותר לחינוך ועיצוב דמותו של הדור הבא, אך גם להוריו. אם אין תורה אצלך, לך לגור במקום תורה. החברָה מסביב תעזור לך לקיים אותה ולחיות את החיים שאתה מאמין בהם. אל תאמר: ”אנחנו נדע מה לקלוט מהשכנים ומה לסנן“. גם אם אתה תדע, לא בטוח ששאר המשפחה תדע. וגם לביקורת שלך קשה להיות תמיד בשיא ערנותה. אמנם אם שייך, לפעמים יש יתרון גדול כשמשפחה גולה למקום חסר תורה ומנביטה שם גרעין תורני.

אפשר גם להסביר שהכוונה היא בנוגע לשיעורים. אם אין במקומך שיעורים, לך להיכן שיש שיעור. אנשים רבים נוסעים לשיעור קבוע, מקבלים אנרגיות וזוכים לקשר עם רב. אגב, אפשר גם לארגן שיעור אצלך, וכיום גם אפשר לראות ולשמוע שיעורים מוקלטים. זה לא כמו להיות בשיעור, אבל זה משמעותי.

וְאַל תֹּאמַר שֶׁהִיא תָבוֹא אַחֲרֶיךָ, אל תחכה שאנשים יקימו אצלך גרעין תורני או יפתחו אצלכם שיעור. תדאג אתה לעצמך.

וכן אל תאמר שֶׁחֲבֵרֶיךָ יְקַיְּמוּהָ בְיָדֶךָ. שחבריך ילכו לשיעור ואחר כך יגידו לך מה הרב אמר. כל מי ששיחק פעם ’טלפון שבור‘ יודע שמה שהכלי השני מוסר לא תמיד זהה למה שאמר הכלי הראשון. בחיים האמתיים (ובפרט בלימוד תורה), לפעמים ההבדלים מהותיים. אין בעיה לשמוע מכלי שני, אך צריך לזכור שזה כלי שני. אם אפשר, עדיף לשמוע מהמקור.

וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן. אתה מסוגל ללמוד לבד ולהבין, אבל אל תתבסס רק על הבנתך האישית. לבד יחסרו לך הרב והחברים. בלימוד מרב ועם חבורה יש מספר תועלות, כגון: תגליות שלא ידענו עליהן, נקודות מבט והבנה שלא קלטנו בעצמנו, וכן ענווה.

פרק ד' משנה ט"ו

רַבִּי יַנַּאי אוֹמֵר: אֵין בְּיָדֵינוּ לֹא מִשַּׁלְוַת הָרְשָׁעִים וְאַף לֹא מִיִּסּוּרֵי הַצַּדִּיקִים. אחת מהשאלות הקיומיות היסודיות ביותר היא שאלת "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". ההיגיון הפשוט טוען שמי שפועל טוב, ראוי שיהיה לו טוב בחיים, ומי שלהיפך, להיפך. ואם אחד מיסודות האמונה היהודית הוא השכר והעונש, כיצד ייתכן שרע בחיים של עושי טוב וטוב בחיים של עושי רע? כל אחד משני חלקי השאלה הזו מספיק קשה, וקל וחומר כששניהם מתקיימים.

אומר רבי ינאי – אותו רבי ינאי ששמע את הרוכל המציע סם חיים פשוט, טבעי וישיר לאנשים: נצירת הלשון מרע – אני מודה, בסך הכולל ההיגיון שלנו לא הצליח להבין עד הסוף כיצד יש צדיק שסובל ורשע שנהנה מהחיים. יש בזה היגיון עליון יותר.

רַבִּי מַתְיָא בֶן חָרָשׁ אוֹמֵר: הֱוֵי מַקְדִּים בִּשְׁלוֹם כָּל אָדָם. אל תנסה להרוויח כבוד ותחכה שיפנו אליך וישאלו בשלומך. הֱיה אתה הראשון ליזום ולשאול בשלום כל אחד, לא משנה מיהו, במה הוא עובד ועל איזה צד הוא קם הבוקר. אינך יודע כמה ענוה, חברותיות ובקשת שלום תרוויח בכך.

וֶהֱוֵי זָנָב לָאֲרָיוֹת, וְאַל תְּהִי רֹאשׁ לַשּׁוּעָלִים. אל תנסה להרוויח כבוד בכך שתהיה הראשון מבין האחרונים, אפילו אם הם לא ממש בעייתיים אלא אפילו פחות מתקדמים. אם אתה באמת רוצה להתקדם ולהתפתח – עדיף שתהיה בחברה גדולה ועדיפה ממך. אמנם תהיה מהאחרונים שבה, ייתכן שתחוש במעמד קצת נמוך, אבל זו הצורה הטובה ביותר לגדול. תינוק בכור לומד מהר יותר לדבר וללכת, כי כולם סביבו מבוגרים.

מחבריך תוכל ללמוד הרבה דברים שלבד לא היית חושב עליהם ואפילו מעז לשאוף אליהם. תוכל לקבל מהם השראה, לממש את הדברים ואולי אף לפתח אותם בצורה שגם הם לא חשבו עליה.

פרק ד' משנה ט"ז

רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לַפְּרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא. יש אמת מאוד עמוקה בחוסר הסיפוק מהעולם הזה. בחוסר הנחת מהעולם המקיף, עם כל צבעוניותו והשפע העצום שהוא מציע. באמת הוא לא סוף הדרך. הוא לא המטרה, הוא רק אמצעי. הוא נועד כדי שנפעל במסגרתו כדי לעשות אותו טוב יותר ולהיעשות בעצמנו אנשים טובים יותר, ואת כל משמעותו הוא שואב ממה שמגיע אחריו ובעקבותיו: העולם הבא, עולם הערכים, עולם האמת והנצח, הטוב והצדק המוחלט.

החיים שלנו לא נגמרים ביציאה מהעולם הזה. בשלב שאחריו מתרחש הסיפור  שלהם, כשהעונג המושלם מתממש במלואו בכל אחד ואחת מאיתנו, בצורה שמאה ועשרים עלי אדמות לא יספיקו כדי להתחיל להתענג בהם, כל אחד ואחת בהתאם ל...

הַתְקֵן עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין. הרגע לפני שנכנסים לאולם המפואר, כשמסדרים את העניבה ומנקים לכלוך דמיוני מקצה החולצה, זה הסיפור של העולם הזה.

בעולם האמת נחשפים לאמת הפנימית של העולם, איך שהיא. וכמה שהאדם בנה ועיצב את עצמו בחייו, כך הוא יחווה באותו עולם אמת. אם הוא חי חיים של אמת מוסר, הוא יחוש בעולם הערכים נטול הרוע והשחיתות גן עדן מושלם, ואילו אם חייו היו מלאים תככים ונוכלויות, הוא יחוש שם בושה עד אין קץ. גיהינום.

אמנם במעבר בין העולמות לא כתוב "כדי שתיכנס נקי לטרקלין" או "כדי שתבריק". התיקון וההשלמה העצמית נועדו כדי לאפשר את עצם הכניסה לטרקלין. אך גם אם אדם לא תיקן את עצמו בעודו בחיים, יש מנגנון ניקוי עצמי גם לאחר מכן שיכול לאפשר לו להיכנס לטרקלין. אמנם זה יהיה כרוך בכאב רב, אך בעבור זה – כל מחיר שווה את דמי הכניסה. אבל הכי טוב להתכונן מראש. לפעול פה כראוי. גם בחיים התוצאה תהיה טובה יותר.

פעל פה, ותאכל את הפירות אחר כך. אך גם פה - החיים שלך יהיו אחרים.

פרק ד' משנה י"ז

הוּא הָיָה אוֹמֵר: יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִכָּל חַיֵּי הַעוֹלָם הַבָּא. וְיָפָה שָׁעָה אַחַת שֶׁל קוֹרַת רוּחַ בָּעוֹלָם הַבָּא, מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה.

החיים קורים בשני עולמות: העולם הזה והעולם הבא. לכל עולם יש את חלקו בתהליך, ויחדיו הם מרכיבים מסלול שלם.

נתחיל ביעד ונמשיך לכיוון נקודת המוצא: היעד הסופי הוא קבלת הטוב המוחלט – שמושג בקשר שלם לה'. כדי שהמטרה תושג על הצד הטוב ביותר, על האדם לזכות בכך בזכות מעשיו ולא מחסד ה‘. לכן, רבש“ע מוביל את האדם לעולם הבא דרך העולם הזה הכולל ניסיונות ובחִירות, ובני אדם שמחליטים ללכת על האמת דוך. כשמגיע הזמן לעבור לשלב הבא בחיים, חיי העולם הזה נגמרים לאדם, והוא מגיע לחיות את חיי עולם הבא, להתענג על ה', בעונג שאין למעלה ממנו ואין עונג שמתקרב אליו.

למה? כי בכפית אפשר להכניס כמות של כפית, בכף אפשר להכניס כמות של כף, בקערה - כמות של קערה, החבית – כמו  של חבית, ולא יותר. עונג של גוף - גדול ככל שיהיה (ובינינו, לרוב אורך חייו מאוד קצר) - צריך להימדד בכלי מדידה של גוף. וגוף הוא סופי. עונג של נשמה, לעומת זאת, נמצא בספֵרה של האינסוף, ללא הגבלה וקץ, נוגעת בעומק העומקים וממלאת אותו.

מצד שני, העולם הזה אינו חדר המתנה לקראת העולם הבא שכבר יגיע. יש לנו פה עבודה גדולה לעשות. עבודה ששום עולם הבא לא יוכל לספק. פה מתקנים דברים, יוצרים מציאויות; זו מתנה ששמורה לעולם הזה. למעלה אי אפשר כבר לעבוד. אין כבר מה לעשות. רק להתענג על מה שיצרנו כאן.

אך החלוקה אינה: ”עולם הבא - עונג, עולם הזה - עבודה“. גם התשובה והמעשים הטובים מענגים לא מעט כשהם נעשים נכון. הם מכניסים את העולם הבא לעולם הזה.

פרק ד' משנה י"ח

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַל תְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרְךָ בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ, לפייס חבר זה מעולה, וכמה שיותר מהר יותר טוב. אך אל תיחפז. לפעמים כדאי לסבול עוד קצת זמן מתוח, כדי שאחר כך הכעס באמת ישתחרר. עדיף להיות קצת בממתינה מאשר להישאר זמן ארוך עם סליחה שלא נענתה.

וְאַל תְנַחֲמֶנּוּ בְּשָׁעָה שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו, חכה טיפה. קשה לראות חבר כואב, אבל יותר כואב שלא מאפשרים לך לכאוב. מצבו כעת לא ממש ניתן להרגעה. הצער שלו נמצא לו עכשיו מול העיניים. תן לו לבכות, להוציא את העצב בדמעות.

וְאַל תִּשְׁאַל לוֹ בִּשְׁעַת נִדְרוֹ, אם הוא נהג בפזיזות ונדַר, אל תמהר לנסות ולהתיר לו את נדרו. כל עוד הוא לא התחרט, גם אם תצליח למצוא לו פתח מילוט מכלא הנדר, התשובה שהוא יירה עליך אוטומטית (”נדרתי בכל מקרה!“) תסתום את הפתח.

וְאַל תִּשְׁתַּדֵּל לִרְאוֹתוֹ בִּשְׁעַת קַלְקָלָתוֹ. אין הכוונה שֶאַל תנסה לבייש את חברך ולתפוס אותו בדיוק בשעת הנפילה. ברור שלא עושים דבר כזה. נראה שגם הדרכה זו דומה לשאר ההדרכות במשנה: להיות מוכנים להשתהות כדי למצוא זמן מתאים.

אם ידוע לך שחברך נכשל בדבר מסוים, עלול לעלות בראשך רעיון יצירתי: לנסות לתפוס אותו ברגע של הכישלון. אולי הבושה היא מה שיגרום לו להפסיק! כך תעזור לו. כמו שעושה חבר טוב.

רעיון מקורי, אבל שגוי. לא זו הדרך לעזור לחבר, והדרך הזו גם עלולה להוביל לתוצאה ההפוכה ממה שרצית. התדמית החיובית של האדם בעיני אחרים גורמת לו להתנהג טוב. אם תתפוס את חברך "על חם", הוא עלול להרגיש שהוא ”שרוף“ - שקלטו שהוא נופל, ולהמשיך להתדרדר. רוצה לעזור ולהרים חבר? תשתדל לראות אותו ולהראות לו את הרגעים הטובים שלו. כמו חבר טוב.

פרק ד' משנה י"ט

יש פסוק שכתוב במשלי ושמואל הקטן היה רגיל לאמרו:

שְׁמוּאֵל הַקָּטָן העניו אוֹמֵר: בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבְכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ, כשאויב חוטף מלמעלה, יכולה להיות נטייה "לרדת עליו" ולשמוח לאיד. אבל איך מגיב אב שמעניש את בנו, ואח אחר עומד שם וצוחק? סביר להניח שהצחוק הזה ייעצר מהר... גם כשאב מעניש, הוא עדיין אוהב את בנו. כואב לו כשלבנו כואב.

כך גם אבינו שבשמים. כשיהודי מצטער, השכינה מצטערת איתו. ”בכל צרתם לו צר“. נכון, הייסורים מכפרים על אותו אדם, ולכן הם גם באו, אבל הם בכל זאת כואבים. ואיך יגיב ה‘ כשיראה מישהו ששמח לאיד בנו?

אסור לנטור שנאה בלב, לשמור אותה. גם אם פעלו נגדנו רע, כשהדיין דן את הפוגע בנו, אין לשמוח לאיד. כשהדין מתבצע, ה‘ רוצה שנגיב בדרך מסוימת, אותה כותב שלמה המלך, החכם מכל אדם, ואומר גם תנא שהענווה חקוקה לו בשמו. צריך חכמה כדי להבין שגם אם פגעו בי, לא נכון לפגוע בעצמי ולשמר טינה, וצריך ענווה כדי להתנקות ולא לשמוח במפלת אחר - כי כך אין אגו פגוע שנים, רק לב שכואב על כל החושך שעדיין קיים בעולם.

הפסוק ממשיך ואומר: פֶּן יִרְאֶה ה‘ וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ. לא רק שלא נכון לשמוח במפלת האחר, אלא שזה גם עלול לגרום תוצאות הפוכות ממה שהאדם רוצה. עונשו של הנענש שנקבע מלמעלה לא כולל ”בונוס“ של שמחה לאיד מאחרים. אם הם מענישים אותו מצִדם בשמחתם לאידו, הם מנכים ומורידים לו מהעונש. ואותו חלק מהעונש מועבר מהנענש למי ששמח בנפילתו (שמן הסתם גם הוא לא נקי לגמרי) (ע“פ יעב“ץ).

אגב, הגמרא מסייגת את הדברים ליהודי האויב אדם פרטי. כשאויב של עם ישראל חוטף – שמח בכל לב, הרוע מתכלה!

פרק ד' משנה כ'

אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה אוֹמֵר: הַלּוֹמֵד יֶלֶד לְמָה הוּא דוֹמֶה, לִדְיוֹ כְתוּבָה עַל נְיָר חָדָשׁ. וְהַלּוֹמֵד זָקֵן לְמָה הוּא דוֹמֶה, לִדְיוֹ כְתוּבָה עַל נְיָר מָחוּק.

כְתב שכתוב על נייר חלק הוא כתב ברור וללא מפריעים מכתיבות קודמות. מי שהוריו לִמדו אותו תורה כבר בילדותו, קלט בתורה חלקה את הכיוון, המגמה, את דרך החיים. אולם מי שניזון בילדותו מ“תורות“ אחרות, כשירצה אחר כך לבנות בתוכו תפיסת עולם יהודית, יהיה עליו למחוק מתוכו את התפיסות שחלחלו אליו מהמסכים, הספרים ועוד. אך כמובן שלעולם זה אפשרי.

רַבִּי יוֹסֵי בַר יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר הַבַּבְלִי אוֹמֵר: הַלּוֹמֵד מִן הַקְּטַנִּים לְמָה הוּא דוֹמֶה, לְאוֹכֵל עֲנָבִים קֵהוֹת וְשׁוֹתֶה יַיִן מִגִּתּוֹ. וְהַלּוֹמֵד מִן הַזְּקֵנִים לְמָה הוּא דוֹמֶה, לְאוֹכֵל עֲנָבִים בְּשׁוּלוֹת וְשׁוֹתֶה יַיִן יָשָׁן.

ככל שאדם עובר יותר חוויות, התנסויות ונסיונות – יש לו יותר חכמת חיים, הוא יודע יותר וכן מבין את הדברים יותר לעומק ולרוחב. מְלמד צעיר יוכל להסביר דברים יפים, אבל שיש להם סתירות מהמציאות, ההיגיון או ממקורות אחרים. אנשים בעלי מבט בוגר וידע רחב, יסבירו הסברים נכונים, מלאים ובשלים יותר.

רַבִּי מסייג את הדברים ואוֹמֵר: אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן, אֶלָּא בַמֶּה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ. יֵשׁ קַנְקַן חָדָשׁ מָלֵא יָשָׁן, וְיָשָׁן שֶׁאֲפִלּוּ חָדָשׁ אֵין בּוֹ.

יין ישן משובח מחדש, ולא משנה הפז“ם של הקנקן. לעומת זאת, גם קנקן ישן יכול להיות ריק. כך גם יש מבוגרים שמבחינה אישיותית עדיין ילדים, ויש צעירים שנפשם בוגרת ושיכולת הלמידה שלהם מפותחת. מהמעט שעברו הם למדו הרבה. יכול להיות צעיר שיוכל להביא ברכה רבה אם יְלמד. ואם הוא יתחיל כבר עכשיו, אז כשהוא יהיה מבוגר יהיה לו גם ניסיון.

פרק ד' משנה כ"א

רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר: הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם. פשט המשנה – הם יכולים לתפוס את האדם חזק, ואם לא ייאבק להיחלץ מהם, הם עלולים לגרום לו לעשות דברים גרועים ולאבד את עולמו, או שעצם השקיעה בתחושת החוסר שהם מייצרים תגרום לחייו נזק גדול.

פירוש נוסף: שלושת אלו יכולים לעורר את האדם לפעול כדי להשיג את הנצרך לו, אך אם הוא ייעצר בהם, הוא יקבל מהם במתנה כרטיס כניסה לעולם של דמיון, ועולמו האמיתי ייפגע. כי דמיון לא נותן משהו באמת.

תחושת הקנאה לא מספקת את הדבר שמקנאים בו, כך גם עצם החשק ומחשבות התאווה (לאוכל, לממון, ליחסי אישות) שלא ממומשים. גם הכבוד לא באמת מעניק תוספת חדשה לערכו של האדם, אלא רק נותן לו תחושת חשיבות.

עוד פירוש: הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים אותנו מעצמנו. הקנאה רוצה לדאוג שיהיה לנו מה שנצרך, אך אם נתקעים בהסתכלות על החבר (במקום לדאוג לְמה שנצרך לנו, ללא קשר אליו), אנו יוצאים מעצמנו ומפספסים את הקשר למי ששולח לפה את כל הדברים.

את התאוות ה‘ נטע בנו כדי שנדאג לקיום האנושי. לולא התאווה לחיי משפחה, למה שאדם יקים בית (על כל המחויבויות והוויתורים שבכך) מרצונו? לולא התאווה לאוכל, למה לבזבז זמן על להשמין? אך מי שהופך את התאווה מאמצעי לדאגה עצמית בריאה למטרה בפני עצמה - עלול להימשך אחריה ולפגוע ביסוד חייו, לצאת מעצמו למקומות הלא נכונים.

כמו כן, פניית האדם החוצה בְּתאווה לכבוד, מציבה את מרכז הכובד שלו בחוץ, תולה אותו בסביבה. את ערכו יעצים באמת רק אם יתרכז בפנימיותו הטובה ויגלה אותה במעשים.