מסכת אבות עם פרושים מפי הרב חיים ברנסון

פרק ה' משנה א'

בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם. בעשרה שלבים שונים: "יהי אור", "יהי רקיע", "יהי מאורות" וכו'. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, מדוע חילק ה‘ את הבריאה לתהליך מפורט כזה וכתב את כולו בתורה? וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת, ”ויאמר אלוקים: יהי עולם!“

אֶלָּא לְהִפָּרַע מִן הָרְשָׁעִים שֶׁמְּאַבְּדִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת, ממש כך. הרשעה מאבדת ומחריבה את העולם. וְלִתֵּן שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים שֶׁמְּקַיְּמִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת. הצדקוּת והטוב נותנים יכולת קיום לעולם, שמבוסס על הטוב הקיים בו. ואיך זה קשור לחילוק השלבים?

הפירוש הפשוט: אינו דומה ההורס דבר שהשקיעו בו מעט מאמץ להורס דבר שהשקיעו בו מאמץ רב. כמו כן, יש הבדל בין מי שמקיים ומתחזק דבר פשוט למי שמקיים מערכת מורכבת. לשמור שמערכת שלמה תמשיך לפעול על כל חלקיה זה גדול יותר.

פירוש נוסף: המשנה קושרת את התהליכיות שבבריאת העולם לשכר ולעונש. כדי לתת שכר, יש ליצור מצב של תהליכים.

אם העולם היה נברא ב“בום“ אחד, לא היה צריך אותנו. העולם היה נברא מושלם, במצב האידיאלי שלו, ותפקידנו היה... לא היה לנו תפקיד. היינו נותרים בלי יכולת לעשות משהו. היינו מגיעים הביתה לשָבת אחרי שהכל כבר מוכן. היינו חסרי מעש ומיותרים.

העולם נוצר במצב לא מושלם, כדי שהוא יעבור תהליך של השלמה. מכל היצורים בעולם אנו זכינו להיבחר להיות אלו העושים את העבודה הגדולה הזאת, ולקבל על כך שכר.

המצב הלא מתוקן גורר גם נפילות ותגובות, אולם רק כך יכול להגיע השכר הטוב. טוב כל כך, שבשבילו היה כדאי לברוא את המציאות חסרה. שתלך ותשתלם עד שתהיה פשוט עשר...

פרק ה' משנה ב'

עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מֵאָדָם וְעַד נֹחַ, בין אבי האנושות ואבי האנושות המתחדשת הפרידו כאלף שנים. אם כל האנשים שחיו ביניהם נמחקו בינתיים במבול, היה אפשר לקצר תהליכים ושאדם יוליד ישירות את נח, וכך לחסוך את כל הרשעות והעבירות שנעשו באמצע. אבל אלוקים בחר אחרת. נתן לבני האדם לחיות פה ולבחור ברע, להשחית את העולם במעשיהם. למה?

לְהוֹדִיעַ כַּמָּה אֶרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו, למי להודיע? לנו, לבניו אהוביו. ריבונו של עולם התאפק כלפי מכעיסיו כדי לחנך אותנו, שגם אנו נצליח לעשות זאת כלפי החוטאים כלפינו. כדי שכשמאן-דהו יבזה אותנו, יפגע בנו, ויעליב אותנו וכמעט שנשבור את הכלים ונסתער עליו חזרה – ניזכר בדומיית אלוקים, ונשתוק אף אנו.

שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִין וּבָאִין עַד שֶׁהֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַמַּבּוּל. אלוקים המתין, נתן זמן נוסף והזדמנות לעשות תשובה ולתקן, אבל הם לא לקחו בשתי ידיים את האפשרות. וכשזה כבר היה מוגזם, הגיע המבול. כי לפעמים הרחמים מצריכים גם לתת את העונש, כי אחרת הרוע ימשיך וישתולל ויהיה רק יותר חמור.

עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מִנֹּחַ וְעַד אַבְרָהָם, אברהם אבינו נולד בשנת 1948 לבריאה. הוא היה יכול להופיע על במת ההיסטוריה הרבה לפני כן, בתור בנו של נח - אבי האומה הישראלית כהמשך ישיר של אבי האנושות המתחדשת. אבל אלוקים חיכה, ובאמצע הגיעו לפה עשרה דורות שחטאו והכעיסו לא מעט בעבודה זרה ועוד.

לְהוֹדִיעַ כַּמָּה אֶרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו, ואריכות אפיים פעם שניה - לאחר נתינת הזדמנות שלא נלקחה ברצינות בפעם הראשונה - היא לימוד בפני עצמו.

שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִין וּבָאִין, עַד שֶׁבָּא אַבְרָהָם וְקִבֵּל (עָלָיו) שְׂכַר כֻּלָּם. כאן לא נמחק הכול, אלא בא צדיק שקיבל את כל הטוב שהיה בינתיים. ובשביל הטוב הזה, היה שווה להמתין.

פרק ה' משנה ג'

עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, ביניהם: עזיבת משפחתו הוליכה לארץ ישראל, ירידה מארץ ישראל ברעב, לקיחת שרה לפרעה ואבימלך, גירוש ישמעאל, עקידת יצחק... ולא תמיד ניכר לעין שהקב"ה ניסה ניסיונות אלו. לפעמים זה יכול להיראות כניסיונות סתמיים שהגיעו ואברהם התנסה בהם.

וְעָמַד בְּכֻלָּם, נשאר במלוא קומתו הרוחנית ולא נכשל ונפל, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה חִבָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם. כמה אברהם אבינו מחבב ואוהב את הקב"ה. מתוך האמונה הגדולה והאהבה של אברהם לקב"ה הוא עמד בכל מה שהתנסה. ואת זה ה' רצה להראות. לגלות את האהבה הממלאת את לב אברהם. לכן הוא שלח לו נסיונות כדי שיעמוד בהם וכך כולם יראו את מעלתו של אברהם.

פירוש נוסף: הניסיונות הראו את החיבה והאמון של הקב"ה באברהם. כי את הניסיון ה' נותן למי שהוא אוהב. למי שאכפת לו מהקשר איתו ושיש לו בו אמון שיצליח. לא נותנים משימות קשות לילדים קטנים. אחריות מגיעה לפי היכולת והרצון לתת קידום.

כי למרות שניסיון זה דבר קשה (מניסיון...), ה' נותן אותו לאהוביו כי הוא רוצה לגדל אותם. ניסיון זה מלשון "נס", מקל ארוך שמתנוסס לגובה. הוא קשה אך מרומם. הוא מציב בפני האדם רף חדש. האדם צריך לעלות גבוה יותר ולעבור מעל המשוכה. ואחרי שהקושי חולף – הוא יֵצא מהסיפור גדול יותר. קושי הוא הזדמנות מצוינת לצמוח. אם ניסיון לא חיסל את האדם – הוא חישל אותו.

וגם כשנכשלים בניסיון, זה לא חיסול. תמיד אפשר לתקן. לומדים שוב למבחן, וניגשים למועד ב'. מתייצבים, נעמדים שוב ומתמודדים בשנית. מי שקובע את זהות המנצח בקרב הוא המפסיד. כל עוד לא הרמנו ידיים, אנחנו עדיין בקרב ולגמרי יכולים לצאת ממנו וידנו על העליונה.

פרק ה' משנה ד'

עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם, בכל מכה שהוכו מצרים, ישראל קיבלו הגנה שמֵימית. וַעֲשָׂרָה עַל הַיָּם. ואלו הם: הים נקרע, ונעשה בו פתח כשער עגול, וקרקעו לא היתה בוצית, וכשהמצרים עברו - הם נסעו בבוץ, והמים קפאו והתקשו כאבן (והכאיבו למצרים שנזרקו עליהם), ונפתח שביל נפרד לכל שבט, והמים בין השבילים היו צלולים ושקופים, והמים לא קפאו כגוש אחד אלא כחתיכות, כאריחים, והמים המתוקים שֶבּים לא קפאו, ויכלו לשתות מהם, ולאחר ששתו - השאר קפא.

עֶשֶׂר מַכּוֹת הֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם, אותן אנחנו כבר מכירים, וְעֶשֶׂר עַל הַיָּם. מוכנים? למצרים היה חושך, ועמוד הענן עשה את האדמה כטיט ועמוד האש הרתיח את הטיט – מה שגרם לפרסות הסוסים להישמט, האופנים יצאו מגלגלי המרכבות שרעדו בנסיעה והפילו את המצרים שלא יכלו לקום אחר כך, והם גם לא הצליחו לברוח, וה‘ ניער והפך אותם בתוך הים - מה שלמעלה עבר למטה והפוך, והם שקעו בתוך הים כעופרת, ובלעה אותם קרקע הים, והים פלט אחר כך את גופותיהם החוצה (וכך בני ישראל יכלו לראות בעיניהם שמצרים מתים ולהאמין בכך).

עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִסּוּ אֲבוֹתֵינוּ אֶת הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא בַמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי. מצאו את ההבדלים בין הרישא לסיפא... אבל יש בכך גם משהו משמח: ניסיונות אלו משקפים את המצב הרוחני של העם בעת יציאת מצרים - מ“ט שערים מתחת לאפס. ולעם כזה ה‘ עשה את כל הנסים הללו והוציא אותם ממצרים! למה? כי הקשר בין ה‘ לעמו גבוה ועמוק הרבה יותר מרובד המעשים שלנו, והקשר העמוק הזה התגלה אז, וחולל את כל מה שחולל. והעם יצא ממצרים והתנקה וכשעמד טהור בהר סיני, קיבל את תעודת הזהות הלאומית שלו.

פרק ה' משנה ה'

עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂו לַאֲבוֹתֵינוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ: לֹא הִפִּילָה אִשָּׁה מֵרֵיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ, לא קרה שאשה הפילה בגלל שהתאוותה לבשר הקורבנות ןלא היתה יכולה לאכול אותו.

וְלֹא הִסְרִיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ מֵעוֹלָם, וְלֹא נִרְאָה זְבוּב בְּבֵית הַמִּטְבְּחַיִם, בשר הקורבן איננו "על האש". הוא קדוש. וזה משפיע.

וְלֹא אֵרַע קֶרִי לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, במסכת יומא מתואר איך כל שנה היו דואגים שהכהן הגדול לא ייטמא ביום הכיפורים, היום בו רק הוא יכול לעבוד. כאן אנו מגלים שכל שנה מחדש הוא לא נטמא, אבל בכל זאת המשיכו לעשות את הדברים שיפחיתו את הסיכויים לטומאה. גם כש-1,000 פעמים קרה נס, אנחנו לא סומכים על הפעם ה-1,001. אנחנו עושים את המאמצים שלנו.

וְלֹא כִבּוּ גְשָׁמִים אֵשׁ שֶׁל עֲצֵי הַמַּעֲרָכָה, וְלֹא נָצְחָה הָרוּחַ אֶת עַמּוּד הֶעָשָׁן, חוקי המקדש מעל חוקי הטבע.

וְלֹא נִמְצָא פְסוּל בָּעֹמֶר וּבִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וּבְלֶחֶם הַפָּנִים, שאם היו נפסלים, לא היו חלופיים להביא במקומם.

עוֹמְדִים צְפוּפִים וּמִשְׁתַּחֲוִים רְוָחִים, גם עומדים צפופים זה נס. היה דוחק אימים, אנשים היו צפים על גבי אנשים אחרים, לא הגיעו לרצפה, ולא היה חסר חמצן לאף אחד ואף אחד לא נפגע בכל אופן שהוא. וכל שכן שיש נס במצב כזה שכשהשתחוו לה', היה לכל אחד מקום מרווח לעשות זאת עם עצמו.

וְלֹא הִזִּיק נָחָשׁ וְעַקְרָב בִּירוּשָׁלַיִם מֵעוֹלָם, המשנה מפרטת את הניסים שהיו במקדש, וכאן היא כתבה נס שהיה בירושלים. הקדושה של המקדש מתפשטת, ומשפיעה על כל הסביבה.

וְלֹא אָמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ צַר לִי הַמָּקוֹם שֶׁאָלִין בִּירוּשָׁלַיִם. כמו שבהשתחוויה היה מקום מרווח, כך גם בירושלים. בלב האומה יש מקום לכולם.

פרק ה' משנה ו'

שמתם לב להדרגה בבריאת העולם? בהתחלה נבראה הקרקע הדוממת, הקיימת והיציבה, לאחר מכן – הצמחייה (שכבר צומחת ומתפתחת), אחר כך – בעלי החיים (שזזים ממקום למקום ומרגישים), ולבסוף – האדם (שחושב ומתקן את עצמו). האדם הכי עליון. הוא נברא הכי סמוך לשבת - היום הרוחני של השבוע.

הכי סמוך? בעצם לא. עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, רגע לפני כניסת שבת, לאחר שכבר נברא האדם, נבראו עוד עשיריית דברים...

וְאֵלּוּ הֵן: פִּי הָאָרֶץ שבלעה את קרח, וּפִי הַבְּאֵר שהשקתה את העם במדבר בזכות מרים, וּפִי הָאָתוֹן המדברת של בלעם, וְהַקֶּשֶׁת, אות הברית, וְהַמָּן, המזון השמימי, וְהַמַּטֶּה של משה שעשה ניסים, וְהַשָּׁמִיר, תולעת שניסרה אבנים לבית המקדש, וְהַכְּתָב, צורת האותיות של לוחות הברית, וְהַמִּכְתָּב, חקיקה דו צדדית של האותיות בלוחות, וְהַלּוּחוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַמַּזִּיקִין, וּקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה, שלא ניתן לאתר את מקומה, וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף צְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה. להכנת צבת משתמשים בצבת אחרת. הראשונה נבראה אז.

ולא רק לאחר בריאת האנושות נבראו עשרה אלו. הם נבראו לאחר חטאה וגירושה מגן עדן. הם נצרכו כדי שתוכל לחזור לשם.

מנהיגי העם, קדושת העם, הברית לקיום האנושות בכל מקרה, ההשפעה של ה‘, הניסים, בית המקדש, התורה, הנזקים (שנפרעים מהחטאים ומנקים את העולם ומועילים בסופו של דבר לתיקונו), העבודה והמלאכה (שמתקנת את העולם שקולקל, ושיגיעתה משכחת עוון) – לכל אלו יש חלק חשוב הסיפור העולם.

לסיום, נותרו שלוש שורות. נביא רעיון שכתב הרבי מלובביץ' על המשנה: לאחר שבוע של בריאה, נותר הרגע האחרון עד שבת - וגם אותו ה' ניצל, וברא בו דברים חשובים. אין זמן מת.

פרק ה' משנה ז'

שִׁבְעָה דְבָרִים בַּגֹּלֶם וְשִׁבְעָה בֶּחָכָם. חָכָם אֵינוֹ מְדַבֵּר בִּפְנֵי מִי שֶׁהוּא גָדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן, החכם יודע את מקומו, אבל לא פחות מכך, יודע גם את מקומם של אחרים. אם יש לו דבר חכם להגיד, אך באותו מקום יש גם אדם שמבין, מבוגר או מלמד יותר ממנו, הוא ייתן לו זכות קדימה וישמע קודם מה יש לו לומר.

וְאֵינוֹ נִכְנָס לְתוֹךְ דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ, גם אם הם נראים לו שטותיים, או לחלופין גם כשהוא מיהר לרדת לסוף דעת חברו וכבר יש לו תשובה מפורטת ומנומקת להשיב – הוא ייתן לחברו את המקום והכבוד שלו ויניח לו להשלים את דבריו בטרם יגיב. לפעמים דווקא המשפט בסוף יאיר אחרת את הדברים וישנה את התמונה.

וְאֵינוֹ נִבְהָל לְהָשִׁיב, לא נחפז להגיב. חושב לפני שעונה.

שׁוֹאֵל כָּעִנְיָן וּמֵשִׁיב כַּהֲלָכָה, כשעונה, הוא שואל את השאלות הנכונות כדי להבהיר את המצב, כך שיוכל לענות תשובה מדויקת.

וְאוֹמֵר עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן וְעַל אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן, תשובתו מסודרת לפי סדר הגיוני: כלל לפני הפרטים, עקרונות לפני יישום, וכמובן – אם הוא נשאל מספר שאלות, הוא עונה לפי סדר השאלות.

וְעַל מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע, אוֹמֵר לֹא שָׁמַעְתִּי, לא מתבייש לומר שאף פעם לא שמע תשובה לשאלה זו. זו חכמה לדעת לומר "לא יודע".

וּמוֹדֶה עַל הָאֱמֶת. אם טעה, הוא מודה, מתקן ואומר את האמת.

וְחִלּוּפֵיהֶן בַּגֹּלֶם. גם הגולם הוא חכם, אולם רק בפוטנציאל. חכמת הגולם אינה מלוטשת. היא גלומה בו, עדין גולמית. הוא עושה דברים שנראים לו חכמים, אך באמת הם אינם כאלה אלא ההיפך הגמור. אם ננסה להעמיד את התנהלות הגולם על רגל אחת, העיקר אצלו אינו החכמה והאמת אותה הוא מנסה להביע, אלא הוא: מעמדו, תדמיתו ומהירות תגובתו. אם הוא יבין שיש לו עוד הרבה להחכים וזו לא בושה, הוא יתפתח ולבסוף יהיה חכם.

פרק ה' משנה ח'

שִׁבְעָה מִינֵי פֻרְעָנִיּוֹת בָּאִין לָעוֹלָם עַל שִׁבְעָה גוּפֵי עֲבֵרָה. הפורענויות שמגיעות לעולם לא קורות במקרה. הן באות להיפרע ולתת גמול למעשים לא מתוקנים שהאנשים עושים, ולכן הן באות במידה כנגד מידה כלפי אותם מעשים. כך מהעונש ניתן להסיק מה היתה הסיבה לו, ובשלב הבא לתקן אותה.

מִקְצָתָן מְעַשְּׂרִין וּמִקְצָתָן אֵינָן מְעַשְּׂרִין, מצב מאתגר מעט, כי מצד אחד יש אנשים שלא נוהגים כשורה, וצריך לעורר אותם שיתקנו זאת, ומצד שני יש כאלה שעושים מה שצריך, ואי אפשר לתת עונש קולקטיבי ולפגוע גם בהם שלא בצדק. מה הפתרון? פרק ה' משנה ט'

פגיעה של חַיָּה רָעָה בָּאָה לָעוֹלָם עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא הכוללת הזכרת שם ה', וְעַל חִלּוּל הַשֵּׁם עשיית מעשים הפוגעים בכבוד ה' וביחסם של האנשים הרואים אותם, לתורתו. הפגיעה בשם ה' מנמיכה את מעמד האלוקות בעיני בני האדם, והעושים זאת יֵרדו ממעלתם העליונה כבעלי צלם אלוקים וייפגעו על ידי בעלי חיים.

גָּלוּת בָּאָה לָעוֹלָם עַל עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, וְעַל גִלּוּי עֲרָיוֹת, וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, וְעַל הַשְׁמָטַת הָאָרֶץ. עם ישראל החי ופועל בארץ ישראל דומה לנשמה הממלאת ומחייה את הגוף. לנשמה יש שלושה יסודות שבבסיס חייה: קשר מתמיד עם מקור החיים, ברית של הבאת חיים לעולם ושמירה על כלל החיים הקיימים. כשאלו ישנם, היא חיה ומרוממת את הגוף לממד שמעבר לחומר.

שלושה יסודות אלה הגיעו לעם ישראל על ידי אברהם אבינו – המאמין הגדול שמסר נפשו בכבשן האש, יצחק אבינו – שיא מידת הגבורה וההתגברות העצמית בעולם ויעקב אבינו – אבי משפחת ישראל, שילד שלושה עשר ילדים והביא חיים רבים לעולם. בזכותם קם עם שזכה להקים ממלכת כוהנים בארץ הקודש.

פגיעה ביסודות אלו, שומטת מתחת לרגליים את היכולת הישראלית להתקיים על אדמת הקודש. וממילא, שמירת והעצמת יסודות אלו מביאה להעמקת אחיזתנו בארץ ה'.

בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים זמנים הַדֶּבֶר מִתְרַבֶּה: בָּרְבִיעִית למניין שנות השמיטה, וּבַשְׁבִיעִית, וּבְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית שנה ראשונה לשמיטה, וּבְמוֹצָאֵי הֶחָג שֶׁבְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. בָּרְבִיעִית, מִפְּנֵי מַעְשַׂר עָנִי שֶׁבַּשְּׁלִישִׁית שלא נותנים כדין, בַּשְּׁבִיעִית, מִפְּנֵי מַעְשַׂר עָנִי שֶׁבַּשִּׁשִּׁית. וּבְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, מִפְּנֵי פֵרוֹת שְׁבִיעִית שלא מפקירים לעניים. וּבְמוֹצָאֵי הֶחָג שֶׁבְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה, מִפְּנֵי גֶזֶל מַתְּנוֹת עֲנִיִּים שביבול אותה שנה. מי שלא נותן חיים לנזקקים, סותם את הצינור שנותן לו את חייו. ולמי שנותן – יש מקום לקבל.

רָעָב שֶׁל בַּצֹּרֶת בָּאָה, מִקְצָתָן רְעֵבִים וּמִקְצָתָן שְׂבֵעִים. הפורענות על אי נתינת מעשרות הוא רעב. מי שלא נותן מיבולו למוטבים הצריכים לקבל את חלקם - לא יקבל את יכולות כמו שצריך, שיחוש מה שהם מרגישים. ובמקרה שחלק מהאנשים צריכים עדיין לקבל את יבולם כרגיל, בצורת עם מעט גשמים ועליית מחירים הפוגעת בחלק ומעשירה חלק, נותנת את המענה.

גָּמְרוּ שֶׁלֹּא לְעַשֵּׂר, אם הבעיה של חוסר העישור מתפשטת ומדביקה את כולם, רָעָב שֶׁל מְהוּמָה מלחמה וְשֶׁל בַּצֹּרֶת בָּאָה. כולם ייענשו. ואם לא למדו את הלקח והידרדרו יותר, וְשֶׁלֹּא לִטּוֹל אֶת הַחַלָּה, רָעָב שֶׁל כְּלָיָה בָּאָה. אין טיפת גשמי חיים.

דֶּבֶר בָּא לָעוֹלָם עַל מִיתוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין, עבירות חמורות שעונשן והכפרה עליהן היא מיתה בידי שמים, וְעַל פֵּרוֹת שְׁבִיעִית. שלא נשמרה קדושתם ולא הופקרו.

חֶרֶב בָּאָה לָעוֹלָם עַל עִנּוּי הַדִּין, המתנה מיותרת בפסיקת הדין, וְעַל עִוּוּת הַדִּין, פסיקה בניגוד לצדק, וְעַל הַמּוֹרִים בַּתּוֹרָה פוסקים שֶׁלֹּא כַהֲלָכָה. החרב המקצרת חיים והופכת אותם למוות מנקה את הקלקול של המבזבזים ופוגעים בחיי הנידונים ושל ההופכים את תורת ה' מסם חיים לסם מוות.

פרק ה' משנה ט'

פגיעה של חַיָּה רָעָה בָּאָה לָעוֹלָם עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא הכוללת הזכרת שם ה', וְעַל חִלּוּל הַשֵּׁם עשיית מעשים הפוגעים בכבוד ה' וביחסם של האנשים הרואים אותם, לתורתו. הפגיעה בשם ה' מנמיכה את מעמד האלוקות בעיני בני האדם, והעושים זאת יֵרדו ממעלתם העליונה כבעלי צלם אלוקים וייפגעו על ידי בעלי חיים.

גָּלוּת בָּאָה לָעוֹלָם עַל עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, וְעַל גִלּוּי עֲרָיוֹת, וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, וְעַל הַשְׁמָטַת הָאָרֶץ. עם ישראל החי ופועל בארץ ישראל דומה לנשמה הממלאת ומחייה את הגוף. לנשמה יש שלושה יסודות שבבסיס חייה: קשר מתמיד עם מקור החיים, ברית של הבאת חיים לעולם ושמירה על כלל החיים הקיימים. כשאלו ישנם, היא חיה ומרוממת את הגוף לממד שמעבר לחומר.

שלושה יסודות אלה הגיעו לעם ישראל על ידי אברהם אבינו – המאמין הגדול שמסר נפשו בכבשן האש, יצחק אבינו – שיא מידת הגבורה וההתגברות העצמית בעולם ויעקב אבינו – אבי משפחת ישראל, שילד שלושה עשר ילדים והביא חיים רבים לעולם. בזכותם קם עם שזכה להקים ממלכת כוהנים בארץ הקודש.

פגיעה ביסודות אלו, שומטת מתחת לרגליים את היכולת הישראלית להתקיים על אדמת הקודש. וממילא, שמירת והעצמת יסודות אלו מביאה להעמקת אחיזתנו בארץ ה'.

בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים זמנים הַדֶּבֶר מִתְרַבֶּה: בָּרְבִיעִית למניין שנות השמיטה, וּבַשְׁבִיעִית, וּבְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית שנה ראשונה לשמיטה, וּבְמוֹצָאֵי הֶחָג שֶׁבְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. בָּרְבִיעִית, מִפְּנֵי מַעְשַׂר עָנִי שֶׁבַּשְּׁלִישִׁית שלא נותנים כדין, בַּשְּׁבִיעִית, מִפְּנֵי מַעְשַׂר עָנִי שֶׁבַּשִּׁשִּׁית. וּבְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, מִפְּנֵי פֵרוֹת שְׁבִיעִית שלא מפקירים לעניים. וּבְמוֹצָאֵי הֶחָג שֶׁבְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה, מִפְּנֵי גֶזֶל מַתְּנוֹת עֲנִיִּים שביבול אותה שנה. מי שלא נותן חיים לנזקקים, סותם את הצינור שנותן לו את חייו. ולמי שנותן – יש מקום לקבל.

פרק ה' משנה י'

אנו מתחילים סדרת משניות המחלקת את האנשים בתחומים שונים לארבע קבוצות. והפעם: אַרְבַּע מִדּוֹת בָּאָדָם ארבעה סוגי גישות יש בנוגע למערכות יחסים בין בני האדם והשייך להם:

הָאוֹמֵר שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, כל אחד הוא הבעלים על מה ששלו, והוא יכול להחליט לתת לאחרים כשירצה, או להשאיר אצלו הכול. זוֹ מִדָּה בֵינוֹנִית. בין החסיד לרשע שנראה בהמשך.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים: זוֹ מִדַּת סְדוֹם. ההבחנה המוחלטת ביני לבינך יכולה לנבוע מהתנגדות מהותית לנתינה מאחד לשני. בסדום, כל אחד מסתדר משלו, לא נעזר באחרים ולא עוזר לאחרים. כל אחד יחיה את חייו בלי קשר לזולת – קשר שקושרת הנתינה.

שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, הכל של כולם. קומוניזם, קיבוץ. עַם הָאָרֶץ. כולם ביחד, מחוברים לאותה ארץ משותפת. כולם נותנים לכולם. יש בכך יתרון של אחווה, אולם יש גם חסרון - אין ייחודיות. כלל שאיננו מורכב מפרטים – אינו כלל. במצב כזה, אין לאף אחד משהו שלו. וזה לא טוב. הכי טוב זה שיש משהו ששייך לי, אך אני לא משאיר אותו אצלי, אלא נותן גם לאחרים ליהנות ממנו.

שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, לגבי מה ששלי – רְאה אותו כאילו הוא שלך. יש לך רשות מוחלטת להשתמש בו. לגבי שלך – אשמח אם תיתן לי, אך זה שלך. אתה מחליט אם לתת או לא. חָסִיד. שֹם את החסד במרכז ורוצה להעניק משלו לאחרים. כשיצטרך בעצמו את אותו חפץ – יכול להיות שיגיד לזולת המבקש שאין באפשרותו כעת לעזור לו, אך כל עוד יוכל - ייתן להשתמש בשלו בשמחה.

שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, הכל שייך לי. גם מה ששלך בעצם שלי, וייקח זמן עד שגם אתה תגלה את זה (כשלא תמצא את זה אצלך). רָשָׁע. גם עוד לפני שיפעל לפי תפיסת עולמו. בעצם תפיסתו הוא רשע. חור שחור, שרוצה לשאוב את הכל אליו. ומעניין מה קורה כשחסיד ורשע נפגשים...

פרק ה' משנה י"א

אַרְבַּע מִדּוֹת בַּדֵּעוֹת: יש ארבעה מיני אופי. נוֹחַ לִכְעוֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת, הרגש שלו משתנה במהירות. הוא מגיב מהר לפי התחושה. אם מישהו מרגיז אותו – הוא מתרגז. מצד שני, מהר מאוד הוא חוזר לשליטה. הכעס שבא בקלות – הולך בקלות. יָצָא שְׂכָרוֹ בְהֶפְסֵדוֹ. יתרון אופי זה – היציאה המהירה מהכעס – מתקזז בחיסרון שלו, הגדול יותר – הכניסה החפוזה אליו. נכון שאדם כזה לא ישמור כל כעס למזכרת, אבל אם כל דבר מדליק אותו - צריכה להידלק אצלו נורה אדומה. משהו לא בסדר.

קָשֶׁה לִכְעוֹס וְקָשֶׁה לִרְצוֹת, הוא לא ממהר לכעוס, אבל אם הוא כועס – הוא כועס. הרגשות שלו יותר עמוקים מהטיפוס הראשון. הרגשות אצלו לא מתחלפים בכל רגע. לכן לוקח זמן עד שהוא יכעס, וייקח עוד זמן עד שהוא ישתחרר מהכעס. יָצָא הֶפְסֵדוֹ בִּשְׂכָרוֹ. יש חיסרון בהישארות בכעס, אבל היתרון שבאופי הזה גדול יותר מהחיסרון. הוא יכעס רק ”פעם ב...“

קָשֶׁה לִכְעוֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת, כאן - כבר לא מדובר ברמת העומק של הרגשות, כי מצד אחד לוקח לו הרבה זמן לכעוס, ומצד שני הוא ממהר לעשות הפסקת אש ולחזור לרגיעה. מדובר בעומק אחר - בעומק של האדם. מדובר פה בחָסִיד. אדם שהשקיע והגיע למצב שהוא יודע שכל מה שקורה לו מכוון אליו מאת ה‘, והכול מדויק על הצד הטוב ביותר. כל דבר שקורה לו הוא מָתָנה שה‘ שולח לו – אז למה לכעוס? וגם אם קורה לפעמים שהוא נופל וכועס – הוא ממהר לצאת משם.

נוֹחַ לִכְעוֹס וְקָשֶׁה לִרְצוֹת, האנטי-תזה של החסיד מקודם. לא מדובר באדם שרוצה לעבוד על המידות שלו אך לא מצליח. מדובר על אדם שמחובר פנימית לכעס, רואה בו דרך חיים. יש בו אנרגיות פנימיות שליליות שממהרות להתפרץ על דברים קטנים. רָשָׁע. ואוי לו ואוי לשכנו... אז כשתבחרו שכן – תבחרו בחסיד.

פרק ה' משנה י"ב

אַרְבַּע מִדּוֹת בַּתַּלְמִידִים: מַהֵר לִשְׁמוֹעַ הראשון לתפוס את העניין. הוא קיבל מתנה מה' - קליטת בזק. אולם מהצד השני, הוא מהיר תפיסה וּמַהֵר לְאַבֵּד, ה‘ נתן לו הבנה טובה, אך זיכרון – לא באותה רמה. או שהוא קיבל זיכרון מצוין, אבל מכיוון שהוא מבין הכול מהר, אותו תלמיד חושב שאינו צריך להתאמץ בלימודים, ואינו חוזר על הלימוד. ומי שלא חוזר – לא זוכר. יָצָא שְׂכָרוֹ בְהֶפְסֵדוֹ. יתרונו נבלע בחסרון. התועלת לטווח הקצר אפסית, אם היא לא משאירה כלום לטווח הארוך.

ובקצה השני: קָשֶׁה לִשְׁמוֹעַ וְקָשֶׁה לְאַבֵּד, ייקח לו קצת זמן עד שהוא יבין בכלל על מה מדובר, אולם לאחר שיקלוט את הדבר - הוא לא ירפה ממנו. הוא יחזור עליו, וישאיר אותו איתו גם לטווח הארוך. יָצָא הֶפְסֵדוֹ בִשְׂכָרוֹ. בסך הכולל, הוא בפלוס. הוא התגבר על הקושי, לא הותיר ממנו זכר לעתיד, והוא עצמו צמח.

מַהֵר לִשְׁמוֹעַ וְקָשֶׁה לְאַבֵּד, הוא משתמש בקליטה המהירה שקיבל מה‘, ולא מתבלבל ממנה. לאחר שהעניין נקלט אצלו במהירות, הוא מוכן לחזור עליו ולהחדיר אותו לזיכרון, לא לתת לו להישמט מבין האצבעות רק בגלל חוסר עבודה. חָכָם. עושה בחכמה, וצובר חכמה. בסופו של דבר, כשהוא יהיה מבוגר - מה שלמד בצעירותו (וגם אחר כך), יהיה אצלו ביד.

קָשֶׁה לִשְׁמוֹעַ וּמַהֵר לְאַבֵּד, הוא מתאמץ רבות כדי שמשהו ייכנס לתוכו, ורגע לאחר המבחן - נותן לו להישכח. זֶה חֵלֶק רָע. לא "טיפש". כל אחד מקבל מה' את החלק שלו, לפי המסלול והיעד שלו, בכל תחום שהוא. והחלק שאותו תלמיד קיבל בתחום הלימוד – לא פשוט. באופן כללי, זה לא בידיים שלו להצליח להיות למדן, אבל בהחלט בידיים שלו להחליט שלא להרים ידיים אלא להרים את הראש. דווקא לו יש את האפשרות להחליט ”אף על פי כן“, להשקיע כפי יכולתו, ולזכות למאה במבחן של אלוקים.

פרק ה' משנה י"ג

אַרְבַּע מִדּוֹת בְּנוֹתְנֵי צְדְקָה. אם היינו כותבים את המשנה, איך היינו מחלקים את נותני הצדקה? לפי מה? לפי המוטיבציה הפנימית? לפי רמת המוכנות להעניק? לפי סוגי הנזקקים אליהם הם ייעדו את כספם? לפי הספונטנית והתכנון מראש של הצדקה?

המשנה מחלקת את נותני הצדקה לא לפי אופי הנתינה אלא על פי הרצון הפנימי והיחס של הנותנים לצדקה.

הָרוֹצֶה שֶׁיִּתֵּן וְלֹא יִתְּנוּ אֲחֵרִים, הוא בעד לתת לנזקקים, ורוצה לזכות בעצמו בכל המצווה. עֵינוֹ רָעָה בְּשֶׁל אֲחֵרִים. אם באמת אכפת לו מהזולת הנזקק, אכפת לו גם מהזולת שצריך לתת את הצדקה כדי לזכות במצווה.

יִתְּנוּ אֲחֵרִים וְהוּא לֹא יִתֵּן, כשיש גיוס המונים, הוא נכנס מדי פעם לאתָר כדי לראות את ההתקדמות ולשמוח בכך שעמדו ביעד, אבל הוא עצמו לא יקדם את היד לכיס. עֵינוֹ רָעָה בְשֶׁלּוֹ. הנזקקים יקבלו מה שהם צריכים מבחינה חומרית, ורק הוא יפספס את ההזדמנות לקחת בזה חלק ולהתעשר רוחנית.

יִתֵּן וְיִתְּנוּ אֲחֵרִים, נותן כמה שהוא יכול ורוצה שגם האחרים ייתנו כמה שיכולים, חָסִיד. איש של חסד. החסד שבצדקה מעניין אותו, ולא שום פן אחר שיש בה. לא משנה לו אם הוא יקבל את הקרדיט או שאחרים, לא משנה לו מי ייתן כמה, אכפת לו רק שתהיה נתינה של כל מה שנצטרך לזולת. שיהיה חסד באמת.

לֹא יִתֵּן וְלֹא יִתְּנוּ אֲחֵרִים, רָשָׁע. הוא לא גזל מהעניים, הוא גם לא מנע מאנשים לתת להם צדקה. הוא פשוט לא רצה שיהיה להם. שלא הוא ייתן להם וגם לא אחרים - אפילו שזה לא פוגע לו בכיס בשום צורה. הוא מנוכר לצורך שלהם, הוא רוצה שהם יישארו חסרי אמצעים. הוא אכזר. הוא רוצה שלא תהיה צדקה, שמתנת החסד שהעניק אלוקים לעולם לא תמומש, שכל אחד יחיה רק לעצמו, וממילא החברה תמות.

פרק ה' משנה י"ד

לימוד התורה עצמו מתחיל בקריאת והבנת המילים, אך התהליך כולו מתחיל קודם לכן. ברגליים. גם למאמץ שהאדם משקיע כדי להגיע ללמוד יש ערך. ההליכה הזו מקרבת אותו לה‘, וגם עליה יש שכר. אַרְבַּע מִדּוֹת בְּהוֹלְכֵי לְבֵית הַמִּדְרָשׁ: ביחס להליכה, יש ארבעה סוגי אנשים:

הוֹלֵךְ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה, בשמונה בערב הוא עוזב את הבית, והולך לבית הכנסת. יש לו שיעור תורה. כשהוא מגיע, הוא פותח את הגמרא ונרדם, אבל הוא לא יגע לריק, הוא לא הלך לשווא.

שְׂכַר הֲלִיכָה בְיָדוֹ. העייפות הכריעה אותו, אבל הוא היה יכול להישאר בבית באותו זמן, ובמקום זה הוא החליט להתאמץ וללכת לבית הכנסת. שכרו לא יקופח.

עוֹשֶׂה וְאֵינוֹ הוֹלֵךְ, במקום לנסוע הלוך וחזור לשיעור, הוא מעדיף להישאר בבית וללמוד לבד יותר זמן. אין לו שכר הליכה (ומעלת לימוד בחבורה), אך ודאי ששְׂכַר מַעֲשֶׂה בְיָדוֹ.

האדם השלישי מבין שאפשר ליהנות מכל העולמות, לקבל גם מזה וגם מזה. הוא משקיע והולך, וכשהוא מגיע, הוא לומד. הוֹלֵךְ וְעוֹשֶׂה. את גלי העייפות הוא שובר בכך שהוא מחליט לעמוד, לשתות כוס קפה, או ללכת הלוך ושוב תוך כדי הלימוד (ולקבל עוד קצת שכר הליכה...). אדם זה בהחלט ראוי לתואר חָסִיד.

ויש אדם שכֹל זה לא בראש שלו בכלל. מעניינים אותו דברים אחרים, חומריים יותר. הוא לֹא הוֹלֵךְ וְלֹא עוֹשֶׂה. הוא הולך, כמובן, אבל לא ללימוד.

רָשָׁע. בעזרת ה‘, גם אדם זה יבין בקרוב שהשער לחיים טובים, גם ברמה הפיזית, וודאי לעֹשֶר רוחני, הוא לימוד התורה. הוא ישאיר מאחוריו את המגרש ויילך לבית המדרש. במקום שידורים הוא ילך לשמוע דרשות ושיעורים. קול רעש גדול של לימוד.

פרק ה' משנה ט"ו

אַרְבַּע מִדּוֹת סוגים בְּיוֹשְׁבִים לְפְנֵי חֲכָמִים: ארבעה אנשים ישמעו את אותו שיעור מרב אחד, וארבעתם יֵצאו מהשיעור עם דברים אחרים. כל אחד לפי עניינו. בדרך משל, ארבעת הסוגים דומים ל: סְפוֹג, וּמַשְׁפֵּךְ, מְשַׁמֶּרֶת, מסננת של יין, וְנָפָה.

סְפוֹג, שֶׁהוּא סוֹפֵג אֶת הַכֹּל. כמו ספוג שקולט לתוכו כל מה שמגיע אליו, כך גם אותו טיפוס יושב בשיעור בריכוז מלא. כל מילה של הרב – נכנסת אצלו לדיסק. הכל משמעותי.

לאדם זה יש מעלה חשובה מאוד: הוא מחשיב את דברי רבו. מצד שני, הוא לא מבחין בין עיקר לטפל. הוא צריך להוסיף לעצמו יכולת סינון כדי שיוכל להבחין בין הרעיונות והחידושים שראוי לשמור בפנים לבין הסיפורים שהרב סיפר רק כדי לתַחְזק את הערנות של השומעים.

בקצה השני - מַשְׁפֵּךְ, שֶׁמַּכְנִיס בָּזוֹ וּמוֹצִיא בָזוֹ. הוא מגיע לשיעור, אבל בכך מסתכם הלימוד שלו. הכול נכנס באוזן אחת ויוצא מהאוזן השניה. בניגוד גמור לאיפוס הראשון, הטיפוס הזה לא מעריך מספיק את הדברים כדי להכניס אותם לקופסה בראש.

מְשַׁמֶּרֶת, שֶׁמּוֹצִיאָה אֶת הַיַּיִן וְקוֹלֶטֶת אֶת הַשְּׁמָרִים. לטיפוס מהסוג השלישי יש סינון, אבל שלילי. את היין המשובח הוא לא יקלוט אלא ישחרר החוצה. הוא מתעניין בשמרים, שנועדו ליצור את היין, אך אינם אכילים בפני עצמם. הוא יברור אותם בפני , ינתק אותם מייעודם בהקשר הכולל, ומשיעור שלם הוא ייקח חצי משפט, וימהר להוציא אותו לתקשורת.

וְנָפָה, שֶׁמּוֹצִיאָה אֶת הַקֶּמַח וְקוֹלֶטֶת אֶת הַסֹּלֶת. התלמיד מהסוג המשובח ביותר. אדם שבורר את הדברים, ומכניס לזיכרון לטווח ארוך רק את החלק החשוב ביותר, את תמצית הדברים. כך יהיה קל יותר לזכור אותם.

פרק ה' משנה ט"ז

כשליש מהזוגות שהלכו להירשם ברבנות לנישואין חוזרים לשם שוב, והפעם - כדי לפרק את הקשר. יש לכך סיבות רבות. אחת מהן היא, שאת מה שהם חִפשו בנישואין, הם לא מצאו. והם חִפשו את הדבר הלא נכון, הם חפשו אהבה התלויה בדבר.

כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בְדָבָר, בָּטֵל דָּבָר, בְּטֵלָה אַהֲבָה. אם אוהבים אדם בגלל כספו, הכסף הוא האהוב. אם הכסף יאבד, תאבד איתו גם האהבה. כך גם באהבת כשרון של שחקנים וזמרים ובאהבת יופי או חוש הומור.

וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם. כשאוהבים אדם בגלל שאוהבים אותו, כי הוא הוא - הוא תמיד יישאר הוא, והאהבה אליו לא תחלוף. כך למשל באהבת הורה לילדו. ילדו תמיד יהיה ילדו, וההורה תמיד יאהב אותו.

גם באהבה לבן או בת הזוג, הרצון לקשר צריך לעמוד במרכז האהבה, ולא ההנאה – שמופקת מהקשר. לשם הקשר והחיבור צריך לעבוד, להשקיע ולוותר על כל מיני הנאות, אך כך בונים אהבת אמת, שבסופו של דבר היא ההנאה הכי גדולה. ועדיין, לא ההנאה היא המטרה בחיפוש אהבת האמת.

אֵיזוֹ הִיא אַהֲבָה הַתְּלוּיָה בְדָבָר, זוֹ אַהֲבַת אַמְנוֹן וְתָמָר. אמנון אהב את תמר אחותו אהבה יוקדת, שהתגלתה כתאווה שורפת, שכשלא יכלה להמשיך ולספק את רצונו הנמוך גם אחר כך - גרמה לו לזרוק בביזיון את אחותו. מההתחלה הוא היה במרכז, והיא רק היתה אמצעי לגרום לו הנאה. חפץ.

וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, זוֹ אַהֲבַת דָּוִד וִיהוֹנָתָן. יהונתן בן שאול הנסיך קיבל ברצון את העובדה שדוד חברו יהיה המלך הבא, כי לא אינטרס חיצוני קישר אותו לדוד, אלא חיבת דוד עצמו, חברו בנפש. לא המעמד עניין אותו, אלא שהם ימשיכו להיות חברים.

פרק ה' משנה י"ז

כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ. נסביר את המשנה בדרך רמז:

מחלוקת לשם שמיים היא מחלוקת עניינית. לא ה"אני, כאן ועכשיו" מניע אותה, אלא השמים, מה שלמעלה מאיתנו.

ואם כבר שמים, אז לפי חז"ל, השם הזה מבטא שילוב של אש ומים. כאן, בארץ – הם לא כל כך הולכים ביחד, אבל למעלה, בשמים – השורשים הרוחניים שלהם מתמזגים יפה מאוד. לכל אחד מהם יש משהו שחסר לשני, וכששניהם תורמים את תכונותיהם המיוחדות ליצירה המשותפת שלהם – יש שמים.

במחלוקת לשם שמים, כל צד מבין שיש מקום גם לצד השני, והאמת כוללת את שניהם וגדולה יותר משניהם. הוא לא מוחק את החולק עליו, הוא רק מאיר צד נוסף, שלדעתו האישית – גובר על השיקול שכנגד.

גם דברי בית הלל וגם דברי בית שמאי הם דברי אלוקים חיים. בפועל, מה עושים בסוף? זאת שאלה אחרת. צריך להגיע להכרעה, וההלכה נקבעה כבית הלל. אבל מצד הרעיונות – בשתי הדעות יש אמת. בכל צד יש אמת חלקית. וזו המחלוקת – חלוקת האמת בין שני הצדדים. למחלוקת כזאת יש קיום – לעולם יהיה צד אמת בשני הצדדים, כל עוד הם יזכרו שהם רק חלק מהאמת.

במחלוקת שלא לשם שמים, בה המניע איננו בירור האמת אלא הצדקת העצמי, כל צד טוען שכל האמת אצלו, שהוא חזות הכול. השני טועה לחלוטין ועליו להיעלם. קֹרח יצא חזיתית מול משה. הוא טען שהוא ראוי להנהיג ועל משה ואהרן לזוז הצידה. והאמת התגלתה בסוף. והיא היתה בצד של משה. קרח נעלם, ואיתו - המחלוקת שלו.

פרק ה' משנה י"ח

כָּל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים, לא מסתפק בעשיית זכויות בעצמו אלא גורם גם לאחרים לזכות לעשות טוב: מארגן שיעורי תורה, מפרסם אותם, מעודד אנשים להגיע, מציע להם לקבל קבלה טובה...

אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ. הבחירה החופשית תישאר בידו, כמובן, אולם הסיוע שלו לאחרים לזכות גורם שמלמעלה יסייעו גם לו: אם הוא לא יחליט לחטוא, משָמים ישמרו עליו שהוא לא יחטא בשגגה, שאחרים לא יטעו במעשיו ובגללו יחטאו וכדומה.

וְכָל הַמַּחֲטִיא אֶת הָרַבִּים, מספק לאחרים אפשרות לחטוא, או אף מעודד אותם לעשות זאת ולהתנסות בחטא.

אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. לשאר החוטאים עוזרים מלמעלה לשוב, אך המחטיא את הרבים וגורם להם ליפול, לא זוכה שינסו למשוך אותו ולהצילו מהדרך המקולקלת בה בחר.

יתרה מזו: האדם השב בתשובה צריך לתקן את תוצאות חטאו. תוצאות מעשיו של מחטיא הרבים עדיין מתגלגלות בעולם. עליו להחזיר בתשובה את מי שהחטיא, ורק אז יוכל לזכות בכפרה שלמה (מדרש שמואל).

משֶׁה זָכָה וְזִכָּה אֶת הָרַבִּים, זְכוּת הָרַבִּים תָּלוּי בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: צִדְקַת ה' עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל. גם את צדקתו הפרטית עשה משה רבנו, וגם את משפטיו שלימד את ישראל. המעשים הטובים שכל העם עשה בזכות זה שהוא לימד אותם, ייזקפו גם לזכותו. כך גם אדם שגורם לאנשים לנהוג במצווה נוספת, שותל באותו רגע שתיל שימשיך להוציא פירות גם בעתיד.

יָרָבְעָם חָטָא וְהֶחֱטִיא אֶת הָרַבִּים, חֵטְא הָרַבִּים תָּלוּי בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: עַל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר חָטָא וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל. גם מה שהחטיא אחרים נקרא ”חטאות ירבעם“. כי הוא גרם להם לעשות זאת. אז עדיף לגרום לאחרים לעשות טוב...

פרק ה' משנה י"ט

כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ שְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ, שיפורטו בסמוך, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וּשְׁלשָׁה דְבָרִים אֲחֵרִים, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. אלו שני הקצוות בעולם המידות: אברהם אבינו, שכל כולו היה יציאה מעצמו, דאגה לזולת באהבה והוספת טוב, ובלעם הרשע, שהיה מרוכז בעצמו ובתאוותיו והיה עסוק בלקלל ולפגוע באחרים.

עַיִן טוֹבָה, הסתכלות חיובית והסתפקות במועט, וְרוּחַ נְמוּכָה, ענווה, וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה, התרחקות מתאוות ושמחה במה שיש, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ.

עַיִן רָעָה, חוסר סיפוק תמידי וחיפוש חסרונות, וְרוּחַ גְּבוֹהָה, גאווה, וְנֶפֶשׁ רְחָבָה, צלילה בתאוות חומריות, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע.

מַה בֵּין תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ לְתַלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, אוֹכְלִין בָּעוֹלָם הַזֶּה נהנים בחייהם מתוצאות מידותיהם הטובות, וְנוֹחֲלִין יש להם חלק בָּעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: לְהַנְחִיל אֹהֲבַי תלמידי אברהם אבינו, סמל מידת האהבה והחסד בעולם, יֵשׁ, וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא. אפשר לומר שמילוי האוצרות הינו האכילה בעולם הזה, ואפשר לומר שגם הוא מדבר על העולם הבא, והמשנה לא מביאה פסוק כדי ללמוד שהם אוכלים בעולם הזה. רואים את זה בעיניים.

אֲבָל תַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע יוֹרְשִׁין גֵּיהִנָּם וְיוֹרְדִין לִבְאֵר שַׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִידֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ. אולי גם אצל הבלעמים צריך מקור לירידתם לבאר השחת לאחר המוות, אבל לא צריך מקור לגיהינום שהם מורישים לעצמם. הוא כבר פה, בעולם הזה, בחיים המנוהלים על ידי היצרים וההתעסקות בשלילי, בחסר, במה שאין.

פרק ה' משנה כ'

יְהוּדָה בֶן תֵּימָא אוֹמֵר: הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר, הנמר הוא חיה לא גדולה במיוחד, אבל הוא מעז ללכת על חיות גדולות ממנו. גם אתה, תתנָמֵר, לך על מטרות גדולות. פעמים רבות, ברגע שתחליט להסתער – יהיה לך את הכוח. (ע“פ הרב אליעזר קשתיאל)

וְקַל כַּנֶּשֶׁר, מלך העופות הוא לא היפיוף שבהם, אבל הוא עף הכי גבוה שיש. גם אתה, חפש באיזה תחום אתה שולט, ותכוון בו הכי גבוה. לך על הרמות הגבוהות ביותר. אל תיתן לפחד מהנפילה להכביד עליך. זכור שכל עוד אתה עולה, אתה לא יורד.

וְרָץ כַּצְּבִי, הצבי מוכרח להיות מהיר, כי באזורי מחייתו אין הרבה מסתור. אבל ריצה לא חייבת להיות מפני משהו. היא יכולה להיות לקראת משהו, ולריצה כזו מתכוונת המשנה. תעמיק במטרות שלך, בדרך אליהן, תרצה מעומק הלב וממילא גם תרוץ (הדבר רמוז בשם הצבי, הקשור למילה רצון בארמית).

וְגִבּוֹר כָּאֲרִי, לרוב דווקא הלביאה היא זו שטורפת, אבל במקרים מורכבים יותר, האריה מוזעק ומסייע. הגבורה לא תמיד חייבת לצאת לפועל במעשים. אבל היא צריכה לפעום בלב, להיות מוכנה לרגע בו יצטרכו אותה. כשאתה רוצה - אין דבר שיעמוד בפני הרצון. תתגבר על כל דבר. ולמה כל זה? לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמָיִם. כי יש לך אבא ששלח אותך לפה למען משהו.

הוּא הָיָה אוֹמֵר: עַז פָּנִים לְגֵיהִנָּם, וּבשֶׁת פָּנִים לְגַן עֵדֶן. תהיה עז כנמר – אבל תשאיר את העזות בגבולות של הקודש. תיזהר שהיא לא תגלוש לחוצפה חשופה. תחיה ביראה מפני ה'.

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱ-לֹהֵינוּ, שֶׁיִבָּנֶה בֵּיהַמִּ“ק בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ, וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ. איך יבנה המקדש – על ידינו, או שהוא ירד מהשמים? ייתכן שהוא ירד מושלם מהשמים, לאחר שאנחנו נכין אותו מכאן, על ידי שנחיה בתורה – בלימוד ובקיום שלה, בעוז, בקלילות, ברצון, בגבורה וביראת שמים.

פרק ה' משנה כ"א

האדם מתפתח בשלבים, ובהתאם להם - משימות חייו. הוּא הָיָה אוֹמֵר: בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא, לפני כן, הילד לומד להכיר את עצמו ואת העולם. כשיתפתח יותר, ילמד גם את התורה שמגלה את הערך שבאדם ובעולם.

בֶּן עֶשֶׂר לַמִּשְׁנָה, בניגוד למקרא הסיפורי, המשנה בנויה כקבצי הלכות. היא לגדולים יותר.  היא תמצית התורה שבעל פה.

בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְוֹת, כשיש עצמאות יש בחירה מרצון בטוב.

בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַתַּלְמוּד, תזמון הגמרא: כיתה ט‘. המֹח מותאם אז יותר לצורת חשיבה של העמקה ודיון. הוא גם נבנה מעולם הערכים, המוסר והאגדה שבגמרא. עד כאן חטיבת הלימוד.

בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לַחֻפָּה, התבגר הנער, והגיע זמנו לעלות קומה. להיות אחראי לא רק לעצמו, אלא גם לאחרים, למשפחה.

בֶּן עֶשְׂרִים לִרְדּוֹף, לצאת לחפש ולהביא פרנסה הביתה, על ידי השקעה ותרומה כלשהי לחברה.

בֶּן שְׁלשִׁים לַכֹּחַ, האדם נמצא בשיא כוחו, ויוכל לפעול רבות.

בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה, לאחר הבשלת הכֹח הפיזי, קורה הדבר גם לכֹח המחשבתי, ליכולת ההתבוננות, ההבחנה והסקת מסקנות.

בֶּן חֲמִשִּׁים לָעֵצָה, מניסיון חייו הוא יכול לייעץ, להמליץ ולהזהיר.

החטיבה השלישית: בֶּן שִׁשִּׁים לַזִקְנָה, תחילת שלב הזקנה.

בֶּן שִׁבְעִים לַשֵּׂיבָה, הופעה חיצונית יותר של הזקנה.

בֶּן שְׁמוֹנִים לַגְּבוּרָה, נדרשת ממנו גבורה כדי לבצע דברים.

בֶּן תִּשְׁעִים לָשׁוּחַ, גופו כפוף, אף שרוחו יכולה להיוותר זקופה.

בֶּן מֵאָה גופו כְּאִלּוּ מֵת וְעָבַר וּבָטֵל מִן הָעוֹלָם. לחומר יש גבול. אך הנשמה הרוחנית קיימת ויכולה להמשיך בכל הכוח.

פרק ה' משנה כ"ב

בֶּן בַּג בַּג אוֹמֵר: הֲפָךְ בָּהּ וַהֲפָךְ בָּהּ, דְּכֹלָּא בָהּ. בתורה נמצא כל הטוב: מידות, מוסר, קרבת ה' ודרך חיים מאוזנת ועשירה. מי שלומד תורה, סופג אליו מאוצר החיים הזה. עסוֹק בתורה, ואחר כך המשך ועסוק בה. הגעת למקום הנכון. כל מה שטוב - פה.

ויותר מזה: מכיוון  שהתורה היא דבר ה', היא כוללת הכול. כמו שכל תכונות העץ נמצאות בזרע, כך כל העניינים בעולם גנוזים בתורה. אמנם הם לא נמצאים שם בגלוי, אבל הם שם. כולם. מי שמבין את התורה לעומקה, את שרשי דבריה, יכול להבין איך השורשים הללו קיימים גם במציאות, ועל פי זה גם להבין איך הם מתבטאים ואיך נכון שיופיעו בפועל.

לדוגמה: מתוך חכמת התורה מגלה הזוהר הקדוש שכדור הארץ הוא עגול: "אלה למטה ואלה למעלה. כשמאיר לאלה, חשוך לאלה. לאלה יום ולאלה לילה". הרבה זמן אחר כך, גם המדע מצא את זה, גם הוא גילה את אמריקה.

ובָהּ תֶּחֱזֵי, לא רק שתראה בתורה את כל המציאות, אלא שעל ידי עמל הלימוד תקנה את הסתכלות התורה על העולם. כך תוכל להביט על כל מצב מנקודת מבטה, ולראות אותו מדויק.

וְסִיב וּבְלֵה בַהּ, וּמִנַּהּ לָא תְזוּעַ, אם זכית לעסוק בתורה ועסקת בה עד שהגעת לגיל מבוגר- אל תאמר: "השקעתי בזה עשרים שנה, עכשיו אולי נלך לבדוק דברים אחרים". גם בסוף המסלול, כשאתה כבר מבוגר, וגופך כבר לא בשיא פריחתו, אל תרפה. תמשיך בדרך המלך.

למה? שֶׁאֵין לְךָ מִדָּה טוֹבָה הֵימֶנָּה. אין דבר יותר טוב מהתורה. ראית פעם קבלן מצליח שמחליט שהוא השקיע יותר מדי בעסקי הקבלנות, ואולי כדאי לו להתחיל לעשות הסבה? עסק טוב לא עוזבים רק בגלל שעסקו בו. אם אפשר להמשיך, למה לעצור?

פרק ה' משנה כ"ג

לפי מה נקבע שכר המצוות? מה ה"תעריף", מה ה"תִמחוּר"? אנחנו לא יודעים, ובכוונה לא גילו לנו את זה. מה שברור הוא שהחישוב הזה אינו פשוט. יש בו מספר מרכיבים.

בנוסף להבדלים בין המצוות השונות, ישנו מרכיב המשתנה בין בני האדם, ואפילו בין מצבים שונים באותו אדם. למרכיב כזה מתייחסת המשנה:

בֶּן הֵא הֵא אוֹמֵר: לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא. לפי הצער - השכר. או במילים שלנו – השכר מושפע מרמת המאמץ וההשקעה שנדרשו כדי לעשות את המצווה.

יכול להיות ששני אנשים ישמרו יחד שבת, אבל בעבורם שמירת השבת הזו היא שני עולמות שונים: לאחד מהם זה מובן מאליו, אין לו שום קושי או התלבטות האם לשמור או לא,               ולשני - כל רגע נוסף שהוא מצליח להתאפק ולא לגשת אל הפלאפון, עולה לו במאמצים גדולים. ואפילו באותו אדם עצמו, יכול להיות שבמקרה אחד הפיתוי לעקוץ את חברו וללעוג לו ממש בוער בו, ובמקרה אחר ממש לא.

יותר מזה: במצוות, לא רק התוצאה בשטח משמעותית, אלא גם ההשפעה על הנפש העושה אותה. שכר המצוות איננו משכורת המשתלמת בסוף החודש. השכר של המצווה הוא בעצם הטוב הרוחני שזוכה בו האדם בהתחברות לה' על ידי עשיית מצוותיו. העונג האדיר בעולם הבא מגיע בדיוק מכך, וככל שהאדם משקיע עבור החיבור הזה, ככה החיבור עמוק יותר ומשמעותי יותר.

תיקון המידות וכן חלחול וקיבוע הערכים המתבצעים על ידי קיום המצוות, נגזרים באופן ישיר מהמאמץ הנפשי הכרוך בעשיית המצווה. ככל שהקושי הנפשי גדול יותר, הצעד שנעשה קדימה ולמעלה, גדול יותר. נהיים קרובים יותר, ולא צריך שום דבר יותר מזה.