"וידבר ה' אל משה לאמר. זאת תהיה תורת המצרע ביום טהרתו והובא אל הכהן. ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע" וגו' (ויקרא יד,א-ג). הצרעת היא מחלה כ"ך קשה עד שנחשב כמת: 'ותניא, ארבעה חשובין כמת: עני, ומצורע, וסומא ומי שאין לו בנים ... מצורע דכתיב (במדבר יב, יב) "אל נא תהי כמת"' וכו' (נדרים סד,ב). לכן מובן הדבר הידוע שמובא בספר היצירה: 'אין בטובה למעלה מענ"ג ואין ברעה למטה מנג"ע' (ספר יצירה ב,ז), שהכי רע זה נגע. כיון שהנגע וענג הם שני הפכים, נראה שבענג נעוץ תיקון לנגע צרעת, שעונג נאמר על שבת: "אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכבד וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר" (ישעיהו נח,יג), כך שנראה שיש בשבת גילוי הפוך מנגע צרעת. אולי לכן בכפרת המצורע מזים על המצורע שבע פעמים: "והזה על המטהר מן הצרעת שבע פעמים" (ויקרא יד,ז) כרמז לשבת, וכן יש עניין של שבוע: "וכבס המטהר את בגדיו וגלח את כל שערו ורחץ במים וטהר ואחר יבוא אל המחנה וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים. והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבת עיניו ואת כל שערו יגלח וכבס את בגדיו ורחץ את בשרו במים וטהר" (שם, ח-ט) כדי לגלות כח של שבת. (אולי לכן גם יש גילוי של שבעה בכפרתו ביום השמיני: "וביום השמיני יקח שני כבשים תמימים וכבשה אחת בת שנתה תמימה ושלשה עשרנים סלת מנחה בלולה בשמן ולג אחד שמן" (שם, י) [2 כבשים, 1 כבשה, 3 עשרונים סלת מנחה, ולוג שמן 1]). עיקר הצרעת באה על לשוה"ר (ז"א בחז"ל מופיעים עוד חטאים שעליהם באה צרעת, אבל נראה שהדבר העיקרי הוא לשוה"ר שלכן עליו נרמז בשם צרעת, ואף במרים נאמר שהצטרעה בעקבות שדיברה על משה): 'ואמר ר' יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע נגעים באים עליו, שנאמר (תהלים קא, ה) "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית", וכתיב התם "לצמיתות" ומתרגמינן לחלוטין, ותנן: אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה. אמר ריש לקיש: מאי דכתיב (ויקרא יד, ב) "זאת תהיה תורת המצורע" זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע' (ערכין טו,ב). על החוטא בלשוה"ר נאמר: 'ואמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע, אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר (תהלים קא, ה) "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל", אל תיקרי אותו לא אוכל אלא אתו לא אוכל' (שם). כך ששבת זה ההיפך מזה, שבשבת אנו מראים את גילוי ה' בעולם, שאנו מחוברים לקדושתו ולכן שובתים בעולם בשבת כגילוי לזה: "ביני ובין בני ישראל אות הוא לעלם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש" (שמות לא,יז). כך שבשבת זהו גילוי כביכול של דירת ה' איתנו בעולם, ההיפך מלשוה"ר. לכן שבת שהיא חיבור לה' בעולם מביא לעונג – שיא הטוב שאפשר בעולם, לעומת לשוה"ר שמתרחק מה' ולכן באה עליו צרעת שזה שיא הרעה. עוד נראה שבשבת יש משום כח תיקון למניעת לשוה"ר, שעל לשוה"ר נאמר: 'אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר, שנאמר (תהלים יב, ה) "אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו"' (ערכין שם). לעומתו בשבת יש גילוי אלקותו של ה', ששובת ומראה שה' ברא את העולם, שהוא אדון העולם, ולכן יש בכוח זה לעמוד נגד לשוה"ר שנעוץ בחוסר בטחון (שמדבר בסוד כאילו שה' לא שומעו). ועוד שבלשוה"ר נחשב כמו שעובר על כל התורה: 'אמר ר' יהושע בן לוי: חמש תורות כתובות במצורע: "זאת תורת נגע צרעת", "זאת תהיה תורת המצורע", "זאת תורת אשר בו נגע צרעת", "זאת התורה לכל נגע הצרעת", "זאת תורת הצרעת". "זאת תהיה תורת המצורע" המוציא שם רע, ללמדך שכל האומר לשון הרע עובר על חמשה חומשי תורה' וכו' (ויק"ר טז,ו). לעומת שבת שהשומרה כאילו קיים את כל התורה כולה: 'בתורה ובנביאים ובכתובים מצינו שהשבת שקולה כנגד כל המצוות שבתורה' וכו' (יר' נדרים ג,ט). כך שזה עומד מול זה, לשוה"ר בריחוק מתורה ושבת בקירוב לתורה. כך שנראה ששבת משפיעה נגד צרעת המגיעה מלשוה"ר בעולם. בפס' על עונג בשבת נאמר "וקראת לשבת ענג ... ודבר דבר", שלמדו מזה: '"ודבר דבר" שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול' (שבת קיג,א-ב). ממילא בשבת יש עניין להיזהר בדיבורו, לכן זה עומד נגד צרעת שבאה מלשוה"ר, כיון שמתקן את דיבורו, שלא מדבר דברי חול בשבת ובכך גם שולט על דיבורו וכך לא יבוא לדבר לשוה"ר גם כשיצרו יסיתהו. עוד נאמר על שבת: 'אדם עושה מלאכה כל שישה ונח בשביעי, נתרצה עם בניו ועם בני ביתו. שוב אדם עושה מלאכה בפני אויביו כל שישה ימים ונח בשביעי, שכח כל צער שהיה לו. כך היא מדתו של אדם, יום טובה משכח יום רעה, ויום רעה משכח יום טובה. כך אמר להן הקב"ה לישראל: בניי לא כך כתבתי לכם בתורתי (יהושע א, ח): "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך"? אף על פי שאתם עושים מלאכה כל ששה ימים יום השבת יעשה כולו תורה' (תדב"א, א). ממילא בשבת נרגע מהצרות שעשו לו, ולכן לא יבוא לדבר עליהם לשוה"ר; וכן בשבת זהו זמן עיקרי ללימוד תורה, והתורה זה תיקון ללשוה"ר: 'אמר רבי חמא בר' חנינא: מה תקנתו של מספרי לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, שנא' (משלי טו, ד) "מרפא לשון עץ חיים", ואין לשון אלא לשון הרע שנאמר "חץ שחוט לשונם", ואין עץ אלא תורה, שנאמר (משלי ג, יח) "עץ חיים היא למחזיקים בה"' (ערכין שם) [ולראב"ח (שם) התורה שומרתו שלא יבוא לדבר לשוה"ר]. גם לעם הארץ שאינו יודע תורה, נתן רחב"ח פתרון: 'ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו, שנאמר (משלי טו, ד) "וסלף בה שבר"' (שם), שגם זה ממעלת השבת שמראה שה' הוא המלך שברא הכל, וממילא אין לו במה להתפאר כי הכל של ה', והוא ככלי שפל וקטן שכל מעלתו זה רק מקשרו לה' כך שבזה בא לענוה שמכפרת על לשוה"ר (או שומרת שלא לבא לדבר לשוה"ר). העונג בשבת בא לידי ביטוי באכילה ושתיה: 'אמר רבה: הכל מודים בשבת דבעינן נמי "לכם", מ"ט? (ישעיהו נח, יג) "וקראת לשבת עונג"' (פסחים סח,ב), דבר זה בא לידי ביטוי בנשמה יתרה: 'דאמר ריש לקיש: נשמה יתירה ניתנה בו באדם בע"ש, במוצאי שבת נוטלין אותה ממנו, שנאמר (שמות לא, יז) "שבת וינפש" כיון ששבת וי אבדה נפש' (תענית כז,ב) 'נשמה יתירה – שמרחיבים דעתו לאכילה ושתיה' (רש"י). כך שבשבת יש גילוי של הנשמה שמופיעה בעולם הגשמי ומעלתו לקדושה, לעומת לשוה"ר שפועל בגשמי לרעה עם הלשון שמגלה שנתנה בו נשמה מיוחדת (רש"י; בראשית ב,ז: '"לְנֶפֶשׁ חַיָּה" – אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכולן שנתוסף בו דעה ודבור'). לכן הם שני הפכים, זה מושך לצרעת וזה מושך לעונג.