'אמר רבי: חביבין יסורין; קבל עליה תליסר שני, שית בצמירתא ושבע בצפרנא, ואמרי לה: שבעה בצמירתא ושית בצפרנא. אהורייריה דבי רבי הוה עתיר משבור מלכא, כד הוה רמי כיסתא לחיותא הוה אזיל קלא בתלתא מילי, הוה מכוין דרמי בההיא שעתא דעייל רבי לבית הכסא. ואפי' הכי מעבר ליה קליה לקלייהו ושמעו ליה נחותי ימא ... דרבי ע"י מעשה באו וע"י מעשה הלכו. ע"י מעשה באו מאי היא? דההוא עגלא דהוו קא ממטו ליה לשחיטה, אזל תליא לרישיה בכנפיה דרבי וקא בכי. אמר ליה: זיל, לכך נוצרת. אמרי: הואיל ולא קא מרחם ליתו עליה יסורין. וע"י מעשה הלכו, יומא חד הוה קא כנשא אמתיה דרבי ביתא, הוה שדיא בני כרכושתא וקא כנשא להו, אמר לה: שבקינהו, כתיב (תהלים קמה, ט) "ורחמיו על כל מעשיו". אמרי: הואיל ומרחם נרחם עליה ... כולהו שני יסורי דרבי לא איצטריך עלמא למיטרא, דאמר רבה בר רב שילא: קשי יומא דמיטרא כיומא דדינא. ואמר אמימר: אי לאו צריך לעלמא בעו רבנן רחמי עליה ומבטלי ליה. אפי' הכי כי הוו עקרי פוגלא ממשרא הוה קיימא בירא מליא מיא' (ב"מ פה,א). 'בצמירתא – אבן שבמקום קטנים. צפירנא – חולי שבתוך הפה ושמו מישג"א. אהורייריה – שומר סוסין. כיסתא – מספוא. עבר קליה – דרבי. לקלייהו – דחיותא. תליא לרישיה בכנפי דרבי – החביא את ראשו תחת כנפי כסותו. אמרי – ברקיעא. כנשא ביתא – מכבדת הבית. שדיין בני כרכושתא – היו מוטלין שם בני חולדה. ואפי' הכי – דלא אתא מיטרא בהנהו שני. כי הוו עקרי פוגלא – צנון. ממשרא – מן הערוגה. הוה קיימא בירא מליא מיא – היתה הגומא עומדת מליאה מים' (רש"י). ייסורי רבי באו ע"י מעשה שהעגל כעין ביקש רחמים על עצמו, בפשטות אין הכוונה שהעגל יודע להתבטאות, אלא שמי שראה זאת ראה בזה כעין שהעגל מנסה לברוח משחיטה, שכך זה היה בעיני האנשים, ועל זה אמר רבי בתגובה שלכך נוצר, שכך אמר לעגל. או שהעגל הבחין שיש שם מקום שחיטה ולכן ניסה אוטומטית מאינסטינקט לברוח משם, ובא לרבי בבריחתו, ועל זה אמר רבי שילך כי לכך נוצר. נראה שבמיוחד הקפידו משמים על רבי כיון שהוא היה גדול הדור וראו האנשים ולמדו ממנו ריחוק מרחמים, שהיו מקפידים ללמוד ממנו מכל דבר, ולכן זה גרם למיעוט במידת הרחמים אצל האנשים, ועל זה נענש. במיוחד שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה (' ... שנאמר (תהלים נ, ג) "וסביביו נשערה מאד", מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו אפילו כחוט השערה' [ב"ק נ,א]) ולכן חוסר ברחמים הביא למידה כנגד מידה ונענש בייסורים, שלא ריחמו עליו משמים. נראה שנעשה כך בעגל כרמז לחטא העגל, שפגם במתן תורה, שכך גם מידת הרחמים היא שורש ובסיס לתורה כחלק מדרך ארץ שקדמה לתורה (ואף בעגל התגלה אכזריות – שהרגו את חור). במיוחד שבמידות טובות מתדמים לקב"ה: 'ואמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב (דברים יג, ה) "אחרי ה' אלקיכם תלכו" וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר (דברים ד, כד) "כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא"? אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה. מה הוא מלביש ערומים, דכתיב (בראשית ג, כא) "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם", אף אתה הלבש ערומים. הקב"ה ביקר חולים, דכתיב (בראשית יח, א) "וירא אליו ה' באלוני ממרא" אף אתה בקר חולים. הקב"ה ניחם אבלים, דכתיב (בראשית כה, יא) "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו", אף אתה נחם אבלים. הקב"ה קבר מתים, דכתיב (דברים לד, ו) "ויקבר אותו בגיא", אף אתה קבור מתים' (סוטה יד,א), שאם בזה מתדמים לגילוי הקב"ה בעולם, אז ודאי שזה יסוד התורה שהיא גילוי ה' בעולם, לכן מובן שממשיכה הגמ': 'דרש ר' שמלאי: תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים. תחילתה גמילות חסדים, דכתיב "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם", וסופה גמילות חסדים, דכתיב "ויקבר אותו בגיא"' (שם) שחסד הוא שורש התורה. ובפרט נאמר על רחמים שבהם מתדמים לקב"ה ושם ה' נקרא עלינו בכך: 'וכי היאך אפשר לו לאדם להיקרא בשמו של הקב"ה? אלא מה המקום נקרא רחום וחנון - אף אתה הוי רחום וחנון ועשה מתנת חנם לכל' (ספרי דברים יא,כב). לכן פגיעה בגילוי הרחמים בעולם (ובפרט ע"י צדיקים) זה פגיעה בגילוי תורה בעולם, לכן רבי שהיה ת"ח גדול, ועוד היה הנשיא, ויותר מזה הוא גם אסף את המשניות כך שהעמיד את התורה בעולם שלא תשכח, יש עליו הקפדה מיוחדת להיזהר ברחמים. לכן נענש, וזה בא לידי גילוי ב-13 שנה כעין מידות שהתורה נדרשת בהם, שבהם מבינים את עומק כוונת התורה ומה רצון ה' שיבוא לידי מעשה, שכך היה עליו לגלות את העומק בתורה, שהרחמים הם היסוד בה ולהיזהר ולהקפיד בזה מאוד. וזה נעשה בשש ושבע שנים של חולי בפה ובעשיית צרכים, כרמז להקפדה הרבה עליו בשל גילוי התורה שבו, שזהו בפה, ושהיה עליו לרחם אפילו על בהמה, שלכן זהו חולי בעשיית צרכים, כעין דימוי לדברים המשותפים לאדם ובהמה בצד הנמוך (כמו העגל שנמוך מהאדם ולכן מיועד לאכילתו), שזהו עשיית צרכים. בנוסף אמר לעגל שלכך נוצר – לאכילה, לכן נענש בפה שבו אמר וכן בו אוכלים, ובעשיית צרכים כרמז לדבר נמוך, שלא התעלה לדרגה שמימית – דימוי לקב"ה ברחמים. כשהיה בבית הכסא היה קולו נשמע למרחוק, כנגד שאמר לעגל שלכך נוצר, שישחט ויאכל, ולכן העונש בא לידי גילוי בשירותים שם מוציאים את הצרכים, לאחר עיכול האכילה, כרמז שלא היה צריך לומר שלכך נוצר לאכילה, ולכן זה גילוי בצד הפסולת שנשארה מהאכילה (כביטוי לגילוי שלילי באכילה). ושמעו עד יורדי הים, כרמז לתורה שנמשלה למים, שהיה צריך לדקדק ולא לומר שלכך נוצר, בשל קשרו לתורה; ובפרט בשל המתגלה בזה (במשל של התורה) במים: 'ואמר רבי חנינא בר אידי: למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב "הוי כל צמא לכו למים"? לומר לך מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה' (תענית ז,א) שכך היה צריך להרגיש שפל ולא להתגאות אפילו על בהמה. וכן שמעו יורדי הים, כרמז לת"ח שקשורים לתורה, שלמדו מזה להיזהר מאוד במידות הרחמים והחסד. נראה שזה נעשה עם עגל כרמז לשבת שכבודה באכילת עגל משולשת: 'רב חנינא ורב אושעיא הוו יתבי כל מעלי שבתא ועסקי בספר יצירה, ומיברו להו עיגלא תילתא ואכלי ליה' (סנהדרין סה,ב) 'עיגלא תילתא – גדול כאלו הגיע לשליש שניו וגמרה גדילתו דהכי שביחי ומעלי למיכל כמו (ב"מ דף סח.) ומגדלין אותן עד שיהו משולשין. ל"א: שהיה טוב ובעל טעם כאילו הוא שליש לבטן' (רש"י). כרמז לתיקון העולם, שלאדם הראשון היה אסור לאכול בשר, ולבני נח הותר ('אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, דכתיב (בראשית א, כט) "לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ", ולא חית הארץ לכם; וכשבאו בני נח התיר להם, שנאמר (בראשית ט, ג) "כירק עשב נתתי לכם את כל"' [סנהדרין נט,ב]) שאחד הטעמים זה משום ירידה בדרגה, ולעתיד יאסר אכילת בשר (ראה באריכות 'בחזון הצמחונות השלם' של מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א), לכן אמנם מותר לאכול אבל לא לבטא טיפת אכזריות, ולכן יש בזה כעין גילוי שלעתיד יאסר אכילת בשר, שכך אסור לבטא אכזריות גם כיום (וזהו הגילוי של עגל שמרמז לשבת – לעתיד לבא); ובפרט רבי שאסף את המשניות שהם הבסיס לכל התורה וקיום מצוותיה שבהם אנו מתקנים את העולם. לכן היה בזה גילוי במשך השנים של שבע ושש, כרמז לעתיד לבא (שזהו שבע – שבת שמרמזת על לעתיד לבא: 'שבת אחד מששים לעולם הבא' [ברכות נז,ב]), ושש כנגד ששת סדרי משנה שאסף וערך. אמנם בעקבות כך נעשה שפע של ברכה בעולם, שהיה מלא מים ובלי הגשמים שמרמזים כעין מידת דין, לבטא רחמים גדולים בעולם, כרמז שלא יחשבו שרבי היה חוטא ח"ו, אלא היה זה בשל מעלתו הגדולה שלכן היה צריך לדקדק ביותר ברחמים יותר מאחרים; בכך גם נגרם שכולם יזהרו יותר לדקדק ברחמים (בעקבות מה שקרה לרבי). נראה שבמיוחד היה על רבי קפידה להקפיד במידת הרחמים, כיון שרבי היה חבר טוב של אנטונינוס הרומאי שלכן נתן לו אישור לאסוף את המשניות, והיה רוגע בזמנו, על אף שהיה זה כבר בזמן הגלות, כך שזה גילוי של רחמים גדולים משמים, שלא יחול עליהם מידת הדין של הגלות, ולכן גם בארץ היה צריך רבי להקפיד על זה במיוחד (כיון שהיה ת"ח גדול, ופרט שהיה הנשיא שמייצג את כל ישראל, וכן הוא זה שהיה חבר של אנטונינוס). הכפרה לרבי באה ברחמיו על בני החולדה, שהיא לא לאכילה, אלא בעיקר אוכלת ומזיקה (והמנקה טאטא אותם להרחיקם, והוא אמר להשאירם), שכך זה כתיקון ההיפך ממעשה שקרה עם העגל לאכילה שבא אליו (והרחיקו לשחיטה במקום לקרבו ולהשאירו). וכן כמו שאמרנו בעגל שהוא רומז לשבת ולעתיד לבא, כך גם בחולדה נרמז לעתיד, שאז החיות לא יזיקו ('ר' שמעון אומר: משביתן שלא יזוקו' [ספרא ויקרא כו,ו. גם לדעת ר"י שיעברו מהעולם יש בזה גילוי של ביטול היזק מהחיות]) וממילא לא יהיה טעם להרוג ולהבריח את המזיקים כחולדה. גם נראה כמו שאמרנו שהעגל רומז לחטא עגל, וכך להורדת הדין בחטא העגל משה שבר את הלוחות (שמו"ר מג,א) וה' הסכים לו (שבת פז,א), כך כאן רבי ריחם על חולדה שמכלה דברים (כלוחות שנשברו) וה' הסכים לרחם עליו. גם נראה שהתיקון היה בחולדה, כיון ששירתה היא: 'חֻלְדָה אומרת: כּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָ'הּ הַלְלוּיָהּ" (תהלים קנ,ו)' (פרק שירה, ו), כך שרומזת שיש תהילה לה' בכל הברואים, ולכן יש להיזהר מלהתאכזר אליהם. וכן שלאדם יש נשמה גבוה ולכן יש בו דבקות בה', וממילא עליו להיות רחמן כקב"ה. רבי צרח מכאביו יותר מרעש הסוסים, שבזה נרמז שהסוסים שרים 'סוס אומר: הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל-יַד אֲדוֹנֵיהֶם, כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל-יַד גְּבִרְתָּהּ, כֵּן עֵינֵינוּ אֶל ה' אֱלקינוּ עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ"' [שם,ה], שכך רצה רבי שיחננו אותו מגזרת השמים (כגזרת האדון) ויפסיקו כאביו. והעגל מרמז כשירת השור: 'שור אומר: "אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזּאת לַָה' וַיּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַּה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (שמות טו,א)' [שם], שכך נגזר עליו כאבים שבאו לידי ביטוי ברעש שהיה גבוה מרעש הסוסים, (זהו "גאה גאה", שהתעלה יותר, ו"סוס"). ו"גאה" מרמז על רבי שעליו נרמז ב"שני גיים" כעין גאים, וזה בגילוי של מאכלים: '(בראשית כה, כג) "ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך" אמר רב יהודה אמר רב: אל תקרי גוים אלא גיים, זה אנטונינוס ורבי שלא פסקו מעל שולחנם לא חזרת ולא קישות ולא צנון, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. דאמר מר: צנון מחתך אוכל, חזרת מהפך מאכל, קישות מרחיב מעיים' (ע"ז יא,א), כמו שנענש על שאמר לעגל שייעודו לאכילה. וכן היה צנון גם בקיץ בשל ריבוי המים, שזה קשור לשפע בשנות כאביו כמסופר שהיתה הערוגה של הצנון מלאה מים גם בקיץ. גם עניינם של המאכלים אלו שפועלים להיטיב העיכול, לכן מובן שאמנם רבי נענש בכאבים אבל ניתן לו מאכלים שיקלו עליו (אם היו לו כאבים בפה לא יכל לחתך היטב את המאכל, ולכן ניתן לו תמיד צנון שמחתך את האוכל, במקום מה שהחסיר באכילתו). על רבי נאמר לשון גאוה, שעליו נאמר "גיים" (שם), לכן עליו במיוחד היה דין לדקדק בכאבם של אחרים, שלא יתגלה אצלו שמץ קטן הנראה כגאווה רעה, ולכן נענש בעגל, וניצל בבני חולדה שהם שפלים ביותר ובכ"ז הוא דאג להם (שלא התגאה שזה לא מכבודו להתעסק בקשר אליהם). [נראה שחולדה רמז ל-'חול ט' (ט=ד+ה), שהאדם נברא ומגיע לעולם (שזהו ט' חודשי לידה) כדי לתקן את העולם כולו, לתקן את כל החול – להעלותו לקדושה, ולכן יש לדקדק ולהיזהר אפילו בבריאות השפלות ביותר כביכול כי הכל הוא לכבוד ה' ושכינתו. שכך עשה רבי שריחם אפילו על בני חולדה, ובזה הראה את מעלת הקדושה בגילוי הרחמים בעולם כולו, ובכך גרם שירחמו עליו משמים].