"וידבר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים קחו את המנחה הנותרת מאשי ה' ואכלוה מצות אצל המזבח כי קדש קדשים הוא" (ויקרא י,יב). '"הנותרים" – מן המיתה. מלמד שאף עליהם נקנסה מיתה על עון העגל, הוא שנאמר (דברים ט) "ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו", ואין השמדה אלא כלוי בנים, שנא' (עמוס ב) "ואשמיד פריו ממעל". ותפלתו של משה בטלה מחצה, שנא' (דברים ט) "ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא"' (רש"י). 'אשריהם לצדיקים לא דיין שהן זוכין אלא שמזכין לבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות. שכמה בנים היו לו לאהרן שראויין לישרף כנדב ואביהוא, שנאמר (ויקרא י, יב) "הנותרים", אלא שעמד להם זכות אביהם' (יומא פז,א). 'שנאמר הנותרים אלא שעמד להן זכות אביהם כו'. זה סותר המדרש שהביא רש"י בחומש פרשת עקב: "ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו" זה כילוי בנים כו' "ואתפלל גם בעד אהרן" והועילה תפלתו לכפר מחצה ומתו ב', וב' נשארו עכ"ל. דמזה מוכח אדרבה דבחטא אהרן היו כולן ראוין לישרף אי לאו תפלת משה. ובלאו הכי זה המדרש סותר מה שאמרו במס' עירובין שלא מתו בני אהרן אלא משום שהורו הלכה בפני משה רבן, ואיכא למ"ד שתויי יין היו, והרא"ם תירץ בזה דהא והא גרמא להו. וע"ש בעירובין בחידושינו' (חידושי אגדות). 'פירש״י דלשון הנותרים משמע שאף הם ראוים להשרף ונותרו, עכ״ל. ועדיין צריך באור. ונראה שסמכה הגמרא בדרשה זו על מ״ש בתו״כ שבעת שנשרפו נדב ואביהוא היו אתם גם אלעזר ואיתמר, ובנס נצולו מן האש, יעו״ש. ועיין בחא״ג כתב דזה סותר למש״כ רש״י בחומש פ׳ עקב בשם מדרש ובאהרן התאנף ה׳ מאוד להשמידו, זה כלוי בנים וכו׳ ואתפלל גם בעד אהרן, והועילה תפלתו לכפר מחצה ומתו שנים ושנים נשארו, עכ״ל. ומזה הלא מוכח דאדרבה דבחטא אהרן היו ראוין כולן להשרף וכאן אמר שעמד להם זכות אביהם, עכ״ל. ולי נראה שצריך להיות הגירסא בגמרא כאן שזכות אבותיהם, או אבותם, עמדה להם, וקאי על אברהם יצחק ויעקב. ולפי״ז יתכן הלשון והענין שזוכין לבני בניהם עד סוף כל הדורות, ואלו קאי על אהרן אין לשון זה מבואר כ״כ. וגם ממה שאמר משה בתפלתו אז זכור לאברהם ליצחק ולישראל מוכח שכן היא הכונה, וכ״מ הגירסא בע״י שזכות אבותם, ודו״ק' (תורה תמימה). דברי הת"ת יפים מאוד, אולם כיון שלא כך גורסים בגמ' אז קשה לתקן כך את הגרסה. אמנם כבר הביא הת"ת שכך הגרסה בעין יעקב. בנוסף יש בכת"י שגורסים כך: אוקספורד 366 בו הגרסה: 'אלא שזכות אבותם סייעתן ועמדה להם'. מינכן 95: 'שזכות אבותם גרמה להם'. בנוסף לכך מצינו ראיה שבגרסה קדומה היה רשום שלא כגרסתנו, שמובא ברבנו חננאל: 'הרבה בנים היו לו לאהרן שראויין להשרף כנדב ואביהוא שנאמר הנותרים, אלא זכות אבות הגינה בעדיהן'. ממילא השערתו של הת"ת יש לה בסיס איתן. אולם בכ"ז כיון שבהרבה גרסאות (בנוסח שלנו ובכתה"י) מובא שזהו זכות אביהם אז צריך ליישב זאת. אמנם ע"פ הגרסה שזה זכות אבות מובן שיש ראיה שמזכים גם לבני בניהם, מה שאין ראיה אצל אהרן, שהיו בניו (כמו שמביא הת"ת). אולם בגמ' גם נאמר 'עד סוף כל הדורות' והרי אפשר שזה רק לכמה דורות כמו מהאבות עד בני אהרן, כך שאין ראיה מזה שנאמר גם להמשך כל הדורות. אמנם אפשר שכיון שהזכות נעשתה לכמה דורות אז מסברה אין לזה מגבלה, אולם זה דחוק. אלא נראה שסמכו על דרשה אחרת, וממנה מובן גם אם הגרסה היא על זכות אהרן: 'דתניא רבי שמעון בן אלעזר אומר: גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה, שזה תלוי לאלף דור וזה תלוי לאלפים דור. הכא כתיב (שמות כ, ה) "לאלפים לאהבי ולשומרי מצותי" והתם כתיב (דברים ז, ט) "ולשומרי מצותיו לאלף דור"' (סוטה לא,א). שעל זה סמכו שכיון שזכות אהרן עמדה לבניו להצילם זה משום זכותו, וזכותו חלה לאלפיים דורות שזה בעצם עד סוף כל הדורות. נראה ליישב את הקושיא של החא"ג שאמנם בגלל מעשה העגל נגזר על בני אהרן מיתה כשיחטאו, אולם בזכות אהרן לא מתו כולם. אמנם משה התפלל עליו בשביל זה, אולם רק התפילה לבדה לא היתה מועלת אלמלא זכות אהרן שיחד עם התפילה של משה ביטלה את הגזר דין הקשה על בניו. לפי הגרסה של זכות אבות לא מובן כיצד למדו זאת בפס' (אלא צ"ל שלמדו זאת מתפילת משה, כמו שמסביר הת"ת), אולם לגרסתנו מובן שלמדו "בניו הנותרים", שכיון שהם בניו לכן הם הנותרים, שאלמלא זכותו הם היו מתים – שהם נותרו בזכותו. נראה שעניין זכות אב מובא גם בדרשה בפס' הסמוכים: "וידבר ה' אל אהרן לאמר. יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבאכם אל אהל מועד ולא תמתו חקת עולם לדרתיכם. ולהבדיל בין הקדש ובין החל ובין הטמא ובין הטהור. ולהורת את בני ישראל את כל החקים אשר דבר ה' אליהם ביד משה" (ויקרא י,ח-יא). 'אמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הפורש מאשתו סמוך לוסתה הויין לו בנים זכרים, דכתיב (ויקרא יא, מז) "להבדיל בין הטמא ובין הטהור", וסמיך ליה "אשה כי תזריע וילדה זכר". רבי יהושע בן לוי אמר: הויין לו בנים ראויין להוראה, דכתיב (ויקרא י, י) "להבדיל ... ולהורות"' (שבועות יח,ב). את דרשת ריב"ל אפשר להבין שזה נסמך על דרשתו של ר"י, שריב"ל הוסיף גם כעין ג"ש שנאמר אצלנו "ולהבדיל ... ובין הטמא ובין הטהור", ונאמר בפס' שבדרשת ר"י "להבדיל בין הטמא ובין הטהר" (ויקרא יא,מז), שזה כעין ג"ש משם לכאן, לומר שבזכות ההבדלה יצא לו בנים זכרים, והם יהיו ת"ח שלכן נסמך אצלנו ל"ולהורות". או כפשטות שדרש שמי שמבדיל "ובין הטמא ובין הטהור" שעושה הבדלה גמורה ביניהם, שזהו שלא נכנס למקום בעייתי כסמוך לוסתה שיכולה פתאום לראות דם; אז יצא לו בנים שראויים להורות, כסמיכות הפס'. (הת"ת למד שריב"ל למד זאת כעין מסמיכות לפרשת תזריע שבהמשך, אולם זה דחוק מאוד כיון שרחוק מאוד ומנותק בהרבה פס' ביניהם). אולם אפשר גם שסמך ריב"ל על דרשת הגמ' שזכות אהרן עמדה לבניו, ממילא גם בפס' הסמוך לו "ולהורות" זה בזכות האב, וכיצד? זה ע"י הפס' שקודם לו שמבדיל לגמרי בין טמא וטהור שזהו שפורש מאשתו סמוך לוסתה. העניין בזה הוא שהוראה בישראל נובעת מקשר לקדושה, מגילוי תושב"ע, ולכן בזכות טהרה גדולה מתחבר לקדושה, ואז מקיים מצוות עונה שממנה יבוא בנו, ולכן בבנו מתגלה קדושה; שבזה מובן כדרש בפס' "ולהבדיל בין הקדש בין החל" שבמעשה העונה עושה בקשר לקדושה ולא כחול גשמי-יצרי, וזה נעשה במיוחד ע"י שמבדיל "ובין הטמא ובין הטהור", שפורש סמוך לוסתה, כדי שיהיה הכל בטהרה וקדושה גדולה, וכך בזכות זה ראוי להביא לעולם בן שידבק בקדושה ולכן יהיה ראוי להורות, וזה בזכות מעשי האב. כך גם זכות אבות משפיע לדורות, כיון שיש שורש בבנים שנמשך מאביהם וזקניהם, ולכן מושפעים מהם קדושה ולכן חל בהם זכות אבותם.