"וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם. וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה. וַיֹּאמַר א-דֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ"

(בראשית יח, א-ג)

מהסיפור המופיע בתחילת פרשת וירא על אברהם אבינו שחווה התגלות אלוקית וברגע נשגב זה שהוא שיא הדבקות באלוקים נזדמן לאברהם להכניס אורחים לביתו, למדו חז"ל על חשיבות מצוות הכנסת אורחים (שבת קכז, א): "אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה. דכתיב: 'וַיֹּאמַר א-דֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ' ". 

כיצד ניתן לעצור את ההתגלות האלוקית לטובת האורחים? מה גדול ניסיונו של הדבק בשכינה הנדרש לסגת מדבקות זו לטובת חיי שעה בעולם הזה?

ואברהם אבינו עוצר! ולא די שהוא עוצר הוא מכוון מחדש את אישיותו, את כוחותיו, את כל כולו לאותם חיי שעה: הוא רץ אל הבקר, הוא לוקח חמאה, הוא מביא לאורחים מים לשטיפת רגלים, וברגע אחד הופך אברהם מנביא לבעל פונדק.

בחסידות ישנו המושג "רָצוֹא וָשׁוֹב".

כתב רבי נחמן זיע"א (רבי נחמן, חיי מוהר"ן רנב): "בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יֵשׁ בְּחִינַת רָצוֹא וָשׁוֹב, וְזאת הַבְּחִינָה הִיא אֵצֶל כָּל אָדָם... כִּי כָּל אָדָם מִתְעוֹרֵר לִפְעָמִים לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ... וְזאת הַבְּחִינָה הִיא בְּחִינַת רָצוֹא. וְאַחַר כָּךְ נִפְסָק הַהִתְעוֹרְרוּת וְהַהִתְלַהֲבוּת וְלא נִשְׁאָר לוֹ רַק הָרְשִׁימוּ וְזֶה בְּחִינַת וָשׁוֹב. וְאֵצֶל רב בְּנֵי אָדָם עִקַּר הָעֲבוֹדָה וְהַיְגִיעָה הוּא שֶׁיִּזְכֶּה לִבְחִינַת רָצוֹא, דְּהַיְנוּ שֶׁיָּרוּץ לִבּוֹ וְיִתְעוֹרֵר לַעֲבוֹדָתוֹ וְכוּ', אֲבָל הַשּׁוֹב הוּא קַל אֶצְלוֹ. כִּי זֶה טִבְעוֹ. אֲבָל אֶצְלוֹ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הִיא לְהֶפֶךְ, מֵחֲמַת שֶׁכְּבָר שִׁבֵּר וּבִטֵּל גּוּפוֹ לְגַמְרֵי. וּמֵחֲמַת זֶה הָרָצוֹא בְּטִבְעוֹ, וְעִקַּר הַיְגִיעָה שֶׁלּוֹ הִיא בְּחִינַת וָשׁוֹב...".

לאדם הפשוט נדמה כי הניסיון להגיע לדבקות, להתבטל בפני ה' יתברך, לרוץ אל עבר האינסוף - זהו הקושי הגדול. אולם לצדיק האמיתי התמונה הפוכה - את הדבקות בה' יתברך ("הָרָצוֹא") הוא יכול להשיג בנקל, הנכונות אף להתבטל באינסוף מתוך דבקות זו, היא תנועתו הטבעית ומצבו הקבוע, אולם החזרה לעולם ("שּׁוֹב") היא עבורו הניסיון האמיתי. הצדיק, קובע רבי נחמן, מתקשה באופן בלתי צפוי, דווקא ב"שּׁוֹב" - "שֶׁאֶצְלוֹ הָרָצוֹא אֵינוֹ שׁוּם עֲבוֹדָה אֶצְלוֹ, וְעִקַּר הָעֲבוֹדָה וְהַיְגִיעָה אֶצְלוֹ הִיא בְּחִינַת הַשּׁוֹב".

המתח שבין 'קבלת פני שכינה' לבין 'ואל הבקר רץ אברהם' הוא מתח שקיים בעוצמות שונות אצל כל אדם, כל אחד לפי מדרגותיו ולפי מעלתו. זהו המתח המכונה בחסידות "רָצוֹא וָשׁוֹב", ותנועה זו היא תנועה אוניברסלית המאפיינת כל יצור חי השואף לאלוקיו.

אברהם לא התנתק מן המציאות. גם בשעה שאברהם התרומם לגבהים עצומים, רגליו והקשבתו מעולם לא נטשו את העולם הזה. זוהי היכולת המדהימה שמאפשרת לאברהם אבינו בעודו מקבל פני שכינה, לשאת את עיניו ולראות את שלושת האנשים המבקשים מקום לנוח.

בסיפור נוסף בהמשך הפרשה, לאחר ניסיון העקידה מדגישה לנו התורה (בראשית כב, יט): "וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע" - התורה מקפידה לציין שבסוף הניסיון של העקידה לא נשאר אברהם על פסגת הר המוריה, אלא חזר אל נעריו והלכו יחד אל באר שבע.

לאחר העמידה בניסיון העקידה, שאין שני לו, שעיצבה את אישיותו והוכיחה את גדלותו של אברהם אבינו, לכאורה יש שיגידו שאין לו יותר סיבה להסתובב עם 'נערים' למיניהם. אולם, הפרשה מלמדת אותנו שגישה כזו איננה רצויה ואיננה מועדפת. אברהם אינו רק זה היודע להעפיל לפסגת הר המוריה, אלא גם זה היודע לרדת מההר בסופו של דבר, ולחזור ולהתחבר עם הנערים.

נדמה שהמסר העולה מהפרשה, שגם לאחר חוויות רוחניות עילאיות יש צורך לשוב לחיי היום-יום, בדיוק כפי שמצווה משה רבינו את בני ישראל לאחר מעמד הר סיני (דברים ה, כז): "שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם".

אברהם אבינו מלמד אותנו, שהאידיאל שבו כולנו מצווים הוא - להעפיל לפסגות רוחניות, לאצור בקרבנו וברוחנו את המטען שרכשנו, ודווקא מכוח אותו מטען להמשיך בשגרת החיים.

סיפור ידוע, שנהג לספרו מו"ר הרב יהודה עמיטל זצ"ל לתלמידים הנכנסים לישיבה, מספר על האדמו"ר הזקן מחב"ד, ר' שניאור זלמן מלאדי ובנו האדמו"ר האמצעי, שישבו ולמדו תורה, האדמו"ר הזקן בחדר הקיצוני, בנו בחדר האמצעי, ובנו התינוק של האדמו"ר האמצעי, נכדו של האדמו"ר הזקן, ישן בחדר הקיצוני מן הצד השני. בשלהי הלימוד, בכה התינוק והאדמו"ר האמצעי, אביו, שחדרו היה סמוך לו, לא שמע את בכי בנו. הסב - האדמו"ר הזקן, קם, חלף על פניו של בנו, ובא לחדרו של נכדו להרגיעו. כשחזר לחדרו, עצר בדרך ואמר לבנו - מי שלומד תורה ואיננו שומע בכיו של תינוק - תורתו פגומה היא.

הרב יהודה עמיטל זצ"ל (סיכם: ר' שאול ברט), מהאתר - www.etzion.org.il

הרב איתמר אלדר, מהאתר: "בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון" - http://etzion.org.il/he/home