"וירא אליו ה' באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום" (בראשית יח,א). '"וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום" מאי כחום היום? אמר רבי חמא בר' חנינא: אותו היום יום שלישי של מילה של אברהם היה, ובא הקב"ה לשאול באברהם; הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה כדי שלא יטריח אותו צדיק באורחים' וכו' (ב"מ פו,ב). הקב"ה בא לבקר את אברהם כביקור חולים. הרמב"ן מביא סיבה אחרת: '"באלוני ממרא" - להודיע המקום אשר בו נימול, וזה גילוי השכינה אליו למעלה וכבוד לו, כענין שבא במשכן "ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם" (ויקרא ט כג), כי מפני השתדלותם במצות המשכן זכו לראיית השכינה. ואין גלוי השכינה כאן וכאן לצוות להם מצוה או לדבור כלל, אלא גמול המצוה הנעשית כבר, ולהודיע כי רצה האלקים את מעשיהם, כענין שנאמר (תהלים יז טו) "אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך". וכן ביעקב אמר (להלן לב ב) "ויפגעו בו מלאכי אלקים" ואין שם דבור ולא שחדשו בו דבר, רק שזכה לראיית מלאכי עליון וידע כי מעשיו רצויים, וכן היה לאברהם בראיית השכינה זכות והבטחה. וכן אמרו (מכילתא שירתא ג) ביורדי הים שאמרו "זה א'לי ואנוהו" ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא, זכות להם בעת הנס הגדול שהאמינו בה' ובמשה עבדו ... ואל תחוש להפסק הפרשה, כי הענין מחובר ולכן אמר "וירא אליו" ולא אמר "וירא ה' אל אברהם", אבל בפרשה רצה לסדר כבוד הנעשה לו בעת שעשה המילה, ואמר כי נגלית עליו השכינה' וכו' (רמב"ן על הפס'). אמנם אין זה כדברי הגמ', אולם אפשר שהבין הרמב"ן שלא התכוונו לומר שלכן נגלה אליו ה', כיון שאם זה רק כדי לשאול בשלומו כביקור חולים, יכל להעשות ע"י נבואה ולא צריך השראת שכינה, לכן הסביר שטעם השראת השכינה זה בשל גמול המצווה, ומה שנאמר 'ובא ה' לשאול באברהם' הכוונה שבא לשאול בשלומו כביקור חולים וזה נעשה דווקא בהשראת שכינה כיון שהיה מעורב כאן גם גמול שכר המצווה. (אמנם רש"י בפס' למד כפשוטו שה' נגלה כביקור חולים ["וירא אליו" - לבקר את החולה' וכו'], וממילא מה שנעשה כך ולא בסתם נבואה זה כדי שיהיה ממש כביקור חולים, שהשראת שכינה זה כביקור ממש להבדיל מנבואה שאין זה כביקור ממש). או שלמד זאת הרמב"ן מדברי המדרש: 'רבי יצחק פתח: "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי" וגו', א"ר יצחק: מה אם זה שבנה מזבח לשמי, הריני נגלה עליו ומברכו. אברהם שמל עצמו לשמי, על אחת כמה וכמה! "וירא אליו ה' באלוני ממרא"' (ב"ר מח,ד), הרי שלמד ר"י שכמו שבניית המזבח מביא לגילוי שכינה כך גם מילתו של אברהם, שזהו כשכר על מעשהו; וזהו גם כמו שהביא הרמב"ן שה' נגלה לבנ"י כשכר על הקמת המשכן, שבתוכו היה הקמת המזבח (אמנם במדרש למד זאת מהמשך הפס' במזבח: "מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עלתיך ואת שלמיך את צאנך ואת בקרך בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" [שמות כ,כ], ואילו הרמב"ן למד זאת מהנאמר בסיום הקמת המשכן, אולם אין זה שונה, אלא הפס' במזבח זהו דברי ה' על מי שיקים, והפס' בסיום ההקמה זה הביצוע המעשי של זה – שה' נגלה). נראה שהדוגמאות שמביא הרמב"ן יכולות ללמד כרמז על כך שבמילה האדם מתקן עצמו להיות גופו מתוקן וראוי להשראת שכינה, שלכן זהו כמו סיום הקמת המשכן שבאה השראת שכינה, וקשור למשכן שהוא בית לשכינת ה', שכך גם במילה מתקנים את האדם להיות גופו כמשכן לה' (כעין הנאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" [שמות כה,ח], שהשכינה בתוכם – בתוך כל אחד מבנ"י, שכך גם במילה נעשים לכלי להשראת שכינה). זהו גם הדוגמה של קריעת ים סוף, שכל אחד קיבל נבואה גבוה ביותר, כיון שכל אחד התחבר למעלת גילוי שכינה, שבקריעת ים סוף היה במציאות גילוי שכינה, וכך גם במילה במציאות האדם נעשה ראוי לגילוי שכינה (וכמו שהיה קריעת הים, כך גם יש חיתוך בברית מילה). אולם לא מספיקה המילה, אלא צריך גם חיבור לא"י כדי להתחבר להשראת השכינה כראוי, ע"י מציאותו במקום שבו יש השראת שכינה (כעין בקריעת ים סוף שהיתה השראת שכינה שם), זהו הנאמר אצל יעקב, שבאו מלאכים ללוותו, שזה מהקשר לא"י: '"ויפגעו בו מלאכי אלקים" – מלאכים של ארץ ישראל באו לקראתו ללותו לארץ' (רש"י; בראשית לב,ב). אולי לכן נרמז שאברהם היה באלוני ממרא, שזה אמנם מרמז על העצה על המילה שממרא יעצו שיעשה כדבר ה' (ראה ב'תורת המקרא' "וירא" [ב], שמרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א מסביר מה פתאום שאל את חבריו ולא עשה מיד כדבר ה' למול), אולם גם מרמז בעומק שזה קשור למקום, שדווקא בא"י ראוי שה' יתגלה אליו בהשראת שכינה כשכר על המילה. יחד עם זה נאמר מיד על הכנסת אורחים, שאברהם הכניס את המלאכים, ולמדו מכאן: 'אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה, דכתיב (בראשית יח, ג) "ויאמר ה' אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור" וגו'' (שבת קכז,א). אולי בא ללמד עכשיו שאברהם מכניס אורחים, שבזה דבק בשכינה: 'ואמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב (דברים יג, ה) "אחרי ה' אלקיכם תלכו", וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר (דברים ד, כד) "כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא"! אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה ... הקב"ה ביקר חולים, דכתיב (בראשית יח, א) "וירא אליו ה' באלוני ממרא" אף אתה בקר חולים' וכו' (סוטה יד,א). ממילא לכן הכנסת אורחים גדולה מהקבלת שכינה, כיון שבהכנסת אורחים דבק בקב"ה ובשכינה, ולכן זה לא רק כמו הקבלת שכינה, אלא זה ממש הבאת השראת שכינה לעולם. לכן זה קשור לכאן שמדובר על גילוי שכינה על מילתו, שבמילה נעשה לכלי להשראת שכינה, ולכן זה קשור לדבקות בה' ושכינתו (שמתגלה בהכנסת אורחים); וגם לומר בזה שאמנם גם קודם הכניס אורחים, אבל עכשיו לאחר המילה התעלה יותר בזה, שעכשיו יש במעשיו יותר דבקות בשכינה. [וגם זה קשור לא”י, שגם בישוב הארץ מתדבקים בשכינה [ויק”ר כה,ג]). (נראה גם שנאמר דווקא כאן שאברהם היה מכניס אורחים, כדי לומר שלא תחשוב שכדי להשפיע על הגוים יש צורך קצת להתדמות להם, אלא להיפך עליך להבליט את עצמיותיך האמיתית כיהודי, שכך יכולים להשפיע באמת. לכן דווקא כאן מיד לאחר שנימול ובכך כביכול הפריד את עצמו משאר העולם, בכ"ז עכשיו מתגלה שמכניס אורחים, שבזה היה משפיע עליהם להתגייר [סוטה י,א-ב], שדווקא עכשיו יש בכוחו יותר להשפיע כראוי על העולם לתקנם). לכן מובן מה שדרשו חז"ל: '"ויפול אברהם על פניו” עד שלא מל, כל זמן שהייתה השכינה מדברת עמו, היה נופל. משמל, היה מסיח עמו והיה עומד, שנאמר: "ואברהם עודנו עומד לפני ה'”. ולא עוד, אלא היה נגלה עליו והוא יושב, שנאמר: "וירא אליו ה' באלוני ממרא" וגו'. חביבה המילה, שנשבע הקדוש ברוך הוא לאברהם, שכל מי שהוא מהול, אינו יורד לגיהינום. שנאמר: "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר”' וכו' (תנחומא “לך לך” סימן כ'). שעד שמל לא היה ראוי להשראת שכינה כראוי, ולכן היה נופל, אבל לאחר המילה נעשה ראוי להשראת שכינה בשלמות. ולכן גם נשבע ה' שמי שמהול לא יורד לגיהנום, שהרי הוא כלי שיש בו חיבור לשכינה ולכן לא ראוי שיהיה בגיהנום.