"ויאמר ה' אלקי אדני אברהם הקרה נא לפני היום ועשה חסד עם אדני אברהם. הנה אנכי נצב על עין המים ובנות אנשי העיר יצאת לשאב מים. והיה הנער אשר אמר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אתה הכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדני. ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יצאת אשר ילדה לבתואל בן מלכה אשת נחור אחי אברהם וכדה על שכמה. והנער טבת מראה מאד בתולה ואיש לא ידעה ותרד העינה ותמלא כדה ותעל" וגו' (בראשית כד,יג-טז). 'א"ר שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: שלשה שאלו שלא כהוגן, לשנים השיבוהו כהוגן לאחד השיבוהו שלא כהוגן. ואלו הן: אליעזר עבד אברהם, ושאול בן קיש ויפתח הגלעדי. אליעזר עבד אברהם, דכתיב (בראשית כד, יד) "והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך" וגו', יכול אפי' חיגרת אפי' סומא. השיבו כהוגן ונזדמנה לו רבקה' וכו' (תענית ד,א). אומר הת"ת: 'ומשמיענו בזה דאין סומכין על הנס וכשמתפללין על דבר צריך לבקש דבר ברור כהוגן, ובאמת מצינו ביפתח שנכשל בכזה שאמר אם נתן תתן את בני עמון בידי והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום והעליתיהו עולה – ויצאה לקראתו בתו היחידה (שופטים י״א). וענין חובת התפלה בלשון וענין ברור מצינו בזוהר פ׳ וישלח (קס״ט א׳) בפסוק הצילני נא מיד אחי מיד עשו, מכאן דמאן דצלי צלותא בעי לפרשי מילי׳ כדקא יאות, מיד אחי, ואי תימא קריבין אוחרין סתם אחים מקרי – מיד עשו, יעו״ש, וע׳ מש״כ בס״פ בהעלתך בפסוק אל נא רפא נא לה. וע׳ בב״ק פ׳ א׳ מעשה באשה אחת שהי׳ בנה מיצר לה וקפצה ונשבעה כל מי שיבא לישאנה אינה מחזירתו, וקפצו עליה אנשים שאינם מהוגנים, וכשבא הדבר לפני החכמים [לשאול דינה] אמרו, לא נתכונה זו אלא להגון לה, ע״כ. והנה לפי״ז קשה מאי שנא ענין זה דאליעזר ודיפתח למה לא נימא גם בהו שלא נתכונו אלא להגון, ולמה לא מצאו החכמים היתר זה ליפתח. וי״ל דשאני באליעזר ויפתח דתלו הדבר בתנאי, אליעזר אמר זו שתאמר שתה וכו׳, ויפתח אמר מי שיצא מדלתי ביתי, הוי כמו קבעו סימן מובהק וציון מיוחד לאותו האיש, משא״כ האשה הנזכרת לא אמרה כל תנאי וסימן פרטי כ״א בדרך כלל, ודו״ק'. קושיית הת"ת קצת תמוה, שהרי לא נאמר של יכול היה יפתח לבטל את נדרו, אלא רק שמשמים ענו לו כמו בקשתו שלא היתה ראויה, אבל ודאי שיכל לבטל את נדרו, אלא שלא בא לשאול כלל, כמו שמביאים חז"ל: 'יפתח שאל שלא כהוגן, שנאמר (שופטים יא, לא) "והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי". אמר הקב"ה: אלו יצא גמל או חמור או כלב היית מעלהו עולה?! השיבו הקדוש ברוך הוא שלא כהוגן וזימן לו את בתו. "ויהי כראותו אותו ויקרע את בגדיו" היה יכול להפר את נדרו ולילך אצל פנחס? – אמר: אני מלך ואלך אצל פנחס? ופנחס אמר: אני כהן גדול ובן כה"ג ואלך אצל עם הארץ זה? בין דין לדין נספת ההיא עלובתא. ושניהם נתחייבו בדמיה: פנחס נסתלקה ממנו רוה"ק, הה"ד (דה"א ט, כ) "ופינחס בן אלעזר נגיד היה עליהם לפנים ה' עמו". יפתח נישול אבר אבר ונקבר, הה"ד (שופטים יב, ז) "ויקבר בערי גלעד" בעיר גלעד לא נאמר, אלא "בערי", מלמד שהיה נישול ממנו אבר אבר ונקבר במקומות הרבה' (ויק"ר לז,ד). הרי שכבר חז"ל הדגישו שיכול היה לבטל את הנדר, אלא שלא רצה ללכת לשאול כלל בשל גאוותו. אמנם אפשר שהת"ת הקשה כיון שיש להבחין בין התרת נדרים שלזה היה צריך את פנחס, ולזה לא רצה ללכת להתיר את נדרו שנראה בכך כתחתיו, לבין המקרה של אותה אישה שביררו חכמים למה התכוונה ולא התירו את נדרה, שאם היה יפתח יכול לעשות כך היה עושה, שהיה שולח שליח שיבררו את נדרו, כי אין בזה כעין השפלה שהולך לפנחס כדי לבטל את דבריו (את נדרו). אפשר גם שבאותה אישה ברור שאינה מתכוונת לשאינו הגון לה, שהרי איזה אישה רוצה דבר כזה? אבל בפנחס העובדה שהקריבו את בתו בסוף מוכיח שהוא כן הסכים לזה כעיקרון, ולכן כדי לבטל את נדרו היה צריך התרת נדרים לבירור. לכאורה לא מובן, מדוע לאליעזר ושאול ה' ענה כהוגן ואילו ליפתח לא? בפשטות י"ל שלהבדיל מהם, שברוב המקרים אמורים היו למצוא דבר ראוי, שהרי רוב הנשים וגברים אינם בעלי פגם, ולכן לא כ"ך אשמים שלא ביררו תפילתם ונדרם כראוי, שלא חשבו שיצא מזה דבר רע, לבין יפתח שיש אנשים ובע"ח בביתו, והם אלו שיוצאים ראשונים בדר"כ, שלא כבהמה טהורה שבדר"כ לא יוצאת לקראת בעליה ראשונה כשמגיע; כך שבנדרו היה משום עוולה, שידע שיכול להיעשות לרעה (ואף בסיכוי גבוה), ובכ"ז לא בירר דבריו. עוד אפשר לומר שאליעזר ושאול מעשיהם (שעל זה שאל אליעזר ונדר שאול כדי שיצליחו במעשיהם) היו לחיוב ואף פרטו זאת בדבריהם, ובנוסף אף בשאלה או הנדר עצמו יש גילוי חיובי. אליעזר רצה אישה ראויה ליצחק כדי שימשיכו את שליחותו של אברהם בעולם לקדש שם ה', שלכן חיפש שתהא גומלת חסדים שבזה מוכח שראויה לבית אברהם: '"אותה הוכחת" - ראויה היא לו שתהא גומלת חסדים, וכדאי ליכנס בביתו של אברהם' (רש"י; בראשית כד,יד), ואף בעצם השאלה עצמה מה' זה בכוונה חיובית כיון שהאישה שביקש לגלות בזה (שהיא השאלה מה') זה בשביל אברהם כדי להקים את בית ישראל. שאול רצה לפגוע בגולית שביזה את ישראל, שבזה גם חילל את כבוד ה', שהרי ביזוי ישראל זהו ביזוי שם ה' שאנו נושאים: "ויאמר איש ישראל הראיתם האיש העלה הזה כי לחרף את ישראל עלה והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עשר גדול ואת בתו יתן לו" וגו' (ש"א יז,כה), ולכן המעשה שם היה חיובי, ואף נדרו שיתן לו את בתו זה משום שבניצחון על גולית הראה שהוא ראוי לגדולה ולהידבק במלכות, כך שבנדר עצמו היה במהותו גילוי חיובו. לכן כיון שבדבריהם היה משום חיוב אז ה' עשה להם חיובי אע"פ שלא שאלו כראוי. אבל יפתח לא פרט בדבריו שרוצה לחיוב, בשביל בנ"י, אלא אפילו נשמע כמו שרוצה בשביל כבודו: "וידר יפתח נדר לה' ויאמר אם נתון תתן את בני עמון בידי. והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון והיה לה' והעליתהו עולה" (שופטים יא,ל-לא), שזה מזכיר את המסופר קודם "ויאמר יפתח לזקני גלעד הלא אתם שנאתם אותי ותגרשוני מבית אבי ומדוע באתם אלי עתה כאשר צר לכם. ויאמרו זקני גלעד אל יפתח לכן עתה שבנו אליך והלכת עמנו ונלחמת בבני עמון והיית לנו לראש לכל ישבי גלעד. ויאמר יפתח אל זקני גלעד אם משיבים אתם אותי להלחם בבני עמון ונתן ה' אותם לפני אנכי אהיה לכם לראש. ויאמרו זקני גלעד אל יפתח ה' יהיה שמע בינותינו אם לא כדברך כן נעשה. וילך יפתח עם זקני גלעד וישימו העם אותו עליהם לראש ולקצין" וגו' (שם, ז-יא), שליפתח לא היה אכפת מישראל, אלא עשה זאת בשביל כבודו (להיות מנהיג), וכך גם כאן שאמר "בידי" זה יכול להתפרש בידי דווקא שזה כחלק מכבודי שניצחתי, כך שמעשיו למלחמה היה בגילוי שלילי (אע"פ שהמלחמה עצמה חיובית וראויה). גם נדרו, מה שאמר שהיוצא מביתו יקריב אין בזה משום חיובי, שמה זה משנה שדווקא יצא מביתו, היה עדיף שיקריב את הטוב שבבהמותיו ולא מי שרץ ומשתולל, כך שבנדר עצמו יש חיסרון, ולכן גם ה' ענה לו שלא כראוי. עוד אפשר שההבדל ביניהם נובע מכך שבאליעזר ובשאול אין בהם גילוי רע, אבל יפתח היה בעל גאווה, שזלזל בכבוד פנחס הכה"ג כיון שראה עצמו מעליו, לכן ה' ענה לו שלא כראוי, כדי שיצטרך להיכנע לכבוד הכה"ג, שסופו הוכיח על תחילתו (שסופו שלא הסכים ללכת לפנחס להתיר נדרו, מוכיח על תחילתו שה' קיבל את נדרו לרעה בשל זלזולו בכה"ג).