"וְלִפְעָמִים שֶׁנּוֹפֵל חַס וְשָׁלוֹם בְּחִינוֹת הַמַּלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה, בְּחִינוֹת חָכְמָה תַּתָּאָה, לַגָּלוּת... כִּי הַמַּלְכוּת הוּא בְּחִינוֹת דָּלֶ"ת, 'בְּגִין דְּלֵית לָהּ מִגַּרְמַהּ כְּלוּם' (זוהר ויחי רל"ח ורמ"ט ע"ב)... בְּכָל עוֹלָם וְעוֹלָם יֵשׁ בְּחִינוֹת הַמַּלְכוּת, בְּחִינוֹת חָכְמָה תַּתָּאָה, שֶׁהִיא בְּחִינוֹת הַחָכְמָה הַמַּנְהֶגֶת אֶת הָעוֹלָם כַּנַּ"ל, וְכָל הַחָכְמוֹת שֶׁל הָעַכּוּ"ם כֻּלָּם הֵם תַּחַת הַחָכְמָה תַּתָּאָה הַנַּ"ל, וּמִשָּׁם יוֹנֵק חָכְמָתָם... וְצָרִיךְ לִרְאוֹת לַחֲתֹךְ וּלְהַבְדִּיל אֶת בְּחִינוֹת הַמַּלְכוּת הַנַּ"ל... וּלְהַעֲלוֹתָהּ מִשָּׁם. וְעִקַּר עֲלִיָּתָהּ עַל יְדֵי בְּחִינוֹת הַחֶסֶד בִּבְחִינַת: 'וְהוּכַן בְּחֶסֶד כִּסֵּא' (יְשַׁעְיָה טז, ה), בחינת: 'קִצְרוּ לְפִי חָסֶד' (הוֹשֵׁעַ י, יב). שֶׁעַל יְדֵי הַחֶסֶד קוֹצְרִין וְחוֹתְכִין אֶת הַדָּלֶת, בְּחִינַת הַמַּלְכוּת, וּמַבְדִּילִין אוֹתָהּ מֵהֶם וּמַעֲלִין אוֹתָהּ אֶל אוֹר הַפָּנִים"

(ליקוטי מוהר"ן, חלק א, ל, סעיף ו)

המלכות, כתוב בזוהר: "דְּלֵית לָהּ מִגַּרְמַהּ כְּלוּם". המילה "דְּלֵית", שמשמעה בארמית "שאין", היא המאפיינת את המלכות. ה"מלכות אין לה מעצמה כלום" (תרגום), כיוון ש"אין מלך בלא עם" והמלכות תלויה בהכרה של העם שמחוצה לה. במובן זה המלכות היא חסרת בסיס עצמי. התלות הזו משאירה אותה חסרה, בלא משען ממשי.

תחושת חוסר המשען הזו אמורה להביא את האדם, להישענות על מי שברא אותו - להישען על אלוקיו. הישענות אשר רק היא מקבלת את האדם כפי שהוא, ללא צורך ותלות להישען במשהו חיצוני, אלא רק באלוקיו.

אולם, כמו שר' נחמן פותח את דבריו: "וְלִפְעָמִים שֶׁנּוֹפֵל חַס וְשָׁלוֹם בְּחִינוֹת הַמַּלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה" - לא תמיד יש לאדם מספיק ביטחון להישען על אלוקיו, ולהיות הוא עצמו ללא שום תלות. או אז נשען האדם על העולם שמחוצה לו בנסותו לבנות לו עולם יציב עליו יוכל להישען, ומבלי משים, מוותר הוא מתוך כך, הן על עצמו והן על אלוקיו, מוותר הוא על מלכותו ועל הווייתו העצמית. הוא מוצא את עצמו נתון בתמונת עולם קבועה ומוחלטת, בעלת כללים נוקשים שהוא משועבד להם וללא יכולת לצאת.

מלך/אדם ללא "אני" רוקם מערכת יחסית תלותית בעולם. זקוק הוא למשענת חיצונית על מנת לקבל את בטחונו ולמלא את החלל של "דְּלֵית לָהּ מִגַּרְמַהּ כְּלוּם", של מלכותו, על מנת לתקף את מלכותו.

הדחף להישען על החיצוני, הקונקרטי, המטריאלי והמוחשי הוא חזק, בייחוד כאשר רוחות החיים סוערות. קולו של היצר הרע קורא לאדם להישען על הביטחון החיצוני הזה, משנתו היא - אין דין ואין דיין, הכל נתון ליד המקרה, ועינו של ה' איננה פקוחה על האדם. תפיסת הזמן איננה מעגלית, אלא רצף מתמשך ואקראי של מקרים, שבינם ובין עצמם אין דבר - "אכול ושתה כי מחר תמות", ועל כן היצמד לתענוג הרגעי שהחיים נותנים לך באותו הרגע, נמוך ככל שיהיה.

ביטחונות העולם כוזבים הם, ורק משענת האמונה והבטחון בקב"ה מאפשרת לאדם בסופו של דבר להחזיק מעמד ולהיות באמת חופשי, כפי שכתב רבי יהודה הלוי, בשירו עַבְדֵי זְמָן: "עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם - עֶבֶד ה' הוּא לְבַד חָפְשִׁי". "הַמַּלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה" דורשת לתלוש את האדם מהביטחונות החיצוניים שלו ולבטל את הדחף להישען על המוחשי והיצרי בלבד.

כל כך  הרבה מעוף, תקווה וחופש יכולים היו להיות מנת חלקה של ההוויה, לו היו מוכנים להכניס את הקב"ה לתמונה. כל כך הרבה טוב, מוסר וצדק היו יכולים לשרור במשא ומתן בין האנשים לו היו זוכרים את ה' ולא נופלים לקטנות המצמצמת את עינם מראות.

מי שבכל זאת רוצה להשתחרר מהתלות בעולם החיצוני ולהחזיר לאלוקיו את המלכות ולאדם את הנהגת עצמו - לשם כך נותן לנו רבי נחמן עצה: עשיית חסד. החסד משחרר את האדם מהעיסוק בעצמו. הוא מנתק את האדם מן הרצון לאגור ולקחת ומכריח את המתהלך במרחבים משוחררים אלו להשתמש בכוח ההנהגה המקורי שלו, שאיננו פועל מתוך שיקולי אינטרס וחנופה.

תהליך זו הינו תהליך כואב של פרידה מביטחונות האדם, ומתואר כאן על ידי רבי נחמן כ"חיתוך" ואפילו, בהמשך דבריו, כ"שיסוף" של חרב חדה. אולם בעומק זהו תהליך של הבשלה וצמיחה של הכוחות הפנימיים של האדם, תהליך המכונה אצל רבי נחמן כ"קציר". זהו סופו הטוב של תהליך קשה ומאומץ המגלה את אשר היה טמון בו כל העת. תהליך המנתק את התלות שלו בהזנה המתמדת של הקרקע ומשחרר אותו להיות אך הוא עצמו, ללא שום משען חיצוני.

כך, בסיומו של התהליך, חוזר האדם להווייתו המקורית, זו החופשית, בעלת המעוף והמרחב שאיננה מסתכלת על עצמה בראי, ועל כן פניה עימה, כשהן מופנות בלי חשש לאן שפנימיותה מכוונת. ההוויה המקורית הזו איננה פוזלת לתוצאות על מנת שיכתיבו את האינטרסים שלה, אלא פועלת מתוך פנימיות בוטחת ומאמינה, ומתוך הנהגה וביטחון בה'. מי שפועל מתוך פנימיות גמורה כזו, פניו עימו - יש לו "אור על הפנים".

הרב דן האוזר, מהספר: "על קצה בהונות ההוויה - לעומק תורותיו של רבי נחמן"