" 'תָּעִיתִי כְּשֶׂה אבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּך'ּ (תְּהִלִּים קי"ט)... הַשֵּׁם יִתְבָּרַך דַּרְכּוֹ לִקְרוֹת אֶת הָאָדָם תֵּכֶף כְּשֶׁרוֹאֶה שֶׁהוּא תּוֹעֶה מִדֶּרֶך הַשֵּׂכֶל, וְקוֹרְאוֹ שֶׁיָּשׁוּב לַאֲחוֹרָיו, וּלְכָל אֶחָד קוֹרֵא לְפִי בְּחִינָתוֹ: יֵשׁ שֶׁקּוֹרְאוֹ בִּרְמִיזָה, וְיֵשׁ בִּקְרִיאָה מַמָּשׁ, וְיֵשׁ שֶׁבּוֹעֵט בּוֹ וּמַכֵּהוּ וְזֶהוּ הַקְּרִיאָה שֶׁלּוֹ... וְעַל כֵּן כְּשֶׁעֲדַיִן לא נָטָה הַרְבֵּה מִדֶּרֶך הַיָּשָׁר אֲזַי אֶפְשָׁר לוֹ בְּקַל לָשׁוּב מֵחֲמַת שֶׁהוּא מַכִּיר עֲדַיִן אֶת הַקּוֹל וְרָגִיל בּוֹ, כִּי זֶה סָמוּך הָיָה אֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך וְהָיָה שׁוֹמֵעַ קוֹלוֹ קוֹל הַתּוֹרָה וַעֲדַיִן לא שָׁכַח אֶת הַקּוֹל וַעֲדַיִן לא תָּעָה הַרְבֵּה בְּאֵלּוּ הַדְּרָכִים הָאֲחֵרִים הַתּוֹעִים וְהַנְּבוֹכִים, וְעַל כֵּן בְּקַל אֶפְשָׁר לוֹ לָשׁוּב, וְהוּא כִּמְשַׁל הָרוֹעֶה שֶׁכַּאֲשֶׁר שֶׂה אֶחָד תּוֹעֶה מֵהַדֶּרֶך אֲזַי תֵּכֶף הוּא קוֹרֵא אוֹתוֹ, וּכְשֶׁהַשֶּׂה עֲדַיִן לא תָּעָה הַרְבֵּה מֵהַדֶּרֶך אֲזַי הוּא מַכִּיר הַקּוֹל וְהוֹלֵך אַחֲרָיו תֵּכֶף, אֲבָל כְּשֶׁכְּבָר נָטָה הַרְבֵּה מֵהַדֶּרֶך אֲזַי כְּבָר שָׁכַח אֶת הַקּוֹל וְאֵינוֹ מַכִּיר בּוֹ וְגַם הָרוֹעֶה מְיָאֵשׁ עוֹד מִלְּבַקְּשׁוֹ מֵחֲמַת שֶׁזֶּה זְמַן רַב שֶׁהָלַך וְתָעָה מֵאִתּוֹ כֵּן, כְּשֶׁכְּבָר הֶאֱרִיך זְמַן, חַס וְשָׁלוֹם, בְּרִשְׁעוֹ וְנָטָה וְתָעָה הַרְבֵּה מֵהַדֶּרֶך הַיָּשָׁר לְאֵלּוּ הַדְּרָכִים הַמְקֻלְקָלִים וְהַתּוֹעִים וְהַנְּבוֹכִים וְהַמְבֻלְבָּלִים אֲזַי קָשֶׁה לוֹ לָשׁוּב... כִּי כְּשֶׁחַס וְשָׁלוֹם, הָאָדָם נִזְקָן בַּחֲטָאִים קָשֶׁה מְאֹד לְבַקְּשׁוֹ כִּי כְּבָר שָׁכַח אֶת קוֹל הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת וְאֵינוֹ מַכִּיר בְּקוֹל הַקְּרִיאָה...".

(ליקוטי מוהר"ן, חלק א, רו)

יש השגחה כללית ויש השגחה פרטית. ההשגחה הכללית היא זו המכוונת אל הכלל - השמש הזורחת, הצמחים הצומחים, חוקי הטבע וכדומה. גם התורה הגלויה היא בהשגחה כללית אל כלל ישראל. אך רבי נחמן רוצה שנתוודע להשגחה הפרטית שבתורה, איך ה' יורד ממרומיו לבקש אותך עצמך, כמו רועה ההולך לחפש אחר שה תועה אחד וקטן.

מי שרוצה להתחיל להרגיש בהשגחה פרטית, ולהבין את השפה שבה ה' מדבר אליו ישירות ממש באופן פרטי, לשמוע את קול ה' ולהכיר אותו, הוא עצמו צריך להתחיל לדבר בשפה זו. לא מדובר בשפה רגילה וכללית כפי שהכל מדברים, רק האדם עצמו יודע בידיעה פנימית ועמוקה כיצד מדברים בה. רק מי שחושף את נהמת ליבו, את אנחותיו וצעקותיו הפנימיות בעילגות השפה ובמיעוט המילים, אך נוגעות כל כך, רק הוא יוכל לשמוע את קול ה' עונה כנגדו בחזרה. התפילה היא כלי לשמוע את קול ה', וזו עצתו של רבי נחמן בתורה שלנו: קרא אליו "תָּעִיתִי כְּשֶׂה אבֵד, בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךּ", ויצרת כלי לשמוע את קולו.

הסיבה שרבי נחמן שלח אותנו אל היערות היא, כדי שנוכל לצעוק אל ה' ולדבר אליו. תזכור שיש ממי לבקש, הכר את קולו של ה' וקרא אליו - זה תפקידו של האדם. התפקיד של האדם הוא לא "להמציא" את ה', אלא למצוא אותו וממילא לחפש אותו ועל כן גם לקרוא לו. מכאן והלאה זה כבר "תפקידו" של ה' יתברך.

הסכנה הגדולה שמתוארת כאן בתורה של רבי נחמן היא, שה' יקרא לאדם אך האדם מרוב ריחוקו מה' לא ישמע את קול קריאתו של ה'. לצורך המחשת סכנה זו, רבי נחמן מביא לנו משל על שֶׂה אֶחָד תּוֹעֶה, שנמצא על סף האבדון, רגע אחד לפני האבדון הגמור. הוא יכול לאחוז בקצה הסיכוי האחרון - קריאתו של הָרוֹעֶה: "וּכְשֶׁהַשֶּׂה עֲדַיִן לא תָּעָה הַרְבֵּה מֵהַדֶּרֶך אֲזַי הוּא מַכִּיר הַקּוֹל וְהוֹלֵך אַחֲרָיו תֵּכֶף... אֲבָל כְּשֶׁכְּבָר נָטָה הַרְבֵּה... מֵהַדֶּרֶך הַיָּשָׁר לְאֵלּוּ הַדְּרָכִים הַמְקֻלְקָלִים... אֲזַי קָשֶׁה לוֹ לָשׁוּב".

רבי נחמן יורד אחרינו מטה מטה, ייאוש אחר ייאוש ורואה לאן הגענו, עד כמה ירדנו ותעינו "הַרְבֵּה מֵהַדֶּרֶך הַיָּשָׁר לְאֵלּוּ הַדְּרָכִים הַמְקֻלְקָלִים וְהַתּוֹעִים וְהַנְּבוֹכִים וְהַמְבֻלְבָּלִים" - שם אומר לנו רבי נחמן את ה"אין ייאוש בעולם כלל" האחרון שעוד נותר לנו: "אל תתייאש מלבקש מה' כדי שלא יתייאש ממך".

רבי נחמן קורא לנו לפתוח פתח לשמוע את קול קריאת ה' אלינו ולהכניס אותו כגורם פעיל בחיינו. זה חבל ההצלה האחרון שמושיט רבי נחמן לנופל, בקצה האחד - האדם, ובקצה השני של החבל - ה' יתברך.

הרב דן האוזר, מהספר: "על קצה בהונות ההוויה - לעומק תורותיו של רבי נחמן"