בס"ד

במלחמה הזו אנחנו ננצח!
אנחנו אולי תמימים, אך האויב שסימן אותנו כמטרה כלל איננו כזה. הוא מתוחכם ובעל עוצמה. 
ובכל זאת הכוח האמיתי מצוי אצלנו. כדאי שנדע לממש אותו.
[עלה לתרופה וישלח]

הכביש התלול התפתל כנחש. ערפל סמיך עטה עליו מכל עבר, 
ורוח פרצים הצליפה מלפנים. כלי הרכב טיפס בגניחה במעלה ההר, 
והנהג ניווט בזהירות, תוך מלמול תפילה חרישית. הוא הביט נכחו 
ונרעד. מלפנים לא נראתה פיסת דרך, הכל טובע בערפל. לחזור בלתי 
אפשרי. לעצור, לא יעלה על הדעת. להתקדם, איך? הוא נשם עמוקות, 
נרגע מעט, הביט שוב לפניו והבחין בתחתית השמשה בפיסת כביש 
מבצבצת מבין הערפילים. הצמיד מבט נואש אל חתיכת האספלט 
והתקדם קמעא. הביט שוב קדימה וטיפס עוד מעט. כשהפחד שב 
והשתלט עליו, הוא הכריח את עצמו לא לחשוב מאומה, לא על מה 
יקרה, ולא על מתי זה ייגמר. רק על הצעד שהוא עושה כעת קדימה. 
למעלה, כשהתבהרו השמים, הוא הביט סביב והבין שהגיע ליעד.
        
לאו כל הימים אביביים, ולא בכל בוקר השמש זורחת ועננים אינם 
מעיבים. ישנם ימים של סער, צוננים ומעורפלים, ימי מלחמה, אפופי 
חוסר וודאות. ויש זמנים שלווים של שלום השקט ובטח. הזמנים 
הסוערים הם גלות, ויש לדעת איך לחיות עימם, לצלוח אותם, ולנצח.
הגלות מלווה את עם ישראל מאז היותו לעם. זוהי למעשה מלחמתם 
העתיקה של האחים, יעקב ועשיו, והיא תימשך עד כי יבוא לציון 
גואל. עשיו הרשע כוחו גדול בשעתו, הוא שואב את עוצמתו ממידת 
הדין הסוערת ומסעירה את רוחו בשיגעונות הזמן. ומבקש להשתלט 
על רוחו הטהורה של יעקב אבינו. לבלוע אותה ולהשליט עליה את 
כל אזיקי העולם הזה. פחדים, דאגות, ורצונות מבולבלים. 
הנשק השקט
רוחו של עשיו גדולה בשעתה ומאיימת לבלוע כל אשר נקרה בדרכה. 
אולם, ליהודי הקטן יש כח עצום המסוגל להחזיק אותו ביציבות 
וביטחון גם בתוככי הסער. ירשנו את הכח הזה מיעקב אבינו. בפרשת 
השבוע, הולכים יעקב ועשיו זה לקראת זה. עשיו צועד בראש ארבע 
מאות אנשיו, מצויד בכלי נשק ותכסיסי מלחמה. ואילו יעקב מתהלך 
לקראתו עם משפחתו, צאנו והונו. חמוש אף הוא בנשק רב עוצמה 
אך מסוג שונה לגמרי. והוא מספר על כך לעשיו: 
”עם לבן גרתי – ותרי“ג מצוות שמרתי“. הייתי עשרים שנה בבית 
לבן, בתוך עומק הרמאות, מוקף בכל סוגי ההפרעות והמניעות, ”ביום 
אכלני חורב וקרח בלילה“. ובכל זאת החזקתי מעמד, אני שואב את 
כוחי מתרי“ג מצוות, המלמדות אותי איך למצוא את השי“ת בכל 
מצב. אינני מתבלבל מהעבר אף לא מהעתיד ”ואחר עד עתה“ – אין 
לי אלא את הרגע הזה, עתה. ובכל רגע של חיים אני שואל את עצמי 
”ועתה ישראל מה השם אלוקיך שואל מעמך...“, אין לי אלא את 
היום הזה והשעה הזו ”היום אם בקולו תשמעו“. ומשום כך, גם אינני 
טרוד בחיפוש התוצאות, בשאלה המיותרת האם הצלחתי, כמה או 
מתי כבר אצליח. אינני מתפעל מהמוני חיילך, מהמולתך ומהומתך. 
התמימות נר לרגלי, הדבקות במטרה מנחה את צעדיי.
באופן זה מתמודד כלל ישראל במלחמת קיומו הנצחית. בכל תקופה 
ובכל גולה אליה נדדנו וניפוצנו. ניטעו בתים יהודיים, נבנו ישיבות 
והקדושה קבעה יתד. עם ישראל קטן ומועט הכמות וסביבו שבעים 
זאבים חושפי שיניים, מורעבים. ובכל זאת, הקדושה מנצחת שוב 
ושוב. מדוע? משום שיש לנו הלך רוח תמים ושקט. עושים ככל 
האפשר, מתחילים שוב ושוב, גם מבלי לראות תוצאות כאן ועכשיו. 
עוד מצווה, עוד קדושה, והנה מתנוסס כבר בניין רב תפארת של 
הוויה יהודית טהורה. וכך ממש גם בחייו האישיים של כל אחד. הבעל 
דבר מגיח תמיד ברעש גדול, בסערה. הדרך שלנו בדיוק להיפך. ללא 
ריבוי אור, בתמימות בפשיטות. אך גם בעקשנות. שמחים בכל נקודה 
טובה, שלא עשני גוי, מצוות מעשיות תורה ותפילה, זה הנשק שלנו. 
מעבר לכך אין לנו עסק עם שום נושא צדדי. לא העבר המעיק, 
אף לא תחזיות מדאיגות בנוגע לעתיד. רק הרגע הזה ורצון השם 
הזורח בו. 
לשלוח מלאכים
עשיו כאמור, שורשו בריבוי אור. הולך בגדולות ונפלאות ומפיל על 
רוחו של היהודי הקטן חלישות הדעת ואין אונים. הוא מציג את 
הקדושה כדבר שלם שרק קודשים וטהורים מסוגלים לעמוד בו. 
ומעצים את אפסותך וקטנותך עוד יותר. אך לעומתו יש לו ליהודי 
את מלאכיו של יעקב. ”וישלח מלאכים לפניו“ יהדות ועבודת הבורא 
הם לכאורה פעולות קטנות ופשוטות, אך המעשים הללו כלל אינם 
קטנים. אלו הם מלאכים, והם הולכים ונשלחים לפניו, קדימה, אל 
עולמות טמירים ועליונים. יהדות איננה הרבה והמון, גדול ומרשים. 
אלו השגות של עשיו. יהדות אמתית היא רצף של מלאכים טהורים 
הנשלחים  בכל  רגע  מפיך  ההוגה  בתורה  ותפילה.  ממחשבותיך 
המשוטטות ברעיונות פשוטים של התחזקות ואמונה, ומכל מעשה 
פעוט  שתעשה  בקדושה.  אתה  מתחיל  ככל  יכולתך,  והצדיקים 
משלימים את מלאכתך, משפרים ומעלים הכל לרצון. עם המלאכים 
הללו מנצח יעקב את עשיו וגדודי גיבוריו. 
ובטרם ייצא אל הקרב, נוקט אבינו יעקב בתכסיס נוסף ”ויחץ את 
העם לשתי מחנות“. עשיו אומן בהלת הנפש. שוב ושוב הוא גורם 
לנו להסתפק ולהתחרט ושוב להסתפק. ולעשות הכל מתוך חששות 
וייסורים. העצה היהודית היא ’ויחץ‘, וכפי שמפרש מוהרנ“ת: אם אינך 
יודע מה לעשות ואינך מוצא עצה. לכל הפחות תתחזק להתנהג לפי 
חלוקת העצה. לא משנה לאיזה כיוון, העיקר שיהיה ”המחנה הנותר 
לפליטה“, אל נא תבזבז את כוחותיך וזמנך בספקות ודאגות. חטוף 
משהו טוב, העיקר עשה טוב. ואל תחדל מלרצות ולשאוף לטוב יותר.   
ומי שצועד כך בעקבות מעשה אבות. מוצא את עצמו תוהה, מדוע 
בעצם דאגתי וממי כל כך פחדתי. ”וירא יעקב מאוד וייצר לו“ – צר לי 
על כך שלחינם התפחדתי.

***

גנבים וגניבות זו תופעה מביכה שמותירה גם 
אנשים חזקים חסרי אונים. אך גרועה ממנה זו 
גניבת הדעת. מי שמסוגל לגנוב את דעתם של 
הבריות, מסוגל בעצם לשדוד מהם הכל, אפילו 
את עצמם. וזו אחת מתחבולותיו המשוכללות 
של היצר.
בסופו של הלילה הארוך, בו נלחם יעקב אבינו 
עם שרו של עשיו, הוא שאל את המלאך המובס 
לשמו, ונענה ”למה זה תשאל לשמי“ וכדברי 
רש“י, ששמותינו מתחלפים בכל פעם לפי 
השליחות שלנו. המלאך, שרו של עשיו, הוא 
שורשו של היצר הרע. אילו ניתן היה לדעת 
בבירור אחת ולתמיד את שמו האמיתי, מן הסתם 
היה זה פתרון הטוב ביותר עבורו. מלכתחילה 
היינו מזהים את בואו ונזהרים מפני פיתוייו, הלא 
כן? 
אולם הדבר בלתי אפשרי. משום שזוהי בדיוק 
הבחירה, שלא נדע את שמו, לפי ששמותיו 
מתחלפים לפי השליחות. בכל פעם הוא מופיע 
מכיוון בלתי צפוי, בדמות שונה ובטיעון שונה. 
השמות שלו מתחדשים ללא הרף. לפי רוח 
התקופה, ולאור מצבו האישי של כל אחד. 
איך ניתן להתמודד מול אויב שאינך מכיר?
הדבר אפשרי! יעקב אבינו הכניע את שרו של 
עשיו גם מבלי לדעת את שמו, הוא ניצח בכוח 
האמת. בליבו של כל יהודי יוקדת תמיד נקודת 
אמת ישרה וכנה. בכל מצב וזמן היא שם. ותמיד 
ניתן להתחבר אליה ולשאוב יישוב הדעת ויציבות 
כדי להינצל מרעיונותיו המתעתעים של היצר. 
האמת היא אור. (עפ“י ליקו“ה גנבה ה“ה כ“ד)