בס"ד

פרשת וירא
מאת: הרב מנחם אזולאי  |  ערוץ 2000
"וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום" (יח,א).
ולמה זכה אברהם להתגלות השכינה? לפי שאמר אברהם, עד שלא מלתי את עצמי, היו העוברים ושבים באים אצלי, ושמא כעת כשמלתי אין באים אצלי, אמר לו הקדוש ברוך הוא שכרך הוא, שעד שלא מלת, היו רק בני אדם ערלים באים אצלך, ועכשיו אני בכבודי ניגלה עליך (בראשית רבה מז,מח).

"וירץ... וימהר... וישכם" (יח-ב,ו כב-ג).
השמחה, החיות, הזריזות וההתלהבות שבהם מילא אברהם אבינו את שליחותו בעולמו של הקב"ה, זה דבר שלא יתואר ולא ישוער. אפשר להבין איך ישיש בן מאה, שרק לפני יומיים מל את עצמו, והוא עכשיו ביום השלישי למילה, בשעות הכי קשות, מזנק ממקומו ורץ בשמחה ובהתלהבות לעבר אותם שלושה הולכי מדבר שנראים כערביים, שרק יסכימו להיות לו לאורחים? איפה מוצאים יהודים שמקיימים מצוות בכזו חדוות נעורים, בכזו שמחה ואהבה?

אבינו הראשון, קודש קודשים, ראשון למאמינים וראשון לנימולים. יוצא מגִדרו כדי לתת  לשלושת אורחיו את התחושה הטובה ביותר. והכל בריצה. בחיות והתלהבות. "וירא וירץ לקראתם"... "וימהר  האוהלה אל שרה ויאמר מהרי"... "ואל הבקר רץ אברהם"...

גם כשאומרים לו לשחוט את בנו יחידו הוא מזדרז לקיים את דבר ה'. "וישכם אברהם בבוקר". גם כשציווהו הקב"ה על המילה, לא נתעכב אלא "בעצם היום הזה" – באותו היום עצמו עשה את אשר ציווה ה'. "אשרי איש ירא את ה' במצוותיו חפץ מאד" (תהילים קיב) כנגד אברהם אבינו נאמר, שהיה ירא חטא ביותר, "כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה", והיה רץ אחרי מצוותיו של הקב"ה בשמחה ובנפש חפצה, לא כדי לקבל שכר, ולא כדי למנוע פורענות, אלא מאהבה.

"ויקח את שני נעריו אתו" (יח,ג), אל תקרא "נעריו", אלא "נעוריו" – בזמן שהלך אברהם לנסיון קשה זה, הלך בזריזות ובהתלהבות של ימי הנעורים. צריך ללמוד מהאבות איך לקיים מצוות בשמחה.

מורנו הרב אליעזר ברלנד שליט"א: "עיקר המלחמה של האדם זה מלחמה עם העצבות. אסור לתת לעצבות להשתלט עלינו. המניעות הכי גדולות בעולם זה על השמחה. זה לא בא לבד, צריך להיאבק על זה. כל המלחמה של היצר הרע זה רק בַּשמחה. זה אל תהיה שמח. יש מיליון סיבות להיות בעצבות. כל כך הרבה הרפתקאות עוברים על כל אחד, בגוף ובנפש. כל אחד עובר עלבונות ובזיונות. כל אחד. הטבע של הגוף זה להיות בעצבות. זה הטבע. זה מהעפר. אבל עם שמחה אפשר לסדר הכל. הכל מסתדר עם שמחה. כל המחלות שבעולם אפשר לרפא. אין מחלה שלא מרפאים אותה. רק להיות שמח. אפשר להמתיק הכל אם אדם שר ומנגן. אנחנו באנו לעולם רק לשיר ולנגן להשי"ת. זה כל העבודה שלנו. זה כל התיקון שלנו. כמה שאדם יותר שר ומנגן, כך הוא יזכה ליותר חכמה, כך נפתחים לו המוחין, "זמרו משכיל".

ע"י שירים וניגונים כל חלקי המוח מתחברים ואדם יש לו זכרון והוא לא יזדקן. הזיקנה באה על ידי זה שכל חלקי המוח מתחילים להתפרד אחד מהשני. אם אדם רוקד ושר אז כל חלקי המוח מתחברים. אדם גרשו אותו מפה, ומפה, אך מה' לא גרשו אותך. יש לך את ה', אתה עם ה', תשמח, תרקוד ותשיר. גם אם בהתחלה הריקודים שאתה רוקד הם לא לשם שמים,  זה הופך לשם שמים. אדם מתחיל לרקוד, מרים את הרגלים, לאט לאט השמחה מתפשטת אצלו בכל הגוף. הגוף נהיה יותר קל כי הוא מבטל את העבירות עם הריקודים".

"וזה – וירא וירץ לקראתם, וירץ – זה בחינת זריזות ושמחה, כי מי שמסתכל על תכליתו באמת, בודאי כשמגיע לילך לבית כנסת או לדבר מצווה, הוא רץ בשמחה גדולה ובזריזות גדול, כי רק זה הוא חיותו ותקוותו לנצח, וחוץ מזה הכל הבל הבלים, כי לא יישאר כלום משום דבר, לא מעשירות ולא מצער העניות וצער הדלות ולא משום דבר תאווה וכבוד וקנאה ושנאה וקפידה, כמו שכתוב: כי לא במותו יקח הכל ולא יישאר רק מה שיחטוף בכל פעם איזה טוב לילך לבית הכנסת ולבית המדרש ולעשות איזה מצווה. ועל כן בוודאי מחוייב כל אחד לרוץ בזריזות ובשמחה גדולה לדבר מצווה" (ליקו"ה אישות ד,יט).

שמחה זה לחיות את הרגע הזה. כי הרגע הזה אני יכול להתחבר אל ה', לא חשוב מה אני עושה ואיפה אני נמצא. לפני כן פשוט לא ידענו. היינו עסוקים בעבר ובעתיד. או שהתייסרנו מדברים שקרו או שדאגנו ממה שעומד לקרות. אבל מה עם הרגע הזה? הרי מה שהיה או מה שיהיה זה כלום, זה לא קיים. קיים רק הרגע! קודם היינו עסוקים בזכרונות, כמה יפה היה הטיול שעשינו בקיץ, והיינו כאן, והיינו שם, ואם לא הספקנו לראות את האבן ההיא, כאילו לא היינו. ולפני הזכרונות – תכניות. איפה נהיה ומה נעשה. עבר ועתיד. ומה עם הרגע הזה? הרי כל רגע ורגע יכול להיות טיול נפלא בסימטאות החיים שלך  עם הקב"ה. וזאת השמחה האמיתית. זה הכוח שלנו. ואת זה קיבלנו מאברהם אבינו, שחי עם הקב"ה רגע רגע, שזכה להרגיש את נוכחות ה'. גם בנסיונות הקשים שעבר בחייו. בזכות זה עמד בהם. תמיד עם ה'. ותמיד שמח.

"קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת" (כב,ב).
עקידת יצחק. המופת שעומד לנגד עיניהם של יהודים בכל הדורות. תמצית מסירות הנפש היהודית, שאין לה גבולות, שמבטאת נכונות למסור את כל היקר והאהוב שיש ליהודי למען האמונה שלו.

עקידת יצחק. מושג שמעביר רטט קודש אצל כולנו. קשה לעכל את עצמת מסירות הנפש שהיתה כאן. יהודי הולך בשמחה ובנפש חפצה להעלות לקרבן את בנו יחידו, אהוב לבו, אשר נולד לו אחרי כל כך הרבה שנות ציפייה. והכל כי כך ציווה לו בוראו.

עקידת יצחק. ה' אומר לאברהם "והעלהו שם לעולה על אחד ההרים". על אחד משני הרים חשובים: הר סיני, שעליו ניתנה תורה לישראל, והר המוריה, שעליו נעקד בסופו של דבר יצחק. והיכן נבנה בית המקדש? על הר המוריה. ומדוע לא נבנה על הר סיני? הרי שם ניתנה תורה? אלא שאותו מקום שאדם פשט את צווארו לשחיטה מקודש יותר ממקום שניתנה בו תורה" (ר ' חיים מצאנז).

עקידת יצחק. "אדם ביטל את עצמו מכל וכל. היה מוכן לבטל את ההמשכיות שלו. את הדרך שהוא בעצם בא להמשיך לעולם. זה דבר שאי אפשר להבין. לקחת את כל ההמשכיות שלו ולשרוף אותה ולבטל אותה, זאת אומרת שבכלל לא יהיה עם ישראל ח"ו. יצחק הוא ההמשכיות, הוא כל התכלית של הבריאה, אותו אני הולך לשחוט? את הדבר הזה הוא לא יכול היה להבין. ובכל זאת ניגש לעשות. לכן זה היה נסיון כזה גדול שלא יתואר. ולכן הנסיון הזה זו הפתיחה של התפילה שלנו כל בוקר, סיפור העקידה. הנסיון הזה נותן כוח עצום ונורא לכל הדורות, עד ביאת משיח צדקנו. אנחנו חיים מן הזכות הזו האחת".  (בְּאוֹר פני מלך חיים).

עקידת יצחק. אברהם אבינו הבין את כל מה שה' רצה ממנו. הוא ביטל את עצמו לגמרי. כל הרצונות שלו היו רצון ה'. רק את העקידה הוא לא הבין. "כי מי שעובד את ה' מאהבה כמו אברהם, נמשך לבו לעשות רצון קונו, עד שכל אבריו נמשכים בטבעם לעשות רצון ה'. אבל באמת לא היה רצונו של הקב"ה לשחוט את יצחק, על כן לבו של אברהם לא הרגיש דבקות ואהבה במעשה הזה ובכל זאת הוא לא מהרהר אחריו יתברך והולך לעשות מה שאומרים לו. גם בלי להבין" (שפת אמת).

"ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים". אם אדם זוכה להיות כמו חול, הוא יזכה גם לכוכבים, לאורות עליונים. והוא שאמרו חז"ל (חולין הנ"ל): "חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה, אתם ממעטים עצמכם לפני".

"לעשות רצונך בלבב שלם" (מתוך התפילה שאחרי העקידה).
יהודי מוכן למות על קידוש השם ורק לא לאבד את היהדות שלו. ממי קיבלנו את זה? מהכיסופים דקדושה שהיו לאברהם ויצחק, שזה בעצם עיקר זכות העקידה. יצחק נתרצה להישחט ולמות על קידוש השם ברצון שלם, באמת, ונחשב כאילו נשחט ונקרב על גבי המזבח אף על פי שבאמת לא שלח אברהם ידו אליו ולא עשה לו מאומה.

"ומחמת שיצחק זכה אז לכיסופין קדושים כאלה באמת במסירת נפש כזה, משם נמשך קדושת נפשות ישראל שיצאו ממנו, שיש בכל אחד ואחד מישראל נפש קדושה שמרוצה למסור נפשו על קידוש השם תמיד. כי כל אחד מישראל מוכן תמיד ברצון שלם למות על קידוש השם, כי בפנימיות נפשו רצונו חזק מאד מאד להשם יתברך. וזה מחמת שכולנו בני יצחק אבינו שנעקד על גבי המזבח ברצון שלם בשביל לעשות רצונו יתברך".

כמו מקרה שקרה בימי הצאר ניקולאי, שביקש מיהודי אחד לנגן לכבודו בבית המלוכה והיתה שם בת הצאר, וכששמעה נגינתו היפה חשקה בו וחפצה להינשא לו, אולם היהודי דחה את ההצעה. הצאר לא הניח לו והפציר בו עד כדי איומים שיתחתן עם בתו וימיר את דתו. בלית ברירה הסכים היהודי, ואז לקחוהו לטבילה בנהר כדי להמיר את דתו, וכשעברו על גשר גבוה קפץ ממנו היהודי הקדוש וטבע לעיני המלך וכל השרים והכמרים שהלכו ללוותו לטבילה. מעשה זה היה קידוש ה' נורא ואיום ובזיון גדול לצאר, שיהודי פשוט מסר את נפשו על יהדותו כדי שלא ישתדך עם בת הצאר, ששמעו הולך בכל המדינות (שיח שרפי קודש ג,תרלא).

מה עשה יצחק אבינו כשיעקוב נכנס לקבל את הברכות? "וירח את בגדיו". מה אומר המדרש? ריח בוגדיו. הוא הריח שני אנשים שהם עבריינים איומים ונוראים, שהם ממש השתמדו, בוגדים, אחד מהם, יוסף משיטא, עזר לרומאים להוציא מבית המקדש את כל הכלים וברגע האחרון, כשאמרו לו להוציא את המנורה, אז הוא הרגיש שהוא לא מסוגל להוציא את המנורה. נשארה לו נקודה פנימית חבויה חבויה. מה, אני אוציא את המנורה? אז אמרו לו, אם לא, עכשיו ננסר אותך. ונסרו אותו במשור חתיכות חתיכות. והוא הרי היה מתבולל. ובכל זאת סבל את היסורים וכל הזמן הוא צעק, לא די שהכעסתי את בוראי, אני אכעיס אותו פעם שניה וכו'. הוא קיבל הרהור תשובה כזה נוראי, שעלה מיד לשמים. מיד לגן עדן. את זה הריח יצחק אבינו. את הנשמות האלה של אנשים שברגע האחרון היו מוכנים למות על קידוש ה' ולא לאבד את הנקודה היהודית הרחוקה שיש להם. אותם הריח יצחק אבינו. (באור פני מלך חיים).

ולכן  ה' אוהב את כולם. כי אין יהודי שאין בו איזה נקודה יהודית פנימית, אמנם מוסתרת, אבל מוגנת. אף אחד לא יקח לו אותה. ויש רגעים בחיים שהנקודה הזו מתגלית. ומי מגן עליה? אברהם אבינו. מגן אברהם. שתמצית חייו זה אהבת ה', זה מסירות נפש לה', זה קירוב הבריות לה'. למות על קידוש השם זה לא מה שדורשים מאתנו. מאתנו דורשים לחיות על קידוש השם. לעשות קידוש השם בחיים שלנו. כמו למשל, המלחמה במחשבות רעות. כל העבודה שלנו בעולם הזה, לברוח ממחשבה רעה למחשבה טובה. מה זה מחשבה רעה? זה כעס, קנאה, קיפוח, מחשבות לא טובות על בני אדם. צריך ממש להילחם כדי לעצור את המחשבה הרעה מיד ולהתחיל מחשבה טובה, ללמד כף זכות, לראות נקודות טובות. צריך להתרגל לחשוב טוב.

או העניין של ההמתנה. ללמוד להמתין. יש דברים שלוקחים זמן. כשעומדים לפני הציון של הצדיק, הלב לא תמיד נפתח מיד. צריך לפעמים להמתין, כמו בקבלת קהל. עד שמגיע הזמן שלי, עד שזה קורה גם לי ופתאום הלב נפתח, ומתחילים להתחרט על העבר, ולבכות בדמעות שליש עד שאנחנו לא מאמינים שדבר כזה באמת קורה לנו. אדם רוצה להתקדש, לשמור את העינים, לאכול בקדושה, אם הוא באמת רוצה, אם הוא מתעקש, אם הוא לא מוכן לוותר, הוא יזכה. אבל אלה דברים שלפעמים לוקחים זמן והרבה תפילות והמתנה. ובינתיים להיות כמה שיותר בשמחה, כי ההמתנה היא המתנה בעצמה.

"והוא יושב פתח האוהל כחום היום" (יח,א). אברהם אבינו יושב אצל פתח האוהל, פתח הקדושה, כחום היום שזה רמז לחמימות היצר שמנסה להרחיק אותו אך הוא לא מוותר.

" מי שאינו רוצה להטעות את עצמו וחושב על תכליתו הנצחי באמת, אינו שב לאחור בשום אופן בעולם, יהיה איך שיהיה, רק הוא יושב וממתין ומתעכב אצל הפתח ימים רבים, כמה שיהיה, ואף על פי שאין מניחים אותו לכנוס לתוך הפתח, וחום היום לוהט אותו מאד, אעפ"כ אינו מניח את מקומו, ויושב ומתעכב אצל פתח האוהל של הצדיקים והכשרים עד ירוחם מן השמים, בבחינת: "והוא יושב פתח האוהל כחום היום" (ליקו"ה אישות ד,יט).

כגודל ההמתנה כן גודל המתנה. אתה רוצה נפט? בבקשה, יתנו לך מיד. אתה רוצה שמן אפרסמון? צריך להמתין!  ה' יודע בדיוק מתי לתת לך. "ואתה נותן להם את אכלם בעתו". המניעות – כדי להגביר את החשק, כדי לבנות כלים. העיקר לא להתייאש. לזכור שאצל ה' יתברך הכל אפשרי, וכהרף עין. אבל יותר מהכל צריך לעשות קידוש השם על ... האמונה. זה מה שחסר לנו יותר מכל דבר אחר. להאמין שכל דבר שקורה לנו, שכל דבר שעושים לנו, זה הכל מאת ה'. ככה ה' רוצה. זה לא אף אחד עשה לי. זה ה' עשה לי. ואם זה כך, אז בודאי שזה רק לטובה כי ה' אוהב אותנו, אנחנו חשובים לפניו ואנחנו יקרים בעיניו וכל מה שהוא מבקש מאתנו זה חיבור של אהבה. כי זה לא יכול להיות שמישהו אוהב אותנו כל כך ואנחנו לא נאהב אותו בחזרה. זה לא יכול להיות. חיבור של אהבה זה לעשות את רצון ה' באמונה ובשמחה גם אם זה כרוך בויתור גדול. ואפילו ויתור ענק.